רדידות הימין
בימין יודעים שהרעיונות שלהם לא יעמדו במבחן הקלפי, ולכן מעדיפים להציע לציבור סחורה דלוחה של הסתה. זה לא מספיק בשביל לנהל מדינה
אין לו תוכנית מדינית. נפתלי בנט צילום: ראובן קסטרו
הריק הרעיוני הזה אינו חריג בימין. יריבו הגדול של נתניהו, נפתלי בנט, אכן הפיץ "תוכנית מדינית" - זאת אומרת, סרטון יוטיוב - אולם מעבר לקריאה לספח 60 אחוז מהגדה המערבית לא היה בה הרבה חידוש. בנט גם מיהר לסייג את עצמו, ובראיונות הוא הודיע שהסיפוח צריך להתבצע "בטווח הארוך", כאילו בעוד עשור יתרחש איזה אירוע קוסמי שיגרום לעולם להסכים לאיוולת כזו. הכוכב העולה של הבית היהודי אפילו לא טרח להסביר במה הסיפוח יועיל לישראל, שגם היום בונה, כורה מחצבים וקובעת בשטח סי עובדות כרצונה. והכי חשוב: בנט נמנע מלומר מה האופק ארוך הטווח של שלטון ישראל על הפלסטינים. אנחנו יודעים שהוא נגד חלוקת הארץ, אבל במה הוא כן תומך? בטרנספר? באזרוח? העיקר שיש "תוכנית".
ככל שעולה כוחו של המחנה הלאומני בשנים האחרונות, כך הולכת ונחשפת הרדידות הרעיונית שלו. פרט לביקורת - לעתים המוצדקת - על רעיונות השמאל, הימין אינו מציע לישראל שום עתיד או חזון. התופעה מדהימה במיוחד על רקע צמיחתם של גופי מחקר, ארגונים ובמות רעיוניות בימין; מ"אם תרצו" ועד כל אותם מכונים להתחדשות ציונית, שורה ארוכה של מומחים, עיתונאים ופעילים עוסקת באופן שוטף ברדיפת השמאל, בהאשמת כל העולם במצבנו ובהוקעה יומיומית של הערבים. אולם כשהיא נדרשת להציע מדיניות ארוכת טווח משל עצמה, התשובה היא בדרך כלל ערמת קלישאות - או גרוע מכך, את אותם דברים שה"סמול" הארור אמר רק לפני עשור או שניים.
אין "יוזמת ז'נבה" בימין; מדף הספרים המדיני של השמאל הוא אינסופי, עם רעיונות המשתרעים מ"שתי מדינות לשני עמים" ועד קונפדרציות ומזרח תיכון חדש. ובימין? שממה. ראיונות בתקשורת עם אנשי ימין הפכו לטקס קבוע של אש וגופרית על השמאל, על ברק אובמה, על האירופאים ועל מי לא, אבל ברגע שהמראיין שואל "אז מה אתה כן מציע"? מתחילים הגמגומים. "עמידה נחושה"! צורח בסוף המרואיין, "ירדן היא פלסטין"!
האמת היא שמרבית חברי הכנסת, העיתונאים והפעילים של הימין יודעים שהרעיונות החצי אפויים שלהם - אם יש להם בכלל רעיונות - לא יעמדו במבחן הקלפי, ולכן הם מעדיפים להציע לציבור את הסחורה הדלוחה של הסתה ולאומנות. שוב אנו שומעים שמה שמונע מהימין לפתור את הבעיות הקיומיות שבפניהן ניצבת ישראל הם כמה שופטי בית משפט עליון, איזה שר ממשלה החשוד במתינות יתר, כמה ארגוני שמאל קטנטנים או איזה מגיש טלוויזיה. אבל האמת היא שיותר משהימין שונא את הגופים והאנשים האלו, הוא זקוק להם. בלעדיהם, את מי אפשר יהיה להאשים? הרי ללא תוקעי הסכין ומרעילי הבארות, הימין היה יכול להגשים את החזון
המדיני שלו באין מפריע - זאת אומרת, אם היה לו חזון.
כמובן, יש חריגים. אורי אליצור וראובן (רובי) ריבלין רוצים לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים. התוכנית של משה פייגלין דומה בעיניי לאפרטהייד, אבל האחרון בהחלט מודע למשמעויות המוסריות והמדיניות של דעותיו והוא עוסק בהן לעומק ובהרחבה. באופן לא מפתיע, אצל אותם אנשי ימין רציניים גם אין את אותה אובססיה לגבי "הסמול", שמסתירה ריקנות רעיונית גדולה. עם זאת, עובדה היא שהגישות האלו נותרות במיעוט. השדרה המרכזית של הימין אינה מציעה לציבור כלום, רק סיסמאות. זה כנראה מספיק כדי לנצח בחירות, אבל לא כדי לנהל מדינה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם