היום בו אמנון ליפקין שחק ויתר על הפוליטיקה
אמנון ליפקין שחק היה בטוח שהביקור ההוא בשוק התקווה הוא בסך הכל עוד עצירה בדרך לראשות הממשלה. אבי לוי, שהנהיג את מה שהפך כמעט ללינץ' עד היום לא סולח לעצמו על כך שהיה התחנה הסופית של הרמטכ"ל לשעבר. 14 שנה לאחר מכן, ברור היום יותר מתמיד שהשווקים שהיו הברומטר הפוליטי איבדו את תפקידם ההיסטורי
זה קרה ממש פה, במפגש הרחובות בין שוק הירקות לשוק הבשר שאליו הוברחה פמלייתו של אמנון ליפקין שחק כדי לקצר את סיור הבחירות שנבלם על ידי פעילי ליכוד שעמדו מבעוד מועד בחזה מתוח ולא נתנו לרמטכ"ל לשעבר לע- בור. עבור ליפקין שחק, אז מועמד מפלגת המרכז הטרייה לראשות הממשלה, זו הייתה טלטלה מכוננת שגרמה לו בסופו של דבר לפנות את המקום הראשון לאיציק מרדכי, מה שלא עזר להביא יותר משישה מנדטים חסרי השפעה של ממש.
קבעתי בשוק עם אבי לוי, ראש הקנוניה שחיסל באותו יום את העתיד הפוליטי של ליפקין שחק. הוא היה אז בחור בן ,27 נשוי עם שני ילדים, וכבר מחומם מכאן ועד הודעה חדשה על כל העולם, בעיקר על האשכנזים, הנסיכים וכל מי שלא היו החברים שלו שאיתם גדל בציר הרחובות אצ"ל וההגנה בשכונה.
עד בחירות 99' השווקים היו הבילוי המרכזי, העוגן של הפוליטיקאים שרצו להתחכך עם העמך, לתפוס תמונה צורבת תודעה עם קשישה בשוק או פלח אבטיח עסיסי שאולי מכתים את החולצה המגוהצת, אבל מבטיח עוד מנדט. ביקור בשווקים - התקווה והכרמל התל-אביביים ובוודאי בשוק מחנה יהודה בירושלים - היה למעשה בדיקת דופק למצבה של המפלגה. איך בודקים? בגדול, אם מועמד של המערך או מפלגת העבודה מגיע לפתחו של השוק וצולח את 50 המטרים הראשונים בלי קרבות בלימה מצד המקומיים, ביצים על הראש וקוסה-מחשי על הפנים, זה אומר כנראה שיצחק שמיר או ביבי נתניהו לא התנתקו מהעם.
אורי סביר, ששימש מנכ"ל משרד החוץ ומאדריכלי הסכם אוסלו, היה בקשר הדוק עם ליפקין שחק עוד בתקופה שהיה סגן רמטכ"ל, עוד בתקופת המו"מ בערוץ הפלסטיני והסורי. כשפרש מהצבא, המליץ לו סביר לרוץ לראשות הממשלה, וכשליפקין החליט לרוץ, הוא ביקש מסביר להצטרף לצוותו שכלל בין השאר את שמעון שבס וקלמן גייר.
על האירוע בשוק אומר סביר: "לא הייתי איתו שם, אבל אמנון היה מסוג האנשים ששום דבר לא זעזע אותם. הוא היה איש שמאוד אהב אנשים, אבל היה לו קשה למכור את עצמו. היה בו אלמנט חינני של מבוכה. תמיד דיברו על השוק כברומטר לאהדה פוליטית.
השוק נחשב "מסודר פוליטית" כלפי ימין, ועדיין הביקור ההוא לא השפיע על מערכת הבחירות. היה ברור שהליכוד יראה באמנון איום, ולארגן לו סמטוכה בשוק זו לא בעיה. הטעות הגדולה הייתה שרוני מילוא הביא לו סקר שלפיו איציק מרדכי מוביל עליו בפחות מאחוז ברמת הפופולריות, וזה גרם לו לוותר. הוא היה חייב להשתפשף ולהיות ממשיך דרכו של יצחק רבין. אמנון היה האיש שרבין הכי
אני יושב עכשיו מול אותו אבי לוי של אז, רק שהוא כבר בן 41 עם חמישה ילדים ואפילו סבא לנכדה קטנה אחת. כשליפקין שחק נפטר לפני שבועיים, הארכיון עבד שעות נוספות, כולל אותן תמונות בטלוויזיה מסיור הבחירות הנורא ההוא. לוי הרגיש זוועה, כאילו חזר במנהרת הזמן: "הרגשתי על הפנים. פגשתי פה אחד שבא אליי יום אחרי שאמנון מת ואמר לי: 'וואלה אבי, נראה לי שאתה הרגת אותו באותו יום בשוק.' הוא התכוון שהרגתי אותו פוליטית, אבל לשמוע דברים כאלה? קיבלתי צמרמורת".
לוי זוכר את הסיור ההוא כמו היום. הוא חיכה לליפקין שחק עם כל המטענים החברתיים המוכרים, סוג של פצצה מתקתקת ומתוסכלת שנטענה כל השנים ברעל ההוא: "הייתי חבית חומר נפץ שהתפוצצה בשם כל מעוטי היכולת. ינקתי הרבה רעל שדחפו לנו האשכנזים מאז העלייה הראשונה, העלייה השנייה ועד מבצע משה. את כולם זרקו בסופו של דברים בצריפים או בקרוואנים. נגד ליפקין שחק לא היה לי כלום באופן אישי. בקושי ידעתי מי הוא".
אבל מה בכל זאת הרגשת כלפיו כשראיתי אותו מולך בשוק עם הפמליה שלו?
"ראיתי לנגד עיניי אשכנזי שנולד עם נהג שלוקח אותו לכל מקום. הוא בחיים לא בא לראות את הכביסה אצלנו על החבלים. לפי הכביסה מבינים כמה ילדים יש בבית, ויודעים גם שהמקרר ריק ולמיטה יש שלוש רגליים ובלוק ששמים במקום הרגל הרביעית שנשברה".
אבי לוי ואחיו נולדו לאבא שעלה מעיראק ואמא ילידת הארץ. גם אביו עבד בשוק, והבית היה מקום של אהבה, חום, נתינה ועושר.
עושר?
"אבא תמיד היה אומר שאנחנו עשירים כי המקרר בבית תמיד היה מלא. למיטה היו שלוש רגליים, אבל אוכל היה תמיד".
הוא זוכר את אבא שלו מדבר על גולדה שרבה עם הפנתרים השחורים והרכיב לעצמו את חבילת העוינות כלפי הממסד, שעטפה את עצמה בהרבה בורות: "בכל התקופה הזאת אני עוד לא יודע כלום. לא היסטוריה, לא כלום. אין אחד שיבוא ויגיד לך מי האנשים האלה. למשל, משה דיין. לא ידעתי עליו כלום. מי היה, מה היה, איפה צנח, למה היה גיבור. עד גיל 18 לא ידעתי בכלל שהייתה שואה, שהרגו אותם וטבחו בהם. אתה מאמין לי? אחרי המקרה עם אמנון התחלתי ללמוד, להתעמק, לפתוח עיניים".
יום לפני שפגשתי את לוי, באתי לירון צדקיהו בשוק מחנה יהודה כדי להבין אם השוק נשאר עדיין זירה מרכזית לפני בחירות או שהעולם השתנה. "הכל השתנה," מסביר לי צדקיהו. "כמו שהאופי של השוק עצמו משתנה בשנים האחרונות.
"פעם, בתקופה של סבא ואבא שלי, זה היה שוק ירקות הארד קור, והיום זה יותר מקום תיירותי, עם בתי קפה, בתי יין, אספרסו, מסעדות גורמה וסיורים ליליים של תלאביביים. פעם השוק היה הזירה המרכזית, עבודת רגליים, הכל עבר מפה לאוזן, היינו החיילים בשטח מטעם העסקנים של המפלגה. כינוי אותנו 'נערי מצא' כי יהושע היה ראש הסניף. היינו דני נוה, אשר קדוש, שאול מזרחי, אביגדור ליברמן, יגאל עמדי ואני, ומכמה שיחות שלנו יכולנו להביא 10,000 איש לכיכר מנורה לנאום של בגין.
היום הכל יותר טכנולוגי", הוא ממשיך, "אינטרנט, פייסבוק, צהובונים, סוקרים. אנשים פוחדים ללכת לשוק, להגיד איזו שטות שתהרוס הכל. אני כבר לא זוכר מתי היה פה סיור בחירות אמיתי. האחרון שעשה פה סיור היה אריק שרון ב-2001 אני עשיתי לו את הסיור.
"כחבר מרכז ראיתי את שרון לא פעם אחת, אבל כשאתה יודע שהוא מגיע לשוק, זו תכונה, התרגשות. הפעילים שלו עושים לי טלפונים, מגיעים שעתיים לפני, עושים סיור עם השב"כ במסלול שאני מתכנן לו. זה אדרנלין גדול. ההכנה שלי הייתה מאוד מקצועית. היה צריך לתת תחושה שהביקור לא מבוים מדי ושאין חיבוק דוב.
"ידעתי בדיוק מה התקשורת רוצה, איפה נפתח אבטיח ו'מה שלומך, זקנה נחמדה.' ידעתי באילו דוכנים נעצור, עם מי הוא ידבר, איפה הוא יאכל, למי מגיע שנעשה לו ג'סטה ונתעכב אצלו. הקליינטים היו שומעים שמישהו חשוב מגיע ומחכים. התקשורת מחכה, הצלמים באים וזה מושך אנשים להתקהל. ליווי בשוק זה מקצוע. אני חושב על זה שעשיתי את זה בחינם. היום כל היחצנים ומשרדי הפרסום לוקחים מיליונים על הליווי הזה של פוליטיקאים. אני חושב בדיעבד שסיור כזה שלי היה שווה איזה 30 אלף שקל לשעתיים".
אני חוזר לאבי לוי ולאותו יום בשוק, כשליפקין שחק הגיע. הוא משחזר: "מתקשרים אליי ואומרים לי ששחק מגיע לשוק. שאלתי מי זה, וענו לי שהוא היה רמטכ"ל בישראל. אמרתי שיבוא ונעשה לו את המוות".
באותם ימים לוי לא רואה בעיניים. אם היום הוא נחשב מנהיג השוק במובן הטוב של המילה, מתווך ומפשר, בחורף '99 היה לו לאורך השוק צבא של אומרי הן שלא שאלו שאלות ורק ביצעו את מה שדרש מהם: "הייתי אומר להם עליהום, היה עליהום. מלמעלה למטה, כמו גדר חשמלית, השוק היה שלי. אמנון הגיע עם אנשיו לכניסה של השוק, ואני נעמד מולם ואומר: 'אתם לא עוברים.' אמנון עצמו מוקף אנשים, לא בדיוק רואה אותי. האנשים שלו לא מתייחסים ואומרים לנו שהם ממשיכים לתוך השוק".
ומה אתה עושה?
"צועק, משתולל. 'שמאלן, אשכנזי, לא תנצח את נתניהו, אתה תמכור את המדינה, תעשה לנו שואה, תחזיר את ירושלים, ריססתם אותנו בDDT-- וב-TNT הייתה הרבה נאצה. האווירה התחממה מאוד והם נלחצו. היו דחיפות, יריקות, ואז המלווים של שחק הכניסו אותו שמאלה לכיוון שוק הבשר, וככה הם קיצרו לו את הסיור בדרך לאוטו. כל זה נמשך רבע שעה, 20 דקות".
לוי לא ידע לאן הוא הולך. הוא חזר לדוכן שלו שמח וטוב לב, אבל הריקושטים התחילו להגיע. אנשיו של איציק מרדכי, חברו של ליפקין שחק למפלגת המרכז, התקשרו כועסים והבהירו לו שטעה בגדול: "לא הרגשתי שטעיתי, אבל בערב, כשראיתי את התמונות בטלוויזיה, ראיתי שמציירים אותו כמו יגאל עמיר שתיים. תזכור שזה היה רק שלוש שנים אחרי רצח יצחק רבין, והכל היה מאוד רגיש".
למחרת התחיל הבלגן הגדול. המשטרה הגיעה אליו הביתה, ניידת שידור של גלי צה"ל התמקמה בקדמת השוק להביא את הקולות ביום שאחרי הסיור, ברדיו הגיבו נגדו גדולי האומה, משלמה ארצי ועד הסופר סמי מיכאל, ולוי עצמו הוזמן לראיון סוער במיוחד ב"משעל חם".
"עד היום אני מפחד לראות את התוכנית ההיא עם נסים משעל", הוא מספר, "התפרצתי שם כמו מטורף. כל הבלגן, והתחושות מהעבר התפרצו אצלי כמו צנטריפוגה. הבנתי שהלכתי רחוק מדי, ושלמה מסלאווי, יו"ר ועד השכונה, שהוא גם בן דוד של אבא שלי, אמר לי לעצור, שחייבים לסגור את כל הבלגן הזה לפני שייצא לגמרי משליטה."
התארגנה סולחה, ושיירה של שלוש מכוניות שבראשה אבי לוי ו-20 מאנשיו יצאה בערב לביתו של ליפקין שחק ברעות, כשהיא עמוסה בסלסילות פירות, פרחים וכל טוב. בפגישה שימש כמתווך חתנו של יצחק רבין, אבי פילוסוף, שהיה אז מראשי קבוצת הכדורגל של בני יהודה ומקורב לאנשי השכונה.
המפגש לא היה פשוט. לוי זוכר את אשתו טלי צועקת עליו איך העז להתנפל על רמטכ"ל צה"ל. "הרגשתי שהיא נובחת עליי בבית שלה כמו שאני נבחתי על בעלה בבית שלי בשוק, אבל האווירה הופשרה, לחצנו ידיים, התנשקנו והתנצלתי על מה שקרה. כל התקשורת בעולם חיכתה לנו בחוץ ויצאנו ועשינו יחד מסיבת עיתונאים. אני זוכר שהבעתי סלידה ממה שקרה בשוק, אבל אני זוכר שאמרתי לאמנון שאם הוא רוצה להצליח בפוליטיקה, שיסתובב ויבדוק בתים עם הרבה כביסה בחוץ. אמרתי לו שאני בטוח שבו טיפלו טוב כל החיים".
לוי התפכח. יום אחד הגיעו אליו רוני מאנה ואברהם הירשזון וביקשו ממנו להגיע לארוחה עם נתניהו ואשתו במסעדת "דאלאס" בשכונת התקווה. הוא זוכר את אמצעי הביטחון הרבים, את המסעדה שנסגרה עבורם ואת השיחה עם נתניהו: "הוא ישב מולי והסביר לי את המשנה שלו, ואז אני מבין שהכל שקרי. הוא מדבר כמו השמאלנים של פעם. אותו דבר ליברמן, שגם אותו פגשתי לפני שמונה שנים. פתאום נפתח לי העולם. כולם רמאים שמוליכים אותנו לאותו מקום".
תסביר.
"שאין מקומות עבודה, שהשבע לא רואה את הרעב. הלכתי בעצמי ל'יד ושם' לעשות לעצמי תיקונים, ללמוד היסטוריה, להבין מה קרה שם. הלכתי לקרוא על אמנון ליפקין שחק, מי הוא, מה הוא עשה, ואז הבנתי. הבן אדם רץ עם אקדח שהיו בו שני כדורים נגד 20 מחבלים. בן אדם שהוא גיבור עם כל המבצעים שלו בביירות. יום אחד יצא לי לפגוש אותו ואמרתי לו שמעבר לסליחה ההיא, אני מצטער ומרגיש שאני צריך להשתחוות כי בגלל אנשים כמוהו אבא שלי ואני, שספגנו את זרעי השנאה לממסד, בכלל חיים בעולם הזה".
לוי השקיע מאז הרבה במשפחתו והרבה פחות בסיפורים מסביב. אחרי המהומה בשוק ויתר על חברותו במרכז הליכוד, והוא עושה לביתו. בבחירות הקרובות אין לו מושג למי יצביע. להוציא את המפלגות הערביות, כולן בעיניו אותו דבר, אותו מצע: "כולם בונים עוני, מפטרים אנשים ממקומות העבודה שלהם ולא מייצרים מקומות חדשים. ביום הבחירות אגיע לקלפי ואעשה אן-דן-דינו, ואיזה פתק שייצא - אני אשים בקלפי. חשוב לי להגיד שלא היה לי באותו יום שום דבר אישי נגד אמנון ליפקין שחק. הוא היה סוג של קורבן, נציג של הממסד שנלחמתי מולו. באותה מידה היה יכול לעמוד מולי באותו יום שלמה להט, ברק או שריד, וזה היה נגמר אותו דבר. זה מבאס אותי מה שקרה".
הוא מסביר את נפילת מעמדו של השוק בתקופות בחירות בפחד של הפוליטיקאים שהסיור שלהם ייהרס ויגרום להם נזק: "הם פוחדים שיעשו מהם צחוק. כל אחד שמגיע, גם אם הוא זוטר, נוהגים לצעוק לו: 'הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא,' אבל יש מצב שמישהו יגיע פתאום לבן אדם ויפוצץ את הבלון שלו, ואז הוא לא יהיה ראש ממשלה, אלא סדרן בכנסת. בשביל זה הם מעדיפים היום מקומות קטנים, חוגי בית וזה".
חמישה שבועות לפני הבחירות, קשה למצוא סממנים מזהים בשוק. לוי אומר שהמצב הכלכלי הביא את אנשים לסוג של אפתיה; כולם ללא יוצא מהכלל נמצאים בדרך לעמוד התלייה בכיכר: "כשהיה הבלגן עם אמנון, הייתי דתי עם כיפה על הראש, אבל בגלל מחלוקות עם רב בענייני כשרות וגם בגלל שאשתי היא בת לניצולי שואה, החלטתי שמספיק לי. אני יכול להגיד לך שאף רב לא בא אליי וגינה אותי על מה שעשיתי. להפך, הם רק אמרו לי שמגיע להם וטוב מאוד שעשיתי את זה. תן לי היום שקט, לעזור לאנשים בשוק ולטפל במשפחה שלי. זה הכי חשוב"
ברביעי אני מקבל עוד טלפון מצדקיהו. אתמול הוא חזר בלילה מאירוע פתיחת קמפיין הבחירות של הליכוד ביתנו בבנייני האומה. "הפקה מרשימה דפקו שם," הוא אומר לי, "אבל אין שם את הנשמה של פעם, החום. "זה נעלם ולא יחזור".
אני שואל אותו מה יהיה בבחירות עוד חודשיים, וצדקיהו חושב רגע: "תמיד ידעתי טוב יותר מכל הסוקרים מי הולך לנצח ומי יפסיד. חוץ משמיר ב-92 תמיד ידעתי מתי הליכוד הולך ליפול. זו לא חוכמה להגיד לך שביבי ינצח, אבל תרשום שהרב אמסלם הולך להיות הפתעת הבחירות. הוא יוצא נגד ש"ס והדרך שלהם. העדתיות לא משחקת הפעם בבחירות, אלא הכלכלה והכסף. אנשים כבר לא יוצאים לרחובות לשמוע נאומים. הכסף של מפלגת השלטון מסדר לה זמן מסך בטלוויזיה, והיא מסודרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם