האירועים שלא משכו תשומת לב, אבל יעשו את 2013
עשרה אירועים עולמיים שלא משכו תשומת לב במהלך השנה החולפת, אבל אולי עוד יעשו את הכותרות הראשיות של 2013
מדפסות תלת מימד, שיוצרות עצמים בעזרת פולימרים לפי הוראות דיגיטליות, נעשות מתקדמות וזולות יותר. כאשר גרסאות פשוטות נמכרות כיום תמורת אלף דולר בלבד, חסידי ההמצאה צופים שההדפסה בתלת מימד תיצור מעמד חדש של יצרנים חובבים, מה שיאפשר לצרכנים להחזיר לידיהם את אמצעי היצור מהתאגידים ולהביא לפריחה בתעשיה האמריקאית.
הבעיה מתחילה עם האפשרות להוריד מהאינטרנט הוראות הדפסה לעצמים כמו כלי בית וכלי נשק, ממש כמו שמורידים כיום שירים וסרטים, והנושא הזה כבר מעביר את מלחמת זכויות היוצרים הבינלאומית לטריטוריה לא מוכרת.
מהפך בברזיל: בפעם הראשונה לאחר עשרות שנים הופכת המדינה מיצואנית ליבואנית של בני אדם. השינוי במגמה נובע משורה של גורמים הקשורים לצמיחה הכלכלית המואצת במדינה בשנים האחרונות.
דרום אמריקאים ואסייתים מגיעים בהמוניהם לכלכלה השישית בגודלה בעולם. ברזילאים שהיגרו למדינות אחרות כמו ארצות הברית שבים הביתה כי קל יותר למצוא כאן עבודה, וההאטה באירופה גורמת לפורטוגלים רבים לחפש עבודה בקולוניה לשעבר.
אולם, עם השינוי באה גם המחלוקת הפוליטית
בנושא מהגרי העבודה הזולים הבעיה קשה יותר. שכן, למרות ששיעור האבטלה נמוך משישה אחוזים, הציבור לא רואה בעין יפה הכנסת עוד עובדים למדינה.
המירוץ אחר משאבי הטבע בחוג הארקטי ההולך ונמס, תואר בעיקר כתחרות בין מדינות, כאשר ארצות הברית, קנדה, רוסיה ולאחרונה גם סין, מנסות להשיג זו את זו ולזכות בזכויות קידוח בשעה שהקרח הנמס חושף עושר שלא היה ידוע עד כה. אלא שכעת התושבים המקומיים של האזור הארקטי, האינואיטים (המוכרים גם כאסקימואים), נאבקים כדי למלא תפקיד גדול יותר בעיצוב העתיד של האזור, וכמובן גם לזכות בכסף הגדול ממשאבי הטבע.
לפי ההערכות, כ-160 אלף אינואיטים מתגוררים באזור הארקטי ומפוזרים בין אלסקה, קנדה, גרינלנד ורוסיה. באחרונה הם מתארגנים וצוברים כוח פוליטי במדינות השונות. בעבר התנגדו האינואיטים לכריית מחצבים וקידוחי נפט, מחשש לנזק הסביבתי ולפגיעה באורח חייהם המסורתי.
אבל כל זה משתנה בעת שהאינואיטים מבינים את היתרון של כוח פוליטי באזור עשיר במחצבים. המגמה החלה במרס השנה, כאשר ממשלה אינואיטית בלברדור שבקנדה ביטלה את האיסור על כריית אורניום. כעבור חצי שנה יצאה קבוצה מאזור אינואיטי בקנדה לוול סטריט, כדי לחפש משקיעים לפרויקט גדול שכולל כריית זהב, כסף, נחושת, אבץ ויהלומים.
ארגון הבריאות העולמי הכריז השנה, שבמחצית הראשונה של 2012 אובחנו בארבע מדינות באפריקה רק 396 מקרים של "מחלת התולעת הגינאית", זאת בהשוואה לכמות כפולה בתקופה המקבילה אשתקד ולמיליוני חולים באפריקה ובאסיה בשנות השמונים. בארגון הבריאות העולמי סבורים שתוך כמה שנים המחלה תהפוך לשניה בלבד, אחרי אבעבועות שחורות, שתחוסל לחלוטין.
מדובר במחלה כואבת הנגרמת על ידי תולעת ארוכה ודקה שגדלה בגוף, בדרך כלל במפרקים, לאחר שחדרה לגוף דרך מים מזוהמים. לרוב לא מדובר במחלה קטלנית, אך היא יכולה להתיש את החולה במשך חודשים ולגרום לנזקים אדירים לכלכלות שבהן היא פוגעת. אין לה תרופה ודרך הריפוי היחידה היא באמצעות שליפת התולעת מהגוף בניתוח.
המאמצים להילחם במחלה מתמקדים בחינוך התושבים להימנעות מהדבקה, ובשיפור איכות המים באיזורים מועדים. מכיוון ש-99 אחוז מהחולים שנותרו הם תושבי דרום סודן, האפשרות לחסל את המחלה תלויה ביכולת לשמר את השלום השברירי במדינה.
לפי האמונה הרווחת, הודו ופקיסטן, שמסוכסכות כמעט בכל נושא בשעה שהן מכוונות עשרות טילים עם ראשי נפץ גרעיני זו אל זו, יגיעו להסכם שלום ביניהן, אם בכלל, רק אחרי שהגיהנום ייקפא. אז זהו, שלא.
זאת אומרת, יכול להיות שהשלום בין שתי היריבות המרות יפרוץ הרבה יותר מוקדם ממה שכולנו סבורים. הסימנים המעודדים לכך הם שורה של הסכמים שהגדילו את היקפי הסחר בין שתי המדינות.
הפעילות הכלכלית בין השתיים נשמרה במשך עשרות שנים על אש קטנה, בלשון המעטה.
בשנת 2009, רק אחוז אחד מהסחר של הודו היה עם פקסיטן, ורק 1.7 אחוז מהסחר של פקיסטן היה עם הודו. אבל כיום התמונה שונה. הסחר בין שתי השכנות גדל פי 9 בשנים 2004-2011 והסתכם ב-2.7 מיליארד דולר. הסכום הזה צפוי להמשיך ולגדול בעקבות שורה של הסכמי סחר שנחתמו בין הודו ופקיסטן בספטמבר.
בין השאר, פקיסטן הסכימה לבטל את "הרשימה השחורה" - מאות מוצרים שאסור לרכוש מהודו, כביכול בגלל סיבות ביטחוניות. הודו מצידה הבטיחה להפחית את המכס על מוצרים פקיסטנים.
בשנות השמונים הציע מנהיג סין, דנג שיאופינג, את הנוסחה "מדינה אחת, שתי מערכות" לחזרתה של הונג קונג לסין עם תום השלטון הבריטי. הרעיון היה שהונג קונג תהיה באופן רשמי חלק מסין, אולם תוכל לשמר את המערכת הפוליטית והכלכלית הפתוחה יותר שלה.
זה עבד לא רע מאז שהונג קונג שבה לסין ב-1997. אבל לאחרונה נראה שהעתיד של הסידור הזה לא כל כך מובטח. בתחילת השנה יצאו תושבי הונג קונג לרחובות כדי למחות נגד התבטאות של פרופסור סיני שכינה את תושבי העיר "כלבים" שתקועים בתקופה הקולוניאלית. הערותיו באו בעקבות סקר שערכה אוניברסיטת הונג קונג שגילה שרק 16.6 אחוז מתושבי העיר רואים עצמם כסינים - השיעור הנמוך ביותר מאז 1997.
המתיחות בין הונג קונג לסין קיבלה בשנים האחרונות גם גוון לאומני מכוער. תושבי הונג קונג מכנים לפעמים את הסינים "ארבה" ומגנים את תופעת "תיירות ההריון" - כאשר נשים סיניות הרות באות ללדת בהונג קונג כדי שהילדים שלהן יזכו בתעודת התושב הנכספת.
מוקדי השירות בהודו של חברות בינלאומיות כבר הפכו מזמן לקלישאה האולטימטיבית על הגלובליזציה. אך נראה שהשליטה של הודו בתחום לא תימשך עוד זמן רב. למעשה, כבר השנה, במוקדי השירות עובדים יותר פיליפינים מאשר הודים.
ראשית, הוצאות התפעול בפיליפינים זולות יותר. שנית, לדברי מנכ"לים אמריקאים, בעוד שהלקוחות האמריקאים מתקשים להבין את ההודים, שהאנגלית שלהם מושפעת מהמבטא הבריטי, עם האנגלית של הפיליפינים הם מסתדרים טוב יותר.
במקביל, גם ברזיל, מקסיקו, וייטנאם וכמה מדינות במזרח אירופה, מנסות לנגוס לעצמן נתח משוק מיקור החוץ, השוק שההודים שלטו בשמונים אחוז ממנו עד לא מזמן, וכיום נאלצים להסתפק בשישים אחוז בלבד.
גם קפריסין הקטנה, כמו מדינות רבות בדרום אירופה, נזקקה לחבילת חילוץ כדי לסייע לכלכלתה לשרוד את משבר היורו. העניין הוא שברוב הפעמים, כאשר היתה זקוקה לכסף, העדיפה קפריסין לפנות למוסקבה ולא לבריסל, מה שהעלה את השאלה, אם אחת החברות החדשות באיחוד האירופי נוטה למערב או למזרח.
רוסיה הלוותה לקפריסין 3.1 מיליארד דולר בשנה שעברה ושוקלת להעניק לה הלוואה נוספת בסך 6.2 מיליארד דולר - בערך שליש מהכלכלה של קפריסין כולה.
אחת הסיבות לפניה לרוסיה היא פרקטית: מוסקבה מציבה פחות תנאים לקבלת ההלוואה. אולם זה לא הכל. נשיא קפריסין דמטריס כריסטופיאס, שלמד ברוסיה, נחשב לתומך ברוסיה במדיניות החוץ שלו ומבקר תכופות את נאט"ו. מהצד השני, מוסקבה רואה בקפריסין נכס חשוב במאמציה לשמר את השפעתה במזרח התיכון.
כאשר מתגלים מחצבים יקרים באפריקה, לרוב מוביל הדבר למאבקים ומלחמות. כעת, כשמתברר שקונגו יושבת על הרבה נפט, יש בכך איום בבחינת תוספת שמן למדורה. אז כמה זה הרבה נפט? יתכן שמדובר בלא פחות משישה מיליארד חביות. זהו גילוי מרבץ הנפט הגדול ביותר באזור מזה עשרות שנים והוא שווה ערך לפי 28 מכל התוצר המקומי הגולמי של קונגו.
הבעיה היא שחבית הנפט עלולה להפוך בקלות לחבית חומר נפץ. שכן, האזור שבו התגלה הנפט כולל גם את מחוז קיבו, שם קיים סכסוך ממושך בין הממשלה למורדים משבט הטוטסי. הסכסוך במחוז קיבו אילץ מאות אלפים לברוח מהאזור בעשור האחרון. ואם לא די בכך, קיימים גם סכסוכי גבול בלתי פתורים בין קונגו לאוגנדה מאז העימות הצבאי בין השתיים ב-2007.
העולם התמקד השנה במאבק בין יפן לסין על קבוצת סלעים לא מיושבת. אולם אלפי קילומטרים משם מתבשל לו עוד סכסוך על אי.
גם איראן וגם איחוד האמירויות טוענות לבעלות על האי אבו מוסא במפרץ הפרסי, שאוכלוסייתו מונה כאלפיים בני אדם, ועל שני איים סמוכים לא מאוישים. מדובר בסכסוך שפרץ ב-1971, אך בהמשך הושג הסכם: הריבונות באיי המחלוקת תהיה של איחוד האמירויות, ולטהרן תהיה זכות להציב שם כוחות צבא. אלא שכעת טוענים באיחוד האמירויות כי איראן הפרה את ההסכם בכך שהגבירה את הנוכחות הצבאית שלה באבו מוסא, ואף הקימה שם שדה תעופה.
מדובר במיקום אסטרטגי, שכן האיים נמצאים קרוב מאוד לשדה נפט גדול (מוברק) וממוקמים ממש בכניסה למיצרי הורמוז, דרכם עוברת חמישית מאספקת הנפט העולמית.
העימות, שבתחילה עוד נשמר על אש קטנה, התלקח באפריל, כאשר אחמדיניג'אד בחר בצעד פרובוקטיבי לבקר באבו מוסא כדי לציין את החג האיראני שנקרא "היום הלאומי של המפרץ הפרסי". ממשלת האמירויות מיהרה להחזיר את שגרירה מטהרן והגישה תלונה רשמית לאו"ם.
הממשל האיראני, מצידו, שש על ההזדמנות לשלהב את היצר הלאומני סביב האיים, כי זו יכולה להיות הסחת דעת מבורכת מהצרות הכלכליות. בקיצור: כמו במזרח אסיה, האיים אולי קטנים - אך הבעיות הרבה יותר גדולות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם