הרייטינג הגרוע של תושבי הדרום
המבצע בעזה הזכיר לתקשורת את מצוקתם של האזרחים בקו האש. לאסונם, עכשיו נוכל לחזור לעסוק בסיפורים צבעוניים יותר, עד המלחמה הבאה
"עמוד ענן" החזיר במחי חיסול אחד את תושבי הדרום לכותרות העיתונים. "דוד משדרות", "אסתר מנתיבות", "נירה הקטנה מאשקלון", פתאום, אחרי תקופה ארוכה של התעלמות, התושבים בפריפריה, אותם תושבים שחיים בחרדה מתמדת כבר שנים ארוכות, שבו לקבל פנים. יותר ממיליון אזרחים שהפכו לבני ערובה של המציאות באזורם זוכים כעת, עם המבצע והסיקור התקשורתי שמתלווה אליו, בהכרה שציפו לה, בבמה שעליה יוכלו לשטוח את טענותיהם ולספר על הקושי. אסונם חזר להיות אסוננו, הפקרתם היא הפקרתנו.
בתחנות הרדיו השונות נפרץ במהלך ימי מבצע "עמוד ענן" השידור כדי לעדכן את המאזינים על כל התרעת "צבע אדום". השדרניות הפריעו לשיר המתנגן או לראיון עם הבכיר התורן ומנו בחגיגיות את היישובים שבהם הושמעה האזעקה. חלק מהשמות, למרבה האירוניה, הוזכרו לראשונה בשידור לאוזני כל המדינה. גם במהדורות החדשות בטלוויזיה הוענק כיסוי עקבי לכל רקטה ששוגרה ולכל נחיתה. העיתונים הקפידו על יומני אירועים ודיווחו על השיגורים ועל ההתרעות.
זוהי סולידריות במיטבה. פתאום אין לאן להימלט יותר מהמצב בשדרות, באשקלון, בנתיבות ובבאר שבע. אזרחי ישראל, לא משנה היכן הם מתגוררים, נאלצו להיחשף לצורת חייהם של תושבי הפריפריה. ללילות ללא שינה, לפחדים, לחרדות ולעצב. אך מעבר לסיסמאות האחדות שצצות בכל מבצע שכזה, ראוי לזכור שהתקשורת התגייסה בסופו של דבר כדי לסקר את המבצע בעזה, ולא כדי לעסוק בבעיה ארוכת שנים. הסולידריות היא במקרה הטוב רגעית ובמקרה הרע - פשוט מזויפת.
בשורה התחתונה, נכשלנו. אמצעי התקשורת, שהיו אמורים להזכיר לכל אזרח בישראל את מצבם הקשה של תושבי הדרום גם בימים רגועים, שבהם התרעת ה"צבע אדום" נשמעת רק במספר מצומצם של ערים, בוחרים בימים כתיקונם בסיפורים אחרים, צבעוניים יותר, רדודים יותר שאינם מעידים דבר על המציאות.
העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה, כולם התעלמו מהידיעות בנושא, הצניעו אותן. בסופו של דבר הפריפריה נותרה פריפריה. רחוקה, לא מוכרת, לא מעניינת והכי חשוב: לא מושכת רייטינג. הקלישאות על המצב בשדרות נגמרו, התמונות הפסיקו לרגש והמידע לא השתנה. עוד קסאם, עוד אזעקה? למי אכפת.
המבצע בעזה איפשר לאמצעי התקשורת להביא את כל הסיפורים המרגשים שלא עניינו אף אחד עד עתה. כל ילדה ששמעה רקטת קסאם מתפוצצת הפכה למצרך נדיר במהדורות. אבל היכן היינו עד עתה? מדוע בגלי צה"ל לא פרצו לשידור גם בסתם יום נטול מבצעים ודיווחו על התרעת צבע אדום כשהייתה כזו? מדוע העיתונים ומהדורות החדשות בחרו שלא להזכיר לקוראים ולצופים את המצב הקבוע, הסטטי, של קבוצת אזרחים שמתגוררת במרחק של פחות משעתיים מהמרכז? מדוע גורלו של חייל שבוי אחד זכה למונה שמנה את הימים לחטיפתו, ואף כלי תקשורת ממוסד לא מצא דרך להזכיר לציבור מה מתרחש מחוץ לגוש דן?
במובן מסוים, הפסקת האש בין ישראל לחמאס היא האסון האמיתי של תושבי הדרום. בתוך שבועות ספורים (במקרה הטוב) הם יינטשו פעם נוספת לגורלם. הפוליטיקאים ימהרו למקומות אחרים שבהם נמצאות המצלמות והעיתונאים ישובו למרדף הסיזיפי אחרי הסיפור של מחר - זה שאינו כולל תושבים מוזנחים. האסון הגדול עוד יותר – של כולנו – הוא שהעימות הבא יתחיל ככל הנראה בטילים על ראשון לציון או תל אביב. הדרום לא יעניין אף אחד אפילו במלחמה.
תפקידה של התקשורת הוא לא רק לחדש ולעניין, הוא גם להציף בעיות – אפילו אם הן בעיות ישנות ומוכרות. מבצע אחד בכל ארבע שנים מעניק עבור כל מי שאינו מתגורר בדרום את הקתרזיס. אבל במציאות, בין קתרזיס אחד לשני, נותרת קבוצה עצומה של בני אדם להתמודד עם אותו איום, אך ללא כל חשיפה או עניין מצדו של איש.
תומר ברנד כותב את הבלוג "אבטיפוס: המדריך המלא לגידול הורים" שעוסק בהורות ובאבהות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם