שידורי המהפכה
העובדה שב-2012 מראיין חובש כיפה נראה למבקר טלוויזיה כמו דבר משונה, רק מסבירה כמה מטורפת המציאות התקשורתית
גם אביעד פוהורילס הוא חבר שלי. רשימת הליכוד שנבחרה השבוע עשתה לו מצב רוח רע. עד כדי כך רע שהאיש הטוב הזה איבד את הצפון ובטקסט מתלהם, בטור ביקורת הטלוויזיה שלו במעריב, שחרר את כל מה שעל ליבו.
במרכז הטור הוצבה תמונתו של סג"ל, מראיין את צחי הנגבי ואת משה פייגלין למחרת בחירתם. באולפן אחר, צויין בטור, ישבה גם ח"כ ציפי חוטובלי. פוהורילס התקשה להכיל בבת אחת ארבעה אנשים, ששלושה מהם דתיים, על המסך שלו. במשך שנים שלטו בני האור בכל הערוצים ולא נתנו לאיש שאיננו מהמחנה הנכון להתיישב ליד המיקרופון. פתאום חדר לו הדוס החצוף סג"ל לסלון שלהם, דרך על השטיח בלי להוריד נעליים, התיישב על הספה בלי לשים שמיכה מתחת וטינף להם הכל.
"התמונה בטור הזה מתארת אולי יותר מהכל את סיפורה של הארץ הזו בימים האלו", כתב המבקר. צ"באולפן ערב חדש ישב אתמול אראל סג"ל הלאומי, הלאומני, הדתי. לבד הוא ישב שם, בלי דן מרגלית, הבייביסיטר שלו בתחילת דרכו כמגיש... סג"ל ליד המיקרופון ושלושת המרואיינים שלו, בלי מתווכים ושומרי סף ממפא"י, לא כל כך ידעו מה עושים עם כל הטוב הזה שנפל עליהם".
פוהורילס לא מצליח להבחין בין מה שעושה באולפן סג"ל העיתונאי למה שעושים שלושת האחרים, הפוליטיקאים. ארבעתם הרי אנשי ימין. ארבעתם הרי באו לאותה מטרה. יש להניח שאפילו הגיעו יחד באותה הסעה. כי כשפוהורילס מסתכל על סג"ל הוא לא רואה עיתונאי. הוא רואה "דתי", הוא רואה "לאומי", הוא רואה "לאומני". יורג היידר, ז'אן מארי לה פן, אראל סג"ל.
מעבר להתלהמות הלא מובנת, יש כאן תופעה מעניינת. מסתבר שרק לעיתונאים ימניים או חובשי כיפה יש דעות פוליטיות. כל האחרים מהאו"ם. עוצמת היחרדותו של פוהורילס מהימצאותו של סג"ל, חובש הכיפה, ליד המיקרופון רק מדגישה כמה המצב אבסורדי. העובדה שבשנת 2012 מראיין חובש כיפה נראה למישהו כמו דבר משונה שיש להתעכב עליו, רק מסבירה כמה מטורפת המציאות התקשורתית. כמה נדירה התמונה הזו.
כשעמנואל רוזן, איש שמאל מובהק, מפרשן את הנעשה בליכוד במילים בוטות, זה בסדר. איש לא יציין שהוא "חילוני". הוא הרי עיתונאי. כשאמנון אברמוביץ', שאיש לא חושד בו שהצביע פעם משהו שמימין לעבודה, מתייחס לרשימת הליכוד כמו אל חבורה של פורעי חוק, זו פרשנות ראויה. אברמוביץ' איננו "שמאלן". הוא עיתונאי. ראיתם פעם עיתונאי "שמאלן" ? עליו פוהורילס לא יכתוב בביקורת הטלוויזיה שלו. זה טבעי.
כשמיה בנגל - עוד חברה שלי, עיתונאית ראויה בעבר והיום פעילה במנגנון המפלגה של מרצ - הגישה את "ערב חדש" וראיינה את יוסי שריד או את זהבה גלאון, זה היה נראה לפוהורילס רגיל לגמרי. גם היא איננה "שמאלנית". היא עיתונאית. אבל סג"ל? סג"ל הוא לאומן. הוא העיתונאי היחיד עם דעות פוליטיות בתקשורת הישראלית. כל האחרים נמנים עם מצביעי הפתק הלבן.
אם אביעד פוהורילס היה הסלקטור בכניסה למועדון העיתונאים, אראל סג"ל, ויש להניח שגם אני, היינו נשארים בחוץ. לא תעודת עיתונאי
כי עיתונאי לא יכול להיות איש עם דעות חשוכות, איש שסותם פיות, איש שהפלורליזם זר לו. "המהפכה הושלמה", קוראת הכותרת המדוכדכת של הטור של פוהורילס. "לאומן דתי" אחד, שמשדר פעמיים בשבוע אחר הצהריים בטלוויזיה החינוכית זה די והותר עבורו. אז יש לי חדשות בשבילך, פוהורילס ידידי. המהפכה לא הושלמה. היא אפילו עוד לא החלה. ואף על פי שתתמהמה בוא תבוא.
ליישוב הבדואי ביר הדאג' שבנגב, יש חיבור לא מוצלח במיוחד עם שלטון החוק. ומכיוון שרבה בו הבניה הבלתי חוקית, מנסים פקחי משרד הפנים להגיע מפעם לפעם למקום כדי לעשות את מלאכתם. לפני חודשיים נסיון להרוס בתים בלתי חוקיים הסתיים בידויי אבנים.
שבועיים אחר כך זה נגמר בידוי מסיבי עוד יותר, שחייב את הפקחים ואת הכוח המשטרתי שהתלווה אליהם לסגת. לפני חודש, נסיון להדביק צווים הביא לחסימת ציר התנועה הראשי לכל ישובי האזור ולידויי אבנים לעבר רכבים חולפים. לפני שבועיים, כשפקחים ביקשו להכנס שוב כדי לאתר עברייני בניה, זה נראה היה כבר כמו מבצע מהסרטים.
120 שוטרים מיחידות מיוחדות, אמצעים לפיזור הפגנות ומסוק משטרתי אבטחו שני פקחים של משרד הפנים. רגע לפני הכניסה לישוב קידמו את אנשי החוק צמיגים בוערים. רגע אחרי הכניסה הם נרגמו על ידי עשרות מתפרעים, חלקם רעולי פנים חמושים ברוגטקות. גם תלמידי בית הספר המקומי שוחררו לטובת המשימה.
הכוח נאלץ להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. בסיומו של יום נעצרו 19 מתושבי ביר הדאג', שבעה קטינים ו-12 בגירים. לפני עשרה ימים הוגשו כתבי אישום נגד כל הבוגרים. רובם עדיין מוחזקים במעצר. אבל זו היתה רק המנה הראשונה. מי ששילם את מחיר העימות הזה היו תושבי קיבוץ רביבים הסמוך. בתוך זמן קצר עלו באש שלושה מתבנים ברפת של הקיבוץ. בהמשך הוצתו 30 תופי צינורות של טפטפות השקייה. בסך הכל נגרם נזק שהוערך בכמיליון וחצי שקלים.
ארועים בהם צד אחד מרגיש נפגע מהרשויות ובוחר לנקום בצד שלישי שכלל איננו מעורב, מכונים בדרך כלל בתקשורת בשם "תג מחיר". גם כשהם מסתכמים בריסוס סיסמאות מכוערות נגד ערבים, הם מככבים במהדורות הטלוויזיה והרדיו, מוצאים את מקומם בכותרות העיתונים ולרוב גם מוצמד להם התואר "טרור יהודי". כך מכונה גרפיטי, כך מכונה שריפת שטיח במסגד. אין מקרה אחד של משהו מכל אלה שלא מתפרסם בתקשורת, וטוב שכך.
נדמה לי שלגבי האירועים שהתרחשו בביר הדאג' ובקיבוץ רביבים אין איש תקשורת אחד הגון שיטען שלא מדובר במה שאנחנו מכנים "סיפור עיתונאי". אז זהו, שרק נדמה לי. דוברת המועצה האזורית רמת נגב העבירה דיווח על האירועים לכל הכתבים שהיא עובדת מולם בשגרה.
את אף אחד, לבד מהמקומונים, זה לא עניין. עמותת רגבים, שהחזיקה תמונות מהמתבנים העולים באש, פנתה גם היא לכל כלי התקשורת הארציים. כולם קיבלו דיווח על מה שהיה. כולם קיבלו המלצה לדבר עם הקיבוצניקים ולשמוע מהם מה ארע אצלם. כולם קיבלו תמונות. כולם. מעריב, ידיעות, הארץ, ישראל היום, ynet, רשת ב', גלי צה"ל, וואלה, ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10. רוב כלי התקשורת התעלמו. חלק חזרו, ביקשו עוד תמונות, קיבלו ונעלמו.
הגדילו לעשות שניים שחשבו שהנושא דווקא ראוי לטיפול. ב-ynet, אחד מהשניים הללו, סברו שהכותרת הראויה לסיפור שזה עתה קראתם היא "הבדואים בביר הדאג' זועמים: שוטרים היכו נערים".
יש בידיעה הזו ציטוטים של עורכי הדין של הבדואים ושל פרקליטת ארגון עדאלה, שמלינה על כך שהעצורים לא קיבלו שמיכות וזה "ממש מזעזע" ובסוף הידיעה 17 מילים בדיוק על חברי קיבוץ רביבים ש"טוענים" שהבדואים שרפו להם מתבנים.
בהארץ הגדילו לעשות. גם הם חשבו שהכותרת צריכה להיות "תושבי כפר בדואי בנגב: השוטרים נקטו באלימות קיצונית וירי רימוני גז לתוך בית ספר". היה בידיעה שלהם ציטוט מכתב תלונה של ח"כ דב חנין וגם ציטוט של נציגת האגודה לזכויות האזרח ועוד ציטוט של מנכ"ל פורום דו קיום בנגב. רק דבר לא היה שם. הסיפור על אירועי תג המחיר ברביבים.
עכשיו אשמח אם מישהו יסביר לי למה על שמונה כלי הרכב שצמיגיהן נוקבו בתחילת השבוע בשכונת שועפאט, כל כלי התקשורת דיווחו (כראוי), ועל ארועים אלימים פי אלף של הבדואים בנגב, עם התפרעויות ורעולי פנים ואבנים על שוטרים ועל כלי רכב של נוסעים תמימים והצתה של מתבנים ונזק של מיליון וחצי שקלים ועצורים עד תום ההליכים וכתבי אישום, מוצאים לנכון רק ערוץ 7 וגלי ישראל לדווח?
לא ארחיב כאן על הסיקור משולח הרסן של התקשורת כולה את הרשימה הנבחרת של הליכוד. לא אתייחס לפסיכוזה שאחזה את צוות פרשני ערוץ 2, שנראה היה ששום דבר חוץ מהפסיכיאטר של "האח הגדול" עם כמה כדורים טובים לא ירגיע אותם.
גם לא לרזי ברקאי, שהפריימריס בליכוד הזכירו לו את פרעות קישינב והוא מצא לנכון לפתוח השבוע את תכניתו ב"השמש לא זרחה, והשיטה - שיטת הדילים - פרחה, והליכוד שחט. בני בגין גורזן, גם דן מרידור ומיכאל איתן ואבי דיכטר".
אתרכז רק בתמונה אחת שמספרת את הכל. תמונתו של משה פייגלין, שהופיעה בגדול ביום רביעי בעמוד ארבע בידיעות אחרונות. יש לעיתון מאגר של מאות תמונות של פייגלין. רק השבוע, בליל הבחירות, הוא הופיע בגני התערוכה לבוש היטב, עם חליפה ועניבה.
אבל זה לא היה טוב לידיעות. צלם העיתון שנשלח אל ביתו שבקרני שומרון בשעה שש בבוקר צילם אותו כשהוא יוצא לתפילת שחרית בעיניים טרוטות ושיער סתור, לבוש טרנינג אפור שצווארונו חצי מקופל וחצי לא, נראה כאילו יצא הרגע מהמיטה. אף אחד לא ישכנע אותי שהתמונה הזו נבחרה במקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם