משחק מלחמה: מה הסיכוי לעימות צבאי במהלך 2013?
ישראל תתייצב בשנה הבאה בפני שבע זירות ביטחוניות מורכבות, בין היתר: סיכוי גבוה לחידוש גל טרור עממי ביו"ש, עתיד מעורפל ביחסים עם מצרים של האחים המוסלמים, אינספור תרחישים להידרדרות המצב בעזה והפצצה המתקתקת של סוריה
ההנחה בבסיס תוכנית העבודה של צה"ל לשנת 2013 היא שהמזרח התיכון נמצא בתקופת השתנות. הטלטלה נמשכת. תהליכים בעלי משמעות היסטורית, שבעבר היו נמשכים שנים ארוכות, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואף ימים בודדים.
לא רק המזרח התיכון משתנה: גם המערכת הבינלאומית כולה. ארצות הברית כבר אינה כוח עולמי יחיד. רוסיה, סין והמדינות המתפתחות מאתגרות אותה. גם מה שקורה אצלנו ישפיע מאוד על המציאות ב-2013, כמו השאלה כמה תלמידי ישיבות יתגייסו לצה"ל, אם בכלל. אבל בנושא הרגיש הזה צה"ל מנוע מלפרסם הנחת עבודה כלשהי, בטח לא בתקופת בחירות.
עם תחילת שנת 2013 מבינים בצה"ל כי גם אם חמאס משך את תשומת הלב בחודש נובמבר האחרון (מבצע "עמוד ענן"), הרי שהחזית האיראנית היא הגורלית באמת. והיא גם זו שתתחמם ראשונה, וכבר בקרוב מאוד.
לוח הזמנים לשובה של הסוגיה האיראנית לראש הכותרות העולמיות ידוע מראש. ב-21 בינואר, יום לפני הבחירות אצלנו, תיכנס לתוקפה באופן רשמי הקדנציה השנייה של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית. בסוף כהונתו הראשונה התחייב אובמה למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני. לא בטוח שהוא מתכוון לעמוד בכל מחיר מאחורי ההצהרה הזאת, בפרט כאשר ארצות הברית מותשת משנות לחימה ארוכות בעיראק ועדיין לא השלימה את נסיגתה מאפגניסטן (אחרוני החיילים יעזבו את המדינה ב)2014), אבל הוא יעשה מאמץ אמיתי להגביר את הלחץ על משטר האייתוללות.
לאחר הקמת הממשל החדש יתחדשו גם השיחות של המעצמות עם איראן. המעצמות ידרשו מאיראן להתפרק מאורניום שכבר הועשר לרמה צבאית של למעלה מ-20 אחוז, לעצור את פעולת הצנטריפוגות ולפרק את המתקן הגרעיני בקום. השיחות יסתיימו שוב ללא תוצאות.
לקראת האביב הקרוב יתחילו האמריקאים להציב ריכוזי כוחות במזרח התיכון ומול המפרץ הפרסי. במקביל להגברת האיום הצבאי, ארצות הברית תפעל להגביר שוב את הלחץ הכלכלי. בחודש יוני הקרוב מתוכננות באיראן בחירות לנשיאות. החרפת המצב הכלכלי יכולה להוציא מיליוני איראנים לרחובות ולערער את יציבות המשטר. לכן חלון ההזדמנויות של ארצות הברית והמערב להפעיל לחץ אפקטיבי על איראן הוא בין חודש מרס לחודש יוני.
אך האם ארצות הברית תממש את האיום הצבאי ותתקוף באיראן? הרבה תלוי גם באיראנים עצמם. כמו שהדברים נראים עכשיו, הם ינסו לשמר 240 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 20 אחוז ומעלה, שיהיו להם עד האביב, ויכריזו על עצירת ההעשרה. אם הלחץ עליהם יהיה כבד מספיק, הם גם ימירו חלק מן האורניום המועשר למוטות גרעיניים שלא ניתן לעשות בהם שימוש צבאי, כפי שעשו גם במהלך השנה האחרונה, כדי להפחית את הלחץ הבינלאומי שהופעל עליהם.
כמו שהדברים נראים עכשיו, ארצות הברית לא תמהר לתקוף.
ישראל הצהירה בעבר לא פעם כי לא תשלים עם הפיכתה של איראן ל"מדינת סף", אבל האם תתקוף את מתקני הגרעין באיראן בפעולה אווירית לבדה? זה לא נראה כך.
האפשרות לתקיפה נראתה הרבה יותר ריאלית בחודש אוקטובר 2012, לפני הבחירות בארצות הברית. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק בנו מגדל של ציפיות לקראת תקיפה כזאת. בשלב מסוים אהוד ברק ירד מהעץ והשאיר את נתניהו לבד בין ענפיו.
ברק טס לארצות הברית במסגרת נסיעה פרטית, נפגש עם שר ההגנה ליאון פאנטה והציג את עצמו כ"מבוגר האחראי". לאחר מכן העלה לנתניהו את הסעיף גם כאשר שיתף פעולה עם תוכנית "עובדה", שעסקה במשבר בין הדרג המדיני לצבאי סביב סוגיית התקיפה האפשרית באיראן בתחילת העשור. נתניהו גם חושד עכשיו שברק ערבב בין שיקולים ענייניים לאלקטורליים בסוגיה האיראנית כאשר שקל לרוץ לבחירות בראש מפלגת "עצמאות".
הסוגיה האיראנית תשפיע בכל מקרה על השאלה הכי מעניינת כיום במערכת הביטחון: מי יהיה שר הביטחון הבא? מצד אחד תקופת ההכרעה בסוגיה האיראנית יכולה להיות תירוץ ראוי להמשך כהונתו של ברק כשר ביטחון בממשלה הבאה גם בלי לרוץ לבחירות; מצד שני משבר האמון בין נתניהו לברק עמוק ובסיסי. ברק הפסיק להגיע בשבועות האחרונים לשיחות אחד על אחד בלשכת ראש הממשלה, וגם אינו פוקד, כמו פעם, את ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה. אפילו לישיבת הממשלה הוא לא הגיע ביום ראשון האחרון, אם כי ליווה את נתניהו בביקור בפיקוד המרכז בהמשך השבוע.
אם לא ברק, הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף משה בוגי יעלון, יהיה בעל הסיכויים הממשיים ביותר להתמנות לשר הביטחון הבא. כפי שהדברים נראים בסוף השבוע הזה, הסבירות לשלום בין נתניהו לברק היא בינונית, ואילו הסבירות למלחמה מול איראן בעקבות התקפה של ישראל או ארצות הברית - נמוכה עד בינונית.
הסיכוי למלחמה מול חיזבאללה בלבנון במהלך שנת 2013 נגזר באופן ישיר מהסבירות למלחמה מול איראן. חיזבאללה נחלש בעקבות הצרות של בשאר אסד בסוריה. כוחות חיזבאללה לוחמים בסוריה בניסיון לשמר את המשטר, ואף סופגים אבדות לא מועטות.
גם העובדה שחיזבאללה הפך להיות חלק בלתי נפרד מממשלת לבנון מגבילה את החופש שלו לפעול צבאית מול ישראל מעבר לשליחת מזל"טים. אך אם איראן תותקף, חיזבאללה ישגר לעברנו את ארסנל הנשק האדיר שאיראן בנתה לו בדיוק בשביל היום הזה. בכל מקרה, נכון לעכשיו הסבירות למלחמה מול חיזבאללה ב-2013 נראית נמוכה עד בינונית.
הסיפור הסורי ברור הרבה פחות ונפיץ הרבה יותר. בפרוס 2013 אסד מאבד עוד ועוד אזורי שליטה. בצד הסורי של רמת הגולן שולטים כבר המורדים באופן מלא. יש לבשאר אסד שתי אפשרויות: להתבצר במובלעת עלאווית שתיתמך על ידי איראן וחיזבאללה, להמשיך לנהל מלחמת אזרחים, שיכולה להימשך גם שנים, או לנטוש למדינת מקלט. מובן שגם האפשרות שהמורדים יגיעו אליו ויחישו את קצו אינה מופרכת.
היום שבו אסד יאבד את כיסאו עלול להיות המסוכן ביותר מבחינת ישראל. כצעד נואש שיכניס אותו להיסטוריה הערבית, בשאר יכול להורות לאחרוני נאמניו לתקוף דווקא אותנו, כמו שהוא שיגר רקטות סקאד לאזורים בשליטת המורדים בשבועות האחרונים.
ירי הסקאדים מלמד עד כמה מצבו של אסד נואש. לעומת זאת, הדיווחים שהתפרסמו השבוע על שימוש בחומרי לחימה כימיים בסוריה כנראה מקדימים במעט את זמנם. לפי הערכות מעודכנות, האזרחים הסורים שנראו בצילומי התקשורת לא נפגעו מחומרי לחימה סוריים תקניים (גז סארין או החומר VX), אלא מרימוני גז המשמשים לפיזור הפגנות (משהו קצת יותר אלים מהגז המדמיע, שנחשב "נשק אל-הרג" אצלנו).
עם זאת, הפחד בישראל מפני נפילה קרובה של מאגרי הנשק הכימי לידיים "לא אחראיות" בסוריה או לידי חיזבאללה בלבנון - הוא אמיתי. לצבא ארצות הברית יש תוכניות כיצד לתקוף את מאגרי הנשק האלה ביום שאחרי אסד, ואולי אפילו להשתלט עליהם, מה שיצריך כמה עשרות אלפי לוחמים אמריקאים. אבל האפשרות למנוע שימוש לא אחראי בנשק הזה באופן צבאי נראית בעלת סיכויים קלושים.
בינתיים מאגר נשק כימי אחד שנפל לידי צבא סוריה החופשית לא נבזז, אלא נשמר על ידיהם בקפדנות. המורדים אינם משתמשים בנשק זה. אסד ריכז את שאר המאגרים באזורים שעדיין נמצאים בשליטתו.
בישראל מעריכים כי אם אסד יאבד את השלטון, מלחמת האזרחים בין הכוחות המרכיבים כיום את הקואליציה נגדו יכולה להימשך. בשלב הבא של המלחמה יתעמתו מיליציות עלאוויות (שמאומנות על ידי איראן וחיזבאללה) מול כוחות סלאפיים (הנתמכים על ידי ערב הסעודית) ומול האחים המוסלמים בסוריה (הנתמכים על ידי קטאר וסעודיה). המערב, מצדו, יתמוך בכוחות הסונים המתונים והחילוניים של סוריה, שגם הם אינם קוטלי קנים.
בשורה התחתונה הסבירות לעימות של ישראל במתכונת כלשהי בחזית הסורית במהלך השנה הקרובה היא נמוכה עד בינונית.
בכל הקשור לגבולנו המזרחי, ירדן ממשיכה להיות אי של יציבות גם בסוף 2012. בחודשים האחרונים התמודד המלך עבדאללה עם לא מעט צרות מבית, אבל נראה כי עבר את התקופה הקשה בשלום. הוא שיכך את זעם השבטים הבדואיים המרכיבים את צבאו באמצעות העלאות שכר, והפעיל יד קשה נגד ניצני מהומות בלב הממלכה. עבדאללה ננטש כלכלית על ידי מדינות המפרץ ואיבד את הקשר האסטרטגי עם מצרים לאחר נפילת חוסני מובארק.
הפרסומים השבוע על ביקור של נתניהו בירדן באחרונה הם נכונים, גם אם המניע לחשיפה הוא תעמולת בחירות. קבלו עוד חשיפה: בין המלך לנתניהו סוכם כי הירדנים יציעו לחדש אצלם בארמון את השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן בחודש פברואר 2013. כל זאת, כמובן, בהנחה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה.
אם המלך עבדאללה יאבד את כיסאו ב-2013, הגבול הארוך עם ירדן עשוי לשוב ולהיות זירת טרור כמו בימי "ארץ המרדפים" בשנות ה-60 של המאה שעברה. בהנחה שתרחיש כזה יתממש, כהמשך לתופעות חוסר היציבות בעולם הערבי, הדבר עלול להיות אסון אסטרטגי מבחינת ישראל, אבל הסיכוי לתסריט בלהות כזה הוא נמוך.
בכל מה שקשור למצרים, הראיס מוחמד מורסי, איש תנועת האחים המוסלמים, לא הפסיק להפתיע את המודיעין הישראלי ב-2012.
מורסי מפתיע באופן שבו ביצע הפיכה בצבא ומינה בו את מקורביו, וגם בפרגמטיות שהוא מגלה ביחסיו עם ארצות הברית ועם ישראל (את הקשר הרציף עם ישראל מוביל מטעם מצרים המשרד לענייני מודיעין, ולא לשכת הנשיאות).
אין מקום לטעות: האידיאולוגיה של מורסי ברורה, והיא אינה מקצה לישות הציונית מקום במזרח התיכון, אבל הצורך להאכיל 90 מיליון פיות, גם באמצעות סיוע אמריקאי שנתי בסך 1.3 מיליארד דולר, מביא אותו, בינתיים, למחוזות של מתינות בלתי צפויה.
מורסי לא אהב את המערכה שאליה התגלגל חמאס מול ישראל בחודש נובמבר. מנקודת ראותו, מדובר בחוסר אחריות מצד חמאס לנוכח האינטרסים הנשגבים שעומדים בפני תנועת האחים המוסלמים שמבססת את שלטונה במצרים. בעקבות זאת מורסי אינו ממהר לפתוח את המעבר בין מצרים לרצועת עזה ברפיח לאחר סיום הלחימה. זאת בזמן שיש בישראל לא מעט גורמים שמעוניינים בפתיחת מעבר רפיח, כדי שמצרים תיתפס כאחראית לנעשה ברצועת עזה, וישראל לא תואשם במצור.
מבחינת ישראל וארצות הברית, מורסי ייבחן באופן שבו יפעל כדי למנוע התחמשות מחודשת של חמאס בטילים ארוכי טווח שיאיימו על תל אביב. על פי הערכות, חלק מהטילים שנורו לעבר המרכז במהלך "עמוד ענן" הגיעו מאיראן ועברו אלפי קילומטרים דרך סודן וכל רוחבה של מצרים (כולל קטע קריטי בתוך תעלת סואץ), בלי שהשלטונות המצריים נקפו אצבע כדי למנוע את ההעברה.
ישראל וארצות הברית מצפות עכשיו מהמצרים לעשות הכל נגד העברת נשק דרך שטחם לרצועת עזה. נראה כי מאז "עמוד ענן" סיכלו הכוחות המצריים לפחות שלוש העברות נשק - שחלקן, מן הסתם, הגיעו מלוב או מאיראן - אבל אין בכך כדי ללמד דבר על ההמשך.
כך או כך, הסבירות לביטול הסכם השלום מצד מצרים ויצירת עימות צבאי או מדיני מול ישראל במהלך 2013 הוא אפסי. לעומת זאת, הטווח הרחוק בכל מה שקשור למצרים של האחים המוסלמים הרבה פחות אופטימי.
ומה עם חמאס? הוא יכול להתהדר ב-2013 במה שנתפס בעולם הערבי כאחד מהישגיו הגדולים - העימות מול ישראל ב"עמוד ענן" - ולהשקיע את האנרגיה בביסוס שלטונו האזרחי ובהצטיידות הצבאית לקראת העימות הבא.
במקביל יש לחמאס אפשרות לפעול לפיוס עם ה"אחים" מפת"ח, ששולטים ביהודה ושומרון, כשלב נוסף בדרך להשתלטותו גם על הגדה המערבית.
אבל אף שהאינטרס החמאסי הוא לשמור על שקט לפחות בחודשים הבאים, ישנם אינספור תסריטים שלפיהם המצב ברצועת עזה מידרדר במהירות, ומתגלגל לסיבוב לחימה נוסף. הסיכוי לסיבוב לחימה נוסף מול חמאס ב-2013 הוא בינוני.
לגבי יהודה ושומרון, אין צורך בתחזיות לשנת 2013. כפי שנכתב כאן בשבועות האחרונים, מאז סיום "עמוד ענן" השטח שם כבר תוסס.
לא מדובר בשידור חוזר של האינתיפאדה הראשונה, וגם לא בחזרת פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, אבל השקט שאפיין את יהודה ושומרון במהלך השנים 2012-2008 הוא בהחלט נחלת העבר.
הסיכוי לחזרתו של גל "טרור עממי" ליהודה ושומרון הוא גבוה.
את השד שיצא מהבקבוק (בסיוע אבו מאזן) יהיה קשה להחזיר לתוכו, גם אם יתחדשו שיחות מדיניות בין ישראל לרשות הפלסטינית בעמאן בחודש פברואר.
בשורה התחתונה: גם אם אין סבירות גבוהה למלחמה בכל זירה בפני עצמה, 2013 עומדת להיות שנה ביטחונית חסרת תקדים במורכבותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם