שליחות קטלנית. עיתונאים תחת אש בסוריה
ארבעה עיתונאים שסיקרו את מלחמת האזרחים הסורית עם חוויותיהם מסיקור המלחמה תחת האש
רק באחרונה ניצלו ריצ'רד אנגל וצוותו מאנ-בי-סי – שכבר סיקרו לא מעט סכסוכים אלימים – מהפיכתם לבני ערובה של המשטר הסורי. האם סוריה פשוט מסוכנת מדי מבחינתם של עיתונאים? שאלנו ארבעה עיתונאים שצברו ניסיון בכיסוי העימות בסוריה, איך זה לסקר את האזור הכי מסוכן עלי אדמות.
כאשר האביב הערבי הגיע לסוריה, היה ברור שהפעם זה יהיה סיפור שונה. באותם ימים, העיתונאים התפרשו מצפון אפריקה ועד תימן, ובגדול – סיקרו "חדשות טובות". הנרטיבים היו פשוטים: העצמה קולקטיבית שוברת את העריצות, המקופחים מתנערים ונאבקים על זכויותיהם, ומתברר שאין בעצם דבר כזה שלטון אבסולוטי.
אי אפשר היה שלא להתרגש מהסצינות בכיכר תחריר ובטריפולי שבלוב, סיפורים שנראה היה שכיף לסקר אותם. אך התברר שהם היו רק ההקדמה לקראת הדבר האמיתי: סוריה. כבר כאשר החלה ההתקוממות בסוריה במארס 2011, הרגשתי שמה שעומד להתרחש עשוי לעצב מחדש את הנוף הגיאופוליטי באזור. 22 חודשים אחרי, התהליך הזה עדיין בהתהוות.
לפחות שבעה מהעמיתים שלי נהרגו בסוריה, יחד עם עוד עשרות מקומיים שסייעו להם. כתבים רבים נוספים נחטפו, ואחדים הפכו לנכים. נכון לאמצע דצמבר, לפחות שישה עיתונאים עדיין מוגדרים כנעדרים.
כבר בשלב מוקדם, 'הגרדיאן', כמו כלי תקשורת אחרים, החליט שאין תחליף לנוכחות הכתב בשטח – חרף הסיכונים. קטעי וידיאו שהועברו דרך טלפונים סלולאריים בהחלט סייעו, אבל לעיתים האנשים שסיפקו את המידע הזה עשו זאת כדי לתמוך בנרטיב שלהם, שלא בהכרח תאם את הנעשה בשטח.
נכנסתי לסוריה שבע פעמים. הייתי עושה זאת יותר אילו לא הייתי צריך להמתין ארבעה חודשים לקבלת ויזה, שאילו הייתי מקבל אותה, היא הייתה מאפשרת לי רק כניסה מוגבלת לאזורים שבשליטת המשטר.
אף כי הגשתי בקשות חמש פעמים, מעולם לא קיבלתי את אותה ויזה. מאז תחילת ההתקוממות קיבלנו רק אשרת כניסה אחת לעשרה
המלחמה הקשיחה את סוריה ורבים מהאנשים שפגשתי בדרך. היא יצרה בריתות ושברה אחרות. היא אילצה אנשים להחליט באיזה צד הם. בשני הביקורים האחרונים שלי בצפון סוריה פגשתי חבורה שלא הייתה שם בהתחלה. הג'יהאדיסטים, שעד הקיץ מילאו תפקיד שולי במלחמה, יודעים כיום שיהיה להם תפקיד יותר משמעותי במה שיצמח על חורבותיה של סוריה.
אלו שהחלו את ההתקוממות כבר יודעים היטב שהם לא יוכלו לסיימה ללא הקיצוניים האִסלאמיים החמושים. "ארקוד עם השטן אם לא תהיה לי ברירה, ואחר כך אלחם נגדו", אמר לי פעם חברי למוד הקרבות, הקולונל אבו פאראט, שנהרג החודש בחאלב.
אבו פאראט היה לאומן אמיתי, סורי חילוני שנותר נאמן לאידיאלים של המהפכה מימיה הראשונים, כאשר מה שהתרחש בסוריה נראה כעוד חלק מהאביב הערבי. כאשר נהרג, התחלתי לדאוג לסוריה יותר מכפי שדאגתי במהלך השנה כולה.
יש כמובן עוד אלפים כמו אבו פאראט – לאומנים נחושים שיש גבול ליכולת שלהם להפיל את המשטר, וחיוני שקולותיהם ימשיכו להישמע מעל לכל הרעש. כעת אני דואג לסוריה, כי אני חושש שהמשבר הפך למשהו כל כך גדול ועמוק, עד שספק אם מישהו יוכל לסיימו.
אמשיך לחזור לסוריה. כמו עמיתיי, המשטר ימשיך לראות בי איום חתרני. הלוואי שהייתי יכול לצפות לשנה טובה יותר לסוריה, אבל אני לא יכול. 12 החודשים הבאים יתגלו כהיסטוריים, וגם כטרגיים.
מרטין צ'ולוב הוא כתב המכסה את המזרח התיכון עבור 'הגרדיאן'
בסוריה של הנשיא בשאר אסד אומרים לא פעם, ש"על כל חבר יש לך מאה אויבים". עד כדי כך מורכבת הרשת של המודיעים ואנשי כוחות הביטחון שהמשטר פרש במהלך 40 השנים האחרונות.
בתחילת פברואר, מארי קולבין ואנוכי נשלחנו על ידי 'הסנדיי טיימס' לסקר את ההתקוממות בסוריה. המשימה שלנו הייתה להתרכז במצב המחמיר בעיר חומס הנצורה.
המכשול הראשון שעמד בדרכנו היה עצם הכניסה לתוך המדינה. הסורים חילקו מעט מאוד ויזות, וגם אלו לא היו כל כך מבוקשות על ידי העיתונאים, כי הן כללו מגבלות רבות על הסיקור. החלטנו להיכנס בצורה לא חוקית לחומס ולמקומות נוספים שהמשטר אסר כניסה לתחומם.
היו לנו כל הסיבות להאמין שהמשטר הסורי יהרוג אותנו, אם רק יוכל. בבירוּת קיבלנו מידע מהמודיעין הלבנוני, שיירט תמסורת ברשת הקשר של כוחות הביטחון הסוריים. נאמר שם שאם תופסים בחומס עיתונאים שנכנסו לעיר ללא ויזה, יש להרוג אותם מיד. בנוסף, נאמר עוד בקשר הסורי, צריך לארגן את גופותיהם של העיתונאים כך שהעולם יקבל את הרושם שהם נהרגו בחילופי האש בין המורדים לכוחות המשטר.
כדי להיכנס לסוריה היה עלינו לעקוף את מעוזי החיזבאללה, ארגון שתומך באסד ומנסה למנוע כניסה לסוריה של אנשים ללא אישורם. כניסתנו הלא חוקית למדינה קיבלה סיוע ממבריחי נשק שעבדו עם המורדים, חברי צבא סוריה החופשית. היה עלינו לחצות שדות מוקשים ולעבור עשרות מטרים מפטרולים של הצבא הסורי, לפני שיכולנו בכלל להתחיל לדווח.
ברגע שנכנסנו לסוריה היה לנו ברור שאין במדינה הזו מקום בטוח. לא הייתה חזית ברורה, וגם שום עורף בטוח שיכולת למצוא בו מקלט. העימות התרחש בכל מקום סביבנו.
כל תנועה הייתה מאוד מוגבלת. לפני כל תזוזה יצאו תצפיתנים לראות אם אין פטרולים של צבא סוריה בסביבה וכאשר זזנו ממקום למקום עשינו זאת רק בליווי כוחות צבא סוריה החופשית. התלות הזו הקשתה עלינו מאוד לכסות את שני הצדדים של הסכסוך – וגם חייבה אותנו להיות מאוד זהירים בבואנו לוודא את האמיתות של דיווחים על עינויים ורציחות שביצעו חייליו של אסד.
באחת מהשכונות, באבא עמר, המלחמה התנהלה ללא שום חוקים. דביזיית העילית הרביעית של הצבא הסורי, בפיקודו של אחיו של אסד, מאהר, הטילה מצור אכזרי על העיר. אסד אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא יורה לעבר מטרות צבאיות – כי לא היו כאלה. בפברואר, צבא סוריה החופשית עוד היה גוף הגנתי בלבד, שקם כדי להגן על מפגינים בעת הפגנות. וככזה, לא הייתה לו שום יכולת להילחם בצבא הסורי. בהפגזות על השכונה הסונית הקטנה הזו נהרגו ונפצעו אלפי אזרחים חסרי הגנה.
כעיתונאים הפכנו למטרות במסגרת ניסיונו של המשטר לרסק את חומס בכל מחיר. ב-22 בפברואר, מארי קולבין ורמי אוצ'ליק נרצחו בהפגזה מכוונת שבה נפצעו גם אדית בובייה ואנוכי. המשטר ראה בנו – אלו ששרדו את ההפגזה – כשניים מהעדים האמינים הבודדים לטבח שביצע אסד באזרחים בשכונת באבא עמר. היה ברור שהמשטר יעשה הכול על מנת שלא נזכה לצאת מהמדינה בחיים.
קווי החזית, שקיימים כיום, היו אז מאוד גמישים. העובדה הזאת עשויה להיות קללה, אך גם ברכה, לעיתונאי שמסקר את סוריה. לא פעם שוחחנו עם אנשי צבא וביטחון שהמשיכו להילחם למען המשטר ביום, אולם בלילה הם היו מגיעים אל מקומות המסתור של המורדים, מתדרכים את מפקדיהם על המבצעים השונים של הצבא וכוחות הביטחון ואחר כך שבים להילחם במורדים למחרת.
הסביבה הכל כך מסוכנת אילצה אותנו העיתונאים לשנות את דרכי הדיווח על הסכסוך הזה, וגם שינתה את הסיפורים שיכולנו לספר מהחזית.
פול קונרוי הוא עיתונאי וצלם של 'הסנדיי טיימס'
ב-23 בפברואר נראה שהעמים במזרח התיכון השתלטו על מדינותיהם. מובארק התפטר שבועיים קודם, שליט תוניסיה נמלט באמצע ינואר ומורדים לובים השתלטו על חלקים במזרח המדינה. נכנסתי לסוריה בחשאי, לראות אם גלי האביב הערבי הגיעו גם אליה.
הייתי בדמשק באותו יום, וישבתי ואכלתי קבב במסעדה קטנה מול שגרירות לוב. הייתה זו עמדת תצפית נוחה שבה יכולתי לראות איך אנשי מנגנון הביטחון הסורי נערכים לפזר הפגנת סולידאריות שקטה עם העם הלובי.
מהר מאוד היה ברור שאין למפגינים שום סיכוי להתקרב לשגרירות. גם היה ברור מאוד איך ההפגנה תפוזר. בעת שהצטרפתי לכמאתיים מפגינים בפארק סמוך, ראיתי איך בועטים בהם, מכים ומשפילים אותם. חלקם נעצרו והוכנסו לתוך מיניבוסים שהמתינו בסמוך. עוברי אורח מיהרו להתרחק וחששו להעניק עזרה למפגינים, גם לכאלו שהתחננו לסיוע.
המשטר הסורי היה אז בשיאו, אבל הפחד שאחז בסורים התפוגג תוך זמן קצר. ב-15 במרץ החלו הפגנות נגד המשטר עצמו, מה שסימן את תחילת ההתקוממות.
מאז הקדשתי את רוב זמני לתיעוד האירועים בסוריה. פעמים רבות נכנסתי לסוריה בזהות בדויה כדי לראות איך המשטר החזק מתפורר ואיך קמים מוקדי כוח חדשים. אף על פי שהבסיס שלי בבירוּת, את רוב השנתיים האחרונות ביליתי על ציר לבנון-טורקיה-סוריה.
אני עושה זאת מפני שאני מאוד סקרנית וחשוב לי לדעת איך יתגלגלו האירועים, לא מפני שאני מחפשת ריגושים. אני רוצה לדעת מה יהיה הדבר הבא שיקרה, להכיר את האנשים שישפיעו עליו ויושפעו ממנו. גם רציתי לדבר עם מקורות אמינים. אני לא נעזרת במקורות שאני לא מכירה – קולות בטלפון של אנשים שאולי באמת נמצאים בעיר שהם טוענים שהם נמצאים בה, ואולי לא.
וכך, בעת שהעולם למד את הגיאוגרפיה של סוריה עם כל טבח שהתרחש שם, אני ניסיתי, בעזרת הכרת התרבות והשליטה בערבית, להבין מה קורה בשטח. אני שומרת על פרופיל נמוך, תמיד עובדת לבד, וכדוברת ערבית גם לא זקוקה למתורגמן. אני יכולה להיטמע באוכלוסייה מעט או הרבה, תלוי בנסיבות – עם מי אני נמצאת, היכן אני נמצאת והמצב הביטחוני באותו אזור ספציפי.
העבודה שלי לא הייתה מתאפשרת ללא הכנסת האורחים הנפלאה של סורים רבים. הם הכניסו אותי לבתיהם או לבסיסיהם, התייחסו אלי כבת או כאחות ושיתפו אותי בסיפורים, בתקוות, בחששות ובארוחות שלהם. רבים מהם גם סיכנו לא פעם את חייהם – במיוחד בימים הראשונים, כאשר אנשים עוד דיברו בטלפון בקודים מחשש להאזנות, וכוחות הביטחון עברו מבית לבית בחיפוש אחר מורדים. אני נוסעת עם הסורים, ישנה היכן שהם ישנים, חיה כמוהם ולומדת על חייהם. אני לא רוצה לספר את הסיפור בשום דרך אחרת.
בסופו של דבר הוכנסתי לרשימה השחורה של המשטר, שהחליט שאני מרגלת העובדת עבור כמה מדינות, וגם מבריחת נשק – כמה שזה נשמע מגוחך.
במהלך 21 החודשים האחרונים הייתי במצבים מסוכנים לא מעט פעמים. פגישות עם פטרולים של הצבא, פגזים שהתפוצצו קרוב מדי. היו גם דברים שהייתי מעדיפה לא לראות וחברים ואנשי קשר שנהרגו. ועדיין, אני חושבת שזו זכות גדולה לסקר את סוריה בתקופה סוערת זו ובכוונתי להמשיך לעשות זאת ככל שאוכל.
ראניה אבוזייד היא כתבת במזרח התיכון של 'טיים'
לסקר את סוריה כעיתונאי פרילנס צעיר זה אתגר גדול, ובעיני לא מעט אנשים – גם צעד מאוד מטופש. השילוב של הסכנה בסוריה יחד עם התקציבים המתכווצים של אמצעי התקשורת בארצות הברית מוביל לכך שכיום קשה מאוד לצאת למשימה בתשלום בסוריה מטעם כלי תקשורת אמריקאי.
כתוצאה מכך, הדיווחים נאלצים להתבסס על יוטיוב ועל שיחות בסקייפ עם מורדים שנמצאים אלפי קילומטרים ממך – מה שבהכרח משפיע על הדרך שבה מצטייר הקונפליקט בעולם. לכן, רק מעט מאוד נרטיבים מוצגים לציבור, לדיפלומטים ולבכירי ממשלות.
אז נכון שהדיווח מתוך סוריה יכול להיות מסוכן, אבל ייתכן שהבורות שלנו בכל הקשור למדינה מסכנת אותנו עוד יותר. האתגרים רק מתעצמים ברגע שאתה חוצה את הגבול ונכנס לסוריה. מאותו רגע הכול יכול לקרות: מטוס של הצבא יכול להפציץ את מכוניתך או למחוק עיירה שלמה שנחשבה בטוחה יחסית. מה גם שבכל הקשור לנשק, המורדים נמצאים באופן ברור בעמדה נחותה בהשוואה לצבא. פירוש הדבר הוא שאף אחד לא יכול להבטיח את ביטחונך אם אתה מתלווה אליהם כדי לדווח על האירועים.
למדתי זאת בדרך הקשה. באוגוסט הייתי בחאלב והצטרפתי לכוח מורדים שהתארגן ללחימה. למרות שהם היו נחושים ומאורגנים היטב, מטוס קרב זיהה אותם ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו תחת מתקפה של טילים ומכונות ירייה. לשתי מכונות הירייה של המורדים, שהיו מוצבות על שתי משאיות, לא היה סיכוי מול המטוסים. אך מה שהפתיע אותי היה שהמורדים היו מוקסמים. אפילו תחת המתקפה – ואולי דווקא בגלל המתקפה – המורל שלהם זינק לשמיים.
עיתונאים, כמו גנרלים, צריכים לדעת מתי לסגת. חשבתי על מה שאמר לי פעם אחד העורכים – "אתה לא יכול להעביר סיפור אם אתה מת" – והחלטתי שהמצב מסוכן מדי ושאני חייב לצאת משם.
אבל אז גיליתי שהמורדים שליוו אותי שכחו את המפתחות לאוטו. רק כעבור שעות הצלחתי לצאת מהעיר. וכאשר הגעתי לכפר אחד, התברר לי שזמן קצר לפני כן נהרגו בכפר סמוך 40 אזרחים בהפצצה של חיל האוויר הסורי.
ג'סטין ולה הוא עיתונאי שבסיסו באיסטנבול
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם