מסכמים 2012: הרגעים הגדולים והסיפורים הקטנים
התקוות, האכזבות, ההישגים, וההחמצות: האנשים שעמדו בלב האירועים שעשו את השנה מדברים על הרגעים הקטנים שמאחורי הסיפורים הגדולים
זה היה יום ראשון, וקיבלתי שיחה שאומרת שהנשיא יגיע למסעדה שלי בעוד 20 דקות. כשהגעתי לשם השירות החשאי כבר בדק את השטח ואסף סכינים ומספריים, כל דבר שיכול לשמש כנשק. פתאום הוא צץ ושואל: "איפה סקוט? " ואני עונה : "כאן, אדוני", והוא אומר: "הו, אלוהים, אתה איש הפיצה הכי גדול שאי פעם ראיתי. אם אוכל את הפיצה שלך, אהיה חזק כמוך?". ואני אומר: "רוצה לראות עד כמה אני חזק?". ואז נתתי לו חיבוק דוב. הוא לא ציפה לזה ואני לא תכננתי לעשות את זה. הוא חשב שזה קורע מצחוק.
אני רפובליקני. הצבעתי לבוש. אבל הצבעתי לנשיא (אובמה) לפני ארבע שנים כי הוא נראה נלהב ונרגש לגבי הניסיון להפוך את הארץ הזאת למקום טוב יותר. כשהוא בא למסעדה הוא היה בדיוק ככה. הוא היה אמיתי.
ביום למחרת התחלנו לקבל מכתבי שנאה בדוא"ל. אנשים עשו הזמנות מזויפות במאות דולרים. כשעלינו על זה שלחנו את הפיצות למקלטים לחסרי בית. כשהסיפור
הבית הלבן הזמין אותי לעימות האחרון. אשתי ואני ישבנו ממש ליד הגברת הראשונה. ביום למחרת הייתה עצרת וזכיתי לנאום במשך חמש דקות ולהציג את הנשיא בפני 11,000 איש .
החיבוק הוא משהו שעובר ומתיישן, אבל הרוח של אמריקה... בסך הכל נהגתי כמו שאני תמיד נוהג, אבל להרבה אנשים זה סימל את מה שאנחנו צריכים: לשים קץ לפערים ולהתלכד. היה פה בחור לבן רפובליקני, ואפרו-אמריקני שהוא דמוקרט וגם נשיא, ואנחנו מתחבקים. אני מקבל מכתבים מאנשים שאומרים שזה רומם את מצב הרוח במדינה, וזה דבר מטורף לשמוע. הנה אני, איש שעושה פיצות, ואני מרומם את מצב הרוח במדינה. היו אנשים שניסו להפוך את החיבוק הזה למשהו רע - אבל כל כך הרבה טוב יצא, אפילו מהרע. זה היה נהדר.
לכמה אנשים הייתה הזדמנות לראות את חמוקיו של כדור הארץ מלמטה ושמיים שחורים לגמרי מעל? הישיבה בקצה רכב החלל, בעודי מתכונן לקפיצה, הייתה חוויה בלתי נשכחת: עוצרת נשימה ומעוררת ענווה. לפני שקפצתי אמרתי: "אני הולך הביתה עכשיו", וזה בדיוק מה שחשבתי, שעם הקפיצה אני הולך הביתה ולאנשים שאני אוהב. הייתי גם מודע לזה שיש לי רק 10 דקות של חמצן, אז חלק ממני גם חשב: "אל תבזבז זמן. צא לדרך".
בזמן הנפילה, הייתי ממוקד במה שעליי לעשות. היו כמה שניות שבהן נכנסתי לסחרור וחשבתי שאולי אני בצרה, אבל אפילו אז יכולתי להישאר רגוע מכיוון שהתאמנתי כל כך הרבה ומכיוון שנקטנו בכל כך הרבה אמצעי זהירות,
כולל מצנח קטן לייצוב. זה היה מעכב אותי, אז אני שמח שהצלחתי לחזור לשליטה ולא נזקקתי לו. הפכתי לאדם הראשון ששבר את מהירות הקול בנפילה חופשית. התאמנתי חמש שנים לקפיצה הזאת - מנטלית ופיזית,
כולל אימונים בתפיסת דברים בידיים, מכיוון שקשה מאוד להשתמש בידיים עם הכפפות האלה. גם למדתי כל מה שצריך לדעת על הסוגיות הטכניות והרפואיות הקשורות בקפיצה מהסטרטוספרה. זה היה הכרחי כדי להרוויח את הכבוד של המדענים והרופאים בקבוצה ולשתף איתם פעולה.
כמי שעוסק בקפיצת בסיס )ספורט אתגרי העוסק בקפיצה ממקום מקובע בעזרת מצנח ופתיחתו אחרי נפילה חופשית( באופן מקצועי, הייתי רגיל להיות עצמאי. תמיד ידעתי שמוות או פציעה הם אפשרות, אבל לא חשבתי שאמות. אני תמיד מתכנן בדקדקנות: אני בוחן את כל הסיכונים, ואם הם גדולים מדי אני לא הולך על זה.
הדבר הכי טוב שיצא מהקפיצה עדיין בדרך. לא רק שהוכחנו שאדם יכול לשבור את מהירות הקול בנפילה חופשית, מה שבפני עצמו יכול להוביל להישגים בתחום החילוץ בשעת חירום - אבל מן התגובות שקיבלנו ברור שהמשימה הזאת עודדה אנשים לצאת להגשים את החלומות שלהם, יהיו אשר יהיו.
האם אעשה זאת שוב? לא. ברגע שהשגתי משהו, אני תמיד מוכן להמשיך הלאה, אל האתגר הבא.
הייתי בליברפול, בחיפושים אחרי לוקיישן לצלם בו את הסרט "ג?ק ריאן", כשקיבלתי את הטלפון. דני בויל צלצל אליי והסביר שאירעה טרגדיה נוראית - בתו של השחקן והבמאי מארק ריילנס נפטרה, והוא פורש מתפקידו בטקס הפתיחה. הוא שאל אם אני מוכן להחליף אותו. עמדתי בפינת רחוב והייתי בהלם מהחדשות על מארק. לא ממש שמעתי את החלק השני של דבריו.
כמה ימים אחר כך הלכתי לפגוש את דני באצטדיון האולימפי. זה היה שלושה שבועות לפני הטקס, והמקום היה מלא באלפי אנשים. נראה היה שדני מכיר את כולם בשמם הפרטי. טיפסנו על הגבעה שבסופו של דבר מעליה שיחקתי את התפקיד שלי. היה הרבה מה לעכל.
דני אמר: "אתה תהיה כאן בדמות של איסמבארד קינגדום ברונל, קורא שייקספיר, לצלילי אלגר", ואני אמרתי "אלוהים, זה המון בריטים ביחד". שאלתי אותו איפה יהיה הטלפרומטר והוא אמר "הו, לא, לא יהיה לנו אחד כזה". מעולם , בכל הקריירה שלי, לא למדתי תפקיד בכזו קפדנות. החשש לפשל בפני קהל של מיליארד איש הביא לריכוז מדהים.
בערב הפתיחה היה קשה לעמוד בפני האנרגיה. היה שם מבנה זמני שהוקם במיוחד לחדרי ההלבשה שלנו, וכל הילדים בהפקה היו בקומה העליונה. הם השתוללו מרוב התרגשות, כל המבנה רעד. אני זוכר שהייתי בחדר ההלבשה שלי, בחדר ליד הארקטיק מאנקיז, שעשו חזרה בפעם ה-5,000 על Come Together, ובצד השני רואן אטקינסון וסיימון ראטל דנים, עד לרמת השנייה, איך להיות מצחיקים בשתי דקות ו-11 שניות.
מעבר למסדרון דני בויל הרגיע את ג'יי קיי רולינג, כי זאת הייתה ההופעה הפומבית הראשונה שלה. ואני, אני רק ניסיתי להישאר זקוף ולזכור את השורות שלי: . . .Be not afeard. The isle is full of noises
אפילו ההמתנה בתור לעלות לבמה הייתה עליזה. המשתתפים - מתנדבים, שחקנים - כולם לחצו ידיים. הזמן עמד מלכת. אני זוכר שהלכתי במעלה הגבעה, הסתובבתי לאחור וראיתי אצטדיון עם 80,000 בני אדם, עם אלגר מצלצל באזניים שלי ומנהל הבמה אומר לי במתיקות באזנייה: "קן, תורך".
כשהקטע שלנו נגמר וחזרנו אל מאחורי הקלעים כדי להחליף בגדים, הסתובבנו לאחור וראינו את מה שהיה אמור להיות המלכה צונחת אל תוך האצטדיון. היה שם מה שאני יכול לתאר רק כחיוך ענק משותף. זה היה רגע מענג - ועוד ביטוי מושלם לטון שהטקס ביקש לקבוע. זה היה שיקוף של מי שאנחנו - ודבר נהדר להיות חלק ממנו.
על הנייר, מסע ההופעות 777 של ריהאנה, הידוע לשמצה, בוודאי נראה כמו מגע של גאונות. כדי לציין את צאתו לשוק של אלבומה - Unapologetic (לא מתנצלת), האלבום השביעי בשבע שנים, הזמרת הטיסה מסביב לעולם 310 עיתונאים וזוכים בתחרות מ-84 מדינות , במטוס בואינג 777.
עטופה בתהילת הפופ עמוס הרמיזות המיניות שלה, ריהאנה אוהבת ללכת תמיד צעד אחד רחוק יותר מאשר עמיתיה. בכל מובן. וכך הגעתי לשבע הופעות בשבע מדינות בשבעה ימים, צמוד לדיוות להיטים. חי את החלום, נכון? טוב, בערך. אם החלום הוא על נשים וגברים תשושים ונפוחי עיניים, צעקות חוזרות ונשנות מהעיתונאים הנואשים על המטוס ("הצילו את מקומות העבודה שלנו!", "רק ציטוט אחד!", "יש לנו גראס!"), עירום חלקי באוויר והרבה ריקודים לצלילי אלקטרו אר-אנד-בי.
הכל היה באיחור, כל הזמן. השינה הייתה מותרות, כמו גם אוויר צח. ההבטחות למסיבת עיתונאים יומית עם המגנט השנוי במחלוקת והאמנית שזכתה להכי הרבה הורדות בהיסטוריה מעולם לא התגשמו, למרות שבנקודה אחת היא כן מזגה לנו כוסות של שמפניה ב-400 דולר מבקבוק מוזהב.
האם פגשתי אותה? לא. אפילו לא דיברתי איתה מבין שורות המטוס הצפופות. ועדיין, בעשר דקות בסך הכל שהיא בילתה במשך השבוע באחורי המטוס, בשיחה עם הקהל השבוי מאוד שלה, שמעתי אותה אומרת שהיא שרצה איתנו כל הזמן ב"חגיגות בטירוף".
אבל את הקול שלה היא שמרה להופעות. מה שדי מצחיק, כי לעתים היה נדמה שגם על הבמה היא שומרת את הקול שלה למשהו אחר. זמרי הליווי שלה היו מאוד עסוקים, נאמר זאת כך.
למרות כל זה, מעולם לא צחקתי כל כך הרבה בחיי ומעולם לא התחברתי כל כך חזק - מבחינה אלכוהולית - עם חברים למסע. האם הייתי עושה זאת שוב? בלי למצמץ. אבל אולי לא עם ריהאנה.
הייתי בחלב באוגוסט. הייתי שם כמה ימים ופגשתי את גיית עבדול אהד, העיתונאי העיראקי שעובד בגרדיאן. הוא הכיר לי כמה לוחמים מהכפר. ביום הזה הייתי איתם רק כמה שעות, למרות שעקבתי אחרי סיפורם במשך כמה ימים. הצבא הפגיז בכבדות ואנחנו היינו מוקפים.
לבחורים האלה היה רק נשק קל: בעיקר רובים, פה ושם אר-פי-ג'י, ורובי צלפים. הם היו מלאי מוטיבציה, די דתיים ומאוד נחמדים, אף על פי שלא יכולנו להבין אחד את האחר. הם באמת רצו להילחם ולהגן על העמדה שלהם.
ראיתי כמה מהלוחמים רצים לתוך מבנה ורצתי אחריהם. המבנה היה בן חמש או שש קומות, שום דבר מיוחד, מבנה ים תיכוני אופייני. שמעתי שבאותו יום נהרגו שם שני לוחמים של צבא סוריה החופשית, אבל לא ראיתי את זה. בעוקבי אחרי הלוחמים לא ידעתי מה הם מתכוונים לעשות, ואז ראיתי את החדר הזה שהם מכינים כעמדת צלפים ואז יורים ממנו שתי יריות.
במבנה היו כמה חדרים שנהרסו מפגזים, מה שהסביר את האבק שנישא מסביב. אני לא יודע מה היה בצד השני - לא יכולתי לראות - אבל לבטח היו שם עמדות צבא סוריות. את דרכי התחלתי בעיתון מקומי בבלגרד, 1991, עם כיסוי הסכסוך בקרואטיה ובבוסניה. כיסיתי את המלחמות בעיראק )עם התמונה המפורסמת של פסל סדאם המופל לארץ), בלוב, בסודן, בפקיסטן ולאחרונה בגומא שבקונגו.
סוריה היא אולי מהמקומות המסוכנים שהייתי בהם, למרות שכולם מסוכנים. היינו קרובים לצבא הסורי והתחבאנו. כשפגזים פוגעים בחומת בטון, ההדף שונה לחלוטין מזה שאפשר לראות למשל בלוב, כשפגז פוגע בחול.
ביום אחר הייתי עם כמה בחורים מאותה קבוצה כשהם הלכו לחפש את הגופות של חבריהם. הלכתי אחריהם אבל התפצלנו, ואחרי חצי שעה הם נתקלו בחיילי צבא סוריה. כמה מהם נפצעו, כמה נהרגו. אני לא חווה רגשות עזים עד שאני עוזב את המקום - קודם כל אני צריך לבצע את העבודה, זה מה שאני עושה - אבל סוריה היא מקום עצוב מאוד. זאת מלחמת אזרחים. אני מסרביה, אני מכיר את זה היטב.
שניות אחרי שהתיישבנו והזמנו אוכל במסעדה שבירכתי הספינה, שמענו "בום" עצום ומיד ידענו שהספינה פגעה במשהו. אז הגיעה רעידת האדמה, הרגעים שבהם הספינה נפערה כמו קופסת שימורי טונה בעודה מגרדת את הסלעים של האי ג'יליו.
אנשים צרחו ובכו וברחו מהמסעדה - אבל לאן רצים כשאתה על ספינה? האייפון בישר לי שאנחנו ליד ג'יליו, והתבדחתי: לפחות אנחנו יכולים לרדת. כ-45 דקות אחר כך, בעשר וחצי בלילה, הספינה כבר ממש נטתה על צדה. אבל אף אחד לא דיבר איתנו.
התקשרתי למשטרה, ושם שאלו אם יש לי חגורת הצלה. "למה?", שאלתי. "מכיוון שאתם עומדים להתפנות". על הסיפון הייתה פניקה מוחלטת, כי כולם החליקו על הסיפון הרטוב. לא הצלחנו למצוא את התא שלנו כי עלינו על הספינה רק שלוש שעות קודם לכן.
נכנסנו לסירת הצלה שהייתה מיועדת ל-150 איש, אבל היינו הרבה יותר, נדחסים לתוך החשיכה, זה על זה. מכיוון שהיינו בצד הספינה שנטה למעלה, סירת ההצלה נתקעה על גוף האנייה. צנחנו כמה מטרים בכל פעם בעוד הצוות מנסה לשחרר את הסירה בעזרת גרזנים. חשבתי שנתהפך וניפול לים. אני זוכרת שרציתי להתקשר לבן שלי בפעם האחרונה.
כולנו מחאנו כפיים ברגע שהסירה נגעה במים, וכשהגענו לאי המקומיים היו נפלאים. הם נתנו לנו בגדים ושמיכות, כי כולנו היינו בבגדי ערב. העליתי את הסיפור שלנו בפייסבוק ואנשים כל הזמן ניסו להתקשר אליי ולשאול מה קרה.
זמן רב אחרי הלילה ההוא סבלתי מנדודי שינה. היו לי סיוטים שבהם שמעתי את צעקות האנשים בסירת ההצלה. כשהייתי יושבת על כיסא, רעדתי כאילו שאני בלב ים. מצבי הרבה יותר טוב עכשיו, תודות לעזרה פסיכיאטרית. רציתי לתבוע את חברת השיט, אבל החלטתי שאני רק רוצה לסגור את הפרק הזה בחיי: העדפתי לקחת את 11,000 האירו שהם הציעו כפיצוי.
בגלל הזוית שבה הספינה נתקעה על הסלעים התא שלנו היה מעל פני המים, אבל בקשתנו לקבל את חפצינו חזרה נדחתה. הם אמרו שנצטרך לחכות עד שהספינה תיגרר. אני לא יודעת באיזה מצב המחשב שלי יהיה עד אז.
אני עדיין מחכה שפרנצ'סקו סקטינו, קפטן הספינה, יתנצל בפני הניצולים ובפני ה-32 שנספו . הוא רברבן מגוחך שעדיין לא תופס מה הוא עשה. זה היה ממש נס שהספינה נסחפה אל בין שני הסלעים שעליהם היא תקועה עד היום. לולא זה היינו כולנו נשאבים לתוך הים באותו לילה.
זה היה אירוע מיוחד מאוד. העובדה שאאונג סן סו-צ'י שוחררה ממעצר בית, נבחרה לפרלמנט בבורמה מטעם מפלגת NLD והורשתה לצאת מהמדינה ולנאום בפני הפרלמנט בווסטמינסטר - הייתה התפתחות מדהימה.
נדיר מאוד שדוברים שאינם ראשי מדינות עומדים בפני האספה המאוחדת של חברי הפרלמנט בווסטמינסטר. היו כאן האפיפיור, ברק אובמה, נלסון מנדלה כאשר הוא נבחר לנשיא, אבל סו-צ'י הייתה הראשונה שנחשבה לאדם בעל חשיבות כה גדולה לעולם הדמוקרטי, והיה לנו העונג והכבוד לארח אותה.
לפני הנאום עמדנו בראש מעלה מדרגות, ורביעיית מיתרים ניגנה. סו-צ'י אוהבת מוזיקה קלסית, והיא התרגשה מאוד. אני זוכרת שהיא אמרה, "אלוהים, לא ידעתי שתהיה מוזיקה". ואז פסעה במורד המדרגות, דמות דקיקה ושברירית עם עמוד שדרה מברזל. האולם כולו, ובו כ-500 איש , קם כאיש אחד על רגליו ומחא כפיים. היה בכך די כדי להעלות דמעות בעיניים.
בפנייה שלי אליה ניסיתי להעביר שני דברים: הראשון הוא שלא שכחנו אותה גם כשהייתה במעצר בית, שהיא מעולם לא הייתה לבד. העולם היה מודע לקיומה. הדבר השני היה שהבנו שזה היה אך צעד ראשון, שהדמוקרטיה איננה אירוע בודד אלא תהליך שמתקדמים בו מילימטר אחרי מילימטר, ושאנחנו תומכים בתהליך.
מה שעשתה סו-צ'י, ועדיין עושה, דורש אומץ. קשה לאנשים להאמין שהם יכולים להביא לשינוי, לאזור את האומץ לחשוב שהם יכולים להשפיע. הזיכרון הכי חזק שלי מביקורה תמיד יהיה התמונה שלה פוסעת במורד המדרגות אל האולם, אחרי שעברה מה שעברה, לגמרי חופשייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם