פטור מגזענות
למרות נקודת הפתיחה הנמוכה, יוצאי אתיופיה מגיעים להישגים ומוכיחים שהאחריות לקליטת המהגר אינה מוטלת רק על החברה אלא גם על קהילות
כך שצריך לעשות סדר בנתונים. ראשית, שיעור הזכאים לבגרות בקרב תלמידים ילידי ישראל הוא 57 אחוז; שיעור הזכאים בקרב ילידי או יוצאי אתיופיה הוא 42 אחוז. גם כאן, זה ממש לא בסדר שמדובר "רק" ב-42 אחוז ולא ב-57 אחוז, אלא שאין עוד קבוצת מהגרים בעולם - פשוט אין - שהגיעה להישגים כל כך אדירים, בפרק זמן כל כך קצר, עם תנאי פתיחה כל כך קשים.
גם כשעוברים לאוניברסיטאות, מתברר שהקפיצה - מתחילת שנות ה-90 עד השנים האחרונות - היא קפיצה מדהימה. אין עוד קבוצת אוכלוסייה עם זינוק מהיר כל כך. זה לא קרה בגלל הגזענות שמוצאת לה כותרות בתקשורת הישראלית, והרבה פחות ברחוב הישראלי. בכל 10,000 היתקלויות בין ישראלים ממוצא אתיופי לישראלים ותיקים יש היתקלות אחת שבה יש גילוי של גזענות. אבל 9,999 מקרים לא יגיעו לתקשורת. האחד והיחיד, של נהג אוטובוס שקילל, או בוגר שלא התקבל לעבודה, או שוטר שהתנכל, הוא זה שיגיע לכותרות.
אבל הפער בין הכותרות למציאות הוא אדיר. כאשר משווים את מצבם של יוצאי אתיופיה למצבן של קהילות מוצא אחרות - לראשונים אין במה להתבייש. בהתייחס לנקודת המוצא, שבה לדור ההורים ולדור העולים לא הייתה אפילו ידיעת קרוא וכתוב, הרי שההישגים של יוצאי אתיופיה והקליטה שלהם בישראל הם סיבה לגאווה. יש צורך לעשות עוד הרבה. יש מוקדי עוני. יש גטאות בחלק מהערים. יש גילויי אפליה. אבל בתמונת מאקרו - הרי שהצורך בעוד שיפורים אינו צריך לערפל את החלק החיובי, הגדול יותר, הרבה יותר, של התמונה.
אפשר גם להשוות לקהילות מהגרים בעולם. צריך להודות שיש גם סיפורים הרבה יותר מוצלחים. ההינדים בארה"ב ובאנגליה הצליחו יותר מקבוצות אחרות. ההישגים שלהם בחינוך עברו מזמן את קבוצת הרוב הלבן, וגם את ההישגים של היהודים, שהיו בעבר בפסגה. ולא רק ההינדים; גם קבוצות אסייתיות נוספות, מקוריאה, מסין ומיפן, מגיעות להישגים מדהימים. וקבוצות אחרות, גם הן מאסיה, ואחרות מאפריקה, נותרות הרחק מאחור, גם בקבוצת הדור השני והשלישי.
מה שמוביל אותנו לשאלה המאוד לא נעימה: האם זה בגלל החברה הקולטת או שמא בגלל הקהילה המהגרת? התשובה השגרתית, שמתחפשת לאקדמית, מפנה את האצבע המאשימה כלפי החברה הקולטת. גזענות ושאר ירקות. איך זה מסתדר עם העובדה שקבוצה בעלת צבע עור שחום, למשל ההינדים, בכל זאת מצליחה, ואפילו מצליחה מאוד? המחקר האקדמי, בדרך כלל, צמוד לכללי התקינות הפוליטית. כל תשובה שמטילה את האחריות גם על ה"אחר" הופכת
העניין הוא שצריך להתבונן במציאות כפי שהיא. ובמציאות, הבדלי תרבות גורמים להבדלים בהישגים. זה לא שהחברה הקולטת פטורה מאחריות. אבל גם נתוני הרקע של הקהילה המהגרת חייבים להילקח בחשבון. אם נחזור לענייננו, הרי שנקודת המוצא של העולים מאתיופיה הייתה הנמוכה שבנמוכות. הרבה יותר נמוכה מכל קבוצת מוצא אחרת. ולמרות זאת, בגילאי תיכון הקבוצה מתקרבת מאוד להישגי כלל האוכלוסייה.
אין עדיין אחוז מתאים של יוצאי אתיופיה בקרב החוקרים במכון ויצמן, וזה ממש לא בסדר, ואפשר לעשות מזה כותרת. אבל אם נהיה רציניים, הרי שגם ליוצאי אתיופיה וגם לישראל הקולטת יש הרבה סיבות לגאווה. מכון ויצמן יכול לחכות קצת. אבל בקצב הנוכחי, גם לשם יגיעו יוצאי אתיופיה. ובתנאי שלא נעניק להם, ולא לאף אחד, פטור מאחריות עצמית. ובתנאי שלא נשכנע אותם, ואת עצמנו, שהסיפור שלנו הוא גזענות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם