הכיפה צומחת שוב: הצצה לעולם הקיבוצים הדתיים
הם מקדשים את העבודה וגם את השבת. מאמינים בסוציאליזם ובתורה. רואים בעצמם מהפכנים דתיים, אבל יש מי שמתעקש שמדובר בחפיפניקים. מבולבלים? ברוכים הבאים לעולם המורכב של הקיבוצניקים הדתיים
אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה מפני שהוא באמת מוכר, חוזר בגלגולים שונים שוב ושוב בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. אבל הסיפור שלנו קצת שונה. הגיבורים שלו גם הם צעירים, חלוצים, שהגיעו מפולין ומגרמניה בתחילת שנות ה–30. גם
הם הגיעו חדורים בלהט סוציאליסטי, מוכנים לכל עבודה חקלאית שתזדמן להם. אבל כעבור שישה ימים של עבודה בשדה, הם הניחו את המחרשות ואת האתים, החליפו את בגדי העבודה והלכו כאיש אחד לבית הכנסת. הקיבוץ שהם הקימו היה משונה, עוף מוזר בנוף החלוצי: קיבוץ דתי.
"בראשית דרכו של הקיבוץ הדתי, התייחסו אליו בבוז ובלעג", מספר משה (מושקו) מושקוביץ, מוותיקי הקיבוץ הדתי, "בקיבוצים החילוניים צחקו עלינו, לא הבינו איך אנחנו מרשים לעצמנו לנוח בשבת, בזמן שבשאר הקיבוצים מקדשים את דת העבודה ועובדים בלי הפסקה, שבעה ימים בשבוע. לא האמינו שאפשר לקיים משק חקלאי כששומרים שבת ושמיטה. זה רק דרבן אותנו להתאמץ יותר ולהוכיח שאפשר להצליח גם כששומרים שבת".
מושקו, שהיה ממקימי משואות יצחק, מספר שהלהט הסוציאליסטי של הקיבוצניקים הדתיים היה מתון יותר מזה של חברי הקיבוצים החילוניים. "הקיבוץ הדתי אימץ את הרעיונות הסוציאליסטיים בצורה קצת יותר מתונה, כי לנגד עינינו עמדה קודם כל התורה.
"מעולם לא האמנו בצורה עיוורת בברית המועצות, גם בתקופות שבהן הקיבוצים החילוניים העריצו את הקומוניזם. אצלנו לא חשבו שסטאלין הוא שמש העמים. הקומוניזם לא הפך לדת שלנו, כי תמיד הייתה לנו הדת היהודית, שאיזנה את הלהט הסוציאליסטי".
זו גם הסיבה לכך שהלינה המשותפת בקיבוצים הדתיים התקבלה בהסתייגות רבה. הרצון לשיתופיות מלאה לא הצליח לטשטש את השמירה על ערכי המשפחה המסורתיים. "אמנם הייתה לינה משותפת ברבים מהקיבוצים הדתיים", אומר מושקו, "אבל לא כל כך בגלל אידיאולוגיה, אלא מכיוון שבתנאים הכלכליים הקשים זו הייתה הדרך הכי טובה לדאוג לילדים לכל מה שהם צריכים.
בשנות ה–50, כשהמצב הכלכלי נעשה טוב יותר, ברוב הקיבוצים הדתיים בוטלה הלינה המשותפת. בשנות ה–60 כל הילדים
מלחמת השחרור הנחיתה מכה קשה על הקיבוצים הדתיים. מחצית מיישוביה של התנועה הצעירה נפלו בקרבות, וחלקם מצאו את עצמם מחוץ לגבולות המדינה החדשה. הקיבוץ שהפך לסמל החורבן ההוא היה כפר עציון, שנפל בקרב לידי הלגיון הירדני. "היינו צריכים ללקט את השברים ולהקים מחדש את היישובים", נזכר מושקו, וההתרגשות ניכרת בקולו, "הקיבוץ הדתי התאושש די מהר מהטראומה של מלחמת השחרור, והיישובים עלו מחדש לקרקע".
לא רק הארץ הייתה חדשה לאנשי הקיבוץ הדתי שזה מקרוב באו — גם שאלות הלכתיות חדשות צפו ועלו בעקבות אורח החיים החדשני שבחרו לעצמם. כבר בשנותיו הראשונות של הקיבוץ התמודדו חבריו עם דילמות הלכתיות, כאלה שהוריהם באירופה מעולם לא העלו על דעתם.
"בימים הראשונים בטירת צבי עלתה שאלת ניקוי הנשק והכנתו לפעולה בשבת", כותב ד"ר נחום ברוכי, תושב בארות יצחק, "ההלכה נפסקה במקום על ידי הרב–החבר גדליה אונא: לנקות, תוך שירת זמירות שבת. כלומר, מותר וחייבים לעשות כל מה שצריך מחמת פיקוח נפש, אך "יש לזכור את יום השבת ולקדשו, גם כאשר נאלצים לחללו". כאלה הם הקיבוצניקים. יורים ושרים לכה דודי.
והנה עוד בעיה לא צפויה שאיתה התמודדו חברי טירת צבי: כיצד יקדש החתן את הכלה בטבעת, כשלפי כללי הקיבוץ לא ייתכן שיהיה בידו רכוש פרטי? כדי לקיים חתונה כדת משה וישראל, הקנה גזבר הקיבוץ טבעת זהב לחתן, והפך אותו, לרגע אחד, לאדם היחיד בקיבוץ שהחזיק בידו רכוש פרטי. הרב רונן לוביץ' מניר עציון מסביר שחלק מהדילמות ההלכתיות שעולות בקיבוץ קשורות לאופי המיוחד של החיים הקיבוציים.
"הקהילה יכולה להכריע בדברים שקשורים לחיים של הפרט, כך שהחלטות שבדרך כלל כל אדם מקבל בעצמו, הופכות להיות העסק של הקהילה כולה. כך למשל בסוגיית הצדקה: "אדם שגר בעיר מחליט לגבי נתינת הצדקה האישית שלו. בקיבוץ, שבו הרכוש שייך לכולם מדובר בהחלטה שמתקבלת ברמה הקהילתית".
באופן טבעי, חלק גדול מהשאלות שהגיעו לפתחיהם של הרבנים היו קשורות בחקלאות, האידיאל החלוצי של הקיבוצים במשך עשרות שנים. "הקושי ההלכתי הגדול היה קשור בכך שחזרנו לעסוק בחקלאות לראשונה אחרי אלפיים שנות גלות. בחקלאות המודרנית עלו פתאום שאלות שחכמי ההלכה מעולם לא עסקו בהן בעבר, והיה צורך בהרבה יצירתיות כדי להצליח להפגיש בין ההלכה והמסורת למציאות המודרנית", אומר הרב לוביץ'.
סוגיה מורכבת שאיתה מתמודדים אנשי הקיבוצים גם כיום נוגעת בדור ההמשך הצעיר, שלא תמיד בוחר להמשיך ולשמור על אורח חיים דתי. "זו שאלה גדולה, שהקהילה עוסקת בה כל הזמן", אומר הרב לוביץ', "ברור שאין כאן תשובה אחת נכונה. יש רצון שלא לפלוט החוצה צעירים שהפסיקו להקפיד על תורה ומצוות, גם מתוך מחשבה שאולי זו רק תקופה זמנית ובסופו של דבר חלקם ירצו לחזור ולהקים בית דתי בקיבוץ. מנסים להכיל אותם כמה שאפשר.
ובכל זאת, הנטייה היא שלא לאפשר חברות למי שאינו דתי. לכל קיבוץ יש תקנות משלו, אבל הדרישות הבסיסיות ביותר נוגעות לשמירת שבת, הגעה לבית הכנסת בשבתות ושמירה על קוד לבוש הגיוני".
"החברים הבינו שנגמר הסיפור והתחילו לתרגל באסיפות ובעלון את המילה הפרטה". ("הביתה", מאת אסף ענברי, עמ' 263)
המשבר שעברה התנועה הקיבוצית בשנות ה–80 וה–90 דילג בקלילות יחסית על הקיבוצים הדתיים. בזמן שהקיבוצים ברחבי הארץ נקלעו למשברים קשים ועברו תהליכי הפרטה מהירים, בקיבוצים הדתיים נשמרה יציבות יחסית.
"השינויים הגיעו לקיבוצים הדתיים לאט–לאט", אומר רזי בן יעקב, רכז הנוער והצעירים של הקיבוץ הדתי, "בדיוק כמו בכל חברה מסורתית, הדברים מחלחלים לאט יותר, הכל מגיע אלינו באיחור של עשור. בקיבוצים החילוניים עשו טעויות גדולות סביב ההפרטה, ולנו היה מזל — יכולנו להיערך וללמוד מהם".
למרות שהטלטלות שעבר הקיבוץ הדתי היו מתונות יחסית, גם שם מתרחשים בשנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת, ומרבית הקיבוצים עברו או נמצאים בעיצומו של תהליך הפרטה. "קיבוץ מתחדש", קוראים לזה קברניטי התנועה בלשון מכובסת משהו, ומתעקשים שגם במתכונת המופרטת נשמרים ערכי הערבות ההדדית והדאגה לחינוך ובריאות קהילתיים ושוויוניים לכולם.
את תהליך ההפרטה עוברים חלק מהקיבוצים במידה רבה מחוסר ברירה: האוכלוסייה הוותיקה הולכת ומזדקנת, והמתכונת הקיבוצית הקלאסית אינה מצליחה למשוך משפחות צעירות.
לא כולם מרוצים מההתפרקות מערכי השוויון. "יש בני נוער שדווקא מחפשים לחזור לערכים הישנים, של שוויון מוחלט", אומר בן יעקב, ומספר שיש צעירים שמבקשים לחזור ולהקים קיבוצים, "כמו פעם". עם הלהט האידיאלוגי הגדול ביותר, הוא אומר, מגיעים דווקא נקלטים צעירים שמגיעים מהעיר.
"הם מגיעים מתוך מיאוס מסוים בחיים העירוניים, חלקם לא סובלים את המרדף אחרי הכסף, והם מחפשים את הקיבוץ המסורתי". כמה מהקיבוצים אכן נותרו כאלה: יבנה, שדה אליהו, עלומים, לביא ומגדל עוז עדיין מתפקדים במתכונת שוויונית, ולמרות שגם שם ניכרת ההשפעה של רוח הזמן, דברים רבים נותרו כמו שהיו.
יודעי דבר מספרים שנחמיה רפל, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, אינו מתחמק מתורנות שטיפת כלים בחדר האוכל בקיבוצו יבנה. אבל ברוב הקיבוצים, כאמור, הקשר לחיי שיתוף נותר רופף למדי. אם בעבר קיבוצים שהחליטו להפוך למושבים שיתופיים סולקו ממוסדות התנועה והפכו למנודים כמעט, היום הקיבוץ הדתי מקבל את המושבים השיתופיים בזרועות פתוחות.
כך קרה למשואות יצחק, שהחל את דרכו כקיבוץ בגוש עציון, ואחרי נפילת הגוש במלחמת העצמאות הוקם מחדש במתכונת של מושב שיתופי. בשנים האחרונות חזר המושב לחיק תנועת הקיבוץ הדתי, בלי שנדרש לשנות מאופיו.
כשמרבית הקיבוצים נמצאים בעיצומו של תהליך הפרטה, וחדרי האוכל ותורנויות החליבה נשארו ברוב המקרים רק זיכרון רחוק, הגיע הזמן לשאול מהי המורשת שהשאירו הקיבוצים לאחיהם הבורגנים. המזכ"ל נחמיה רפל משוכנע שהמורשת הקיבוצית השפיעה על כל הציבור הדתי לאומי.
"המהפכה של מעמד האישה בחברה הדתית התחילה בלי ספק בקיבוצים. שם התפתח כל נושא לימוד התורה לנשים, ובנות הקיבוצים היו הראשונות שלמדו גמרא ברמה גבוהה, הרבה לפני שמישהו העלה את הרעיון הזה על דעתו במקומות אחרים". הקיבוצים מתהדרים גם בהקמת מדרשת עין הנצי"ב, מדרשת הבנות הראשונה שיועדה לבנות לפני ואחרי שירות צבאי ולאומי.
רפל מזכיר גם את "ישיבות השילוב" במעלה גלבוע ובעין צורים (שנסגרה לפני כשלוש שנים), המציעות מסלול של לימוד תורה יחד עם שירות צבאי מלא. לצד המהפכות הדתיות הללו נשמעים קולות בחברה הדתית שסבורים שהקיבוצניקים אולי דתיים, אבל לא מספיק. אולי אלה המכנסיים שלובשות הבנות, אולי החינוך המעורב. רפל מכיר היטב את הטענות, אבל מסרב להתרגש.
"תמיד יהיה מי שיטען שאנחנו 'לא מספיק'. הקיבוצים החילוניים אמרו עלינו בעבר שאנחנו לא מספיק סוציאליסטים, והיו דתיים שאמרו שאנחנו לא מספיק דתיים. אנחנו לא 'פחות' משום דבר, אלא פשוט משהו אחר. חדש. העולם שלנו מורכב".
"אני מרגיש שאנחנו חיים בבית של זכוכית", נאנח בן יעקב, "נדמה שמסתכלים עלינו בזכוכית מגדלת, רק מחפשים את ההזדמנות לומר עלינו שאנחנו לייטים. כשקיבוצניק שוחה מעורב, מיד יהיה מי שיקום ויאמר ש'הקיבוצניקים שוחים מעורב'. יש עלינו הרבה סטיגמות". "היו שנים שהייתה אווירה פחות מחמירה מבחינה דתית", אומר מושקו, "בשנים הראשונות באמת לא היו רבנים בקיבוצים.
היום הדברים שונים, ואין קיבוץ שאין בו רב. גם הגישה ללימודי הקודש השתנתה ונעשתה רצינית יותר". הרב לוביץ' מתאר מגמה דומה, ומסביר שבשנותיו הראשונות של הקיבוץ הדתי התנגדו החברים לעצם הרעיון של הכנסת רב ליישוב. "ראו בכך משהו שמנוגד באופן עקרוני לרוח הקיבוץ. מה פתאום שיבוא מישהו ויכתיב לנו איך להתנהג? הרי התפיסה היא שכולנו שווים והחלטות צריכות להתקבל בצורה קהילתית. מעבר לכך, אנשים לא הבינו למה צריך בכלל רב צמוד".
המגמה הזו השתנתה לאורך תקופה ארוכה, והיום תפקידו של הרב, כאמור, מאויש בכל הקיבוצים. "זה קרה בגלל תהליכים של התחזקות דתית שעברו על הרבה מהמקומות, וגם רצון לחזק את החינוך הדתי של הדור הבא".
"העולם הדתי שלנו מורכב", אומר בן יעקב, "אבל זה לא אומר שהוא פחות רציני או מעמיק". הוא משוכנע שגם אם לא תמיד התאפיינה החברה הקיבוצית בלמדנות ובהקפדה על קלה כחמורה, הייתה לה תרומה חשובה לא פחות לשיח הדתי בישראל: "הקיבוצים היו החלוצים, הראשונים שהתאימו את היהדות למציאות החדשה של חיים עצמאיים בארץ ישראל. כשנמצאים בתקופה של חידושים ושינויים, קורה שהיחס לספרות הדתית המסורתית קצת נשבר ונפגם. בלי זה אי אפשר לחדש".
החידוש המשמעותי ביותר של הקיבוץ, בעיניו, הוא התפיסה שהדתיים שותפים לעולם החילוני. "רוב הדתיים לא קיבלו את המחשבה הזו בשנים הראשונות. גם היום יש מי שחושב שעדיף להתבדל, לגור ביישוב נפרד, מאחורי גדרות. אנחנו מאמינים שאפשר אחרת. להיות 'גם וגם' — גם דתי וגם מודרני, גם דתי וגם סוציאליסט".
ימין או שמאל? הסוציאליזם של שלי או הכיפה של בנט? מה שבטוח, בקיבוץ הדתי ממשיכים להאמין בתורה ועבודה. או ליכוד. או הבית היהודי.
"מאז ומעולם לא היה לקיבוץ הדתי בית פוליטי", אומר רזי בן יעקב, רכז הצעירים בקיבוץ הדתי. "הוא מחובר לשמאל בגלל התפיסה הכלכלית–חברתית, אבל מזדהה גם עם הימין בגלל החיבור הדתי". באופן מסורתי הקיבוץ הדתי מזוהה עם המפד"ל, שאיחדה לתוכה את תנועת הפועל המזרחי הוותיקה והסוציאליסטית (ומי שאימצה את הסלוגן הידוע, "תורה ועבודה").
"מאז שנות ה–70, כשהדיון הפוליטי בישראל החל להתמקד כמעט אך ורק בשאלות המדיניות, אנשי הקיבוץ מצאו את עצמם נבוכים, מפולגים בין ימין ושמאל", אומר בן יעקב, ומספר שבאותו עשור הוחלט שלא לקבל החלטות פוליטיות במסגרת התנועה, כדי להימנע ממחלוקות ומפילוגים.
למרות הרצון להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לשערי הקיבוץ, זכורה עזיבתו המתוקשרת של יונתן בשיא את קיבוץ שדה אליהו. בשיא, שעמד בראש מנהלת סל"ע שטיפלה במפוני ההתנתקות, סיפר שהחליט לעזוב את הקיבוץ שבו נולד לאחר שסבל מיחס עוין מצדם של כמה מהחברים.
נתוני ההצבעה לכנסת ה–18 מצביעים על נטייה ברורה של הקיבוצניקים לצד הימני של המפה הפוליטית. 43% מחברי הקיבוצים הדתיים הצביעו בבחירות האחרונות לבית היהודי, 16% לאיחוד הלאומי, 21% לליכוד. המצביעים שנותרו התפלגו בין קדימה (7%) מימד (5%) ומפלגת העבודה (3%).
לא פחות מארבעה מוסדות ללימוד תורה שמיועדים לצעירים לקראת גיוס פועלים ברחבי הקיבוצים הדתיים. ישיבת מעלה גלבוע מצרפת לשורותיה עשרות תלמידים בכל שנה, שממשיכים לשירות צבאי מלא במסגרת מסלול ה"שילוב".
עד לפני כארבע שנים פעלה במסגרת הזו עוד ישיבה, בקיבוץ עין צורים, אך זו נסגרה לאחר שהתקשתה לגייס תלמידים. "המסר של הישיבה היה מורכב מדי, כנראה. גם למדנות ועיון, וגם פתיחות גדולה למחקר ולביקורת המקרא", אומר רזי בן יעקב.
לא רחוק ממעלה גלבוע, בעמק בית שאן, ממוקמת מדרשת עין הנצי"ב, חלוצת המדרשות לבנות שנמצאות לפני ואחרי שירות צבאי. לנוף הקיבוצי הצטרפה בשנים האחרונות מכינת "צהלי" — המכינה הקדם צבאית הראשונה לבנות דתיות. עוד מצטרפת טרייה היא מכינת "יונתן" בקיבוץ עלומים, שהוקמה השנה ומתכוונת להכשיר בנים ובנות לקראת השירות הצבאי.
עם כל הכבוד לאידיאולוגיה ולמפעלים החינוכיים, גם הקיבוץ, כמו כל חברה אנושית בעולם, צועד קודם כל על קיבתו. רבים מהחברים יוצאים אמנם לעבודה מחוץ לגבולות הקיבוץ, ועדיין הקיבוץ הדתי מתהדר בכמה מפעלים מפוארים, שמפרנסים אותו בכבוד וזוכים להצלחה. ואלה הבולטים שבהם: בקבוצת יבנה פועלים כמה מפעלים ועסקים, המרכזי שבהם הוא כמובן מפעל השימורים המפורסם, שאחראי למלפפונים החמוצים ולזיתים שנמצאים אצלכם במזווה.
עוד מפעל מצליח בקיבוץ הוא "שעוני עדי", שהיה גם נותן החסות לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. לאלה ניתן להוסיף את האימפריה הביולוגית של שדה אליהו, ה"פלציב" הצבעוני של עין הנצי"ב, וכמובן את המפעל המצליח של טירת צבי, שמספק נקניקים לכל חובבי הבשר בסביבה ועובד שעות נוספות לקראת המנגלים של יום העצמאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם