חינוך מחדש
הרשעת אליצור סגל בעבירת "העלבת עובד ציבור" צריכה להדליק נורת אזהרה. במדינה דמוקרטית, ביקורת על איש ציבור, קשה כלל שתהיה, הינה לגיטימית
הכל התחיל בשנת 2004, כשבימי הסערה הציבורית נגד תוכנית ההתנתקות פרסם סגל באתר "מנהיגות יהודית" מאמר חריף וקיצוני נגד הרב הצבאי הראשי דאז ישראל וייס. בין השאר האשים סגל את הרב בשתיקה מול תוכנית ההתנתקות, שבגינה הוא היה "שותף לביטול מצוות יישוב הארץ, השקולה כנגד כל המצוות", בשותפות ב"רצח" בשל העובדה שהוא נמנע מלפרסם פסק הלכה "חתוך וברור שיגיע לכל חייל ולכל קצין, המחייב אותו להגן קודם כול על חיי חבריו הלוחמים לפני חיי האויב", ובשותפות ב"גילוי עריות", בטענה ש"שירות הבנות הפך להיות צמוד לשירות הגברים - דבר המביא מדי יום לסיטואציות של איסורי עריות חמורים ביותר".
עבירת העלבת עובד ציבור זכתה לחריש עמוק בפרשה שנידונה בבית המשפט העליון בשנת 2008. באותו מקרה הורשע יוסף אונגרפלד בגין פרסום כרזה מול תחנת משטרה שבה נכתב "צריך לפטר את א' א' (השוטר המתלונן – י"י) בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים".
במסגרת בקשה לדיון נוסף שהגיש אונגרפלד, הגדיר בית המשפט העליון את גבולות העבירה: השופטים קבעו שהעלבת עובד ציבור תיקבע על סמך שתי אמות מידה - "מבחן תוכני" ו"מבחן הסתברותי". רוב השופטים סברו כי המבחן התוכני מצביע על העלבה כאשר מתקיימת "פגיעה עמוקה בליבת כבודו של עובד הציבור במילוי תפקידו, ובכלל זה פגיעה ביושרו ובטוהר מידותיו"; באשר למבחן ההסתברותי נקבע כי צריכה להתקיים "ודאות קרובה" לכך שמעשה ההעלבה יביא לפגיעה קשה בעובד במילוי תפקידו. בפסק הדין נכתבה גם דעת מיעוט, שלפיה דברי ביקורת מותרים כחלק מחופש הביטוי גם כאשר הם "קשים וצורמים את האוזן".
הערך המוגן בעבירת העלבת עובד ציבור ברור: שמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי, וזאת באמצעות הגנה על עובד הציבור כאיבר של המערכת. אך מה קורה כשהעברה הזו מתנגשת בערך חופש הביטוי, שהוגדר לא אחת כ"נשמת אפה של הדמוקרטיה"? דווקא בשל רגישות העניין, השימוש בחוק זה נעשה בדרך כלל במקרים של פגיעה ישירה ובלתי-אמצעית בעובדי ציבור. כמו לדוגמה בהפגנות מטרידות ופולשניות מול בתי עובדי ציבור או בהפרעה ישירה לאנשי החוק בביצוע משימותיהם. מאידך גיסא, ככלל התביעה נזהרת מאוד לא להשתמש בחוק במאבק מול עיתונאים ופובליציסטים.
אז לשופטת זיסקינד היה ענף משפטי רעוע להיתלות בו, אבל התקדים שהיא הציבה צריך להטריד אותנו במיוחד. וזאת, כי במדינה דמוקרטית אין באמת מקום להעמדה לדין על דברי ביקורת שנמתחים על עובדי ציבור. מי שבוחר בשירות הציבורי צריך לפתח עור של פיל ולהפנים שהוא חושף את עצמו לביקורת - קשה ככל שתהיה. אחרת, הדרך מכאן לשלטון "האח הגדול" ולהקמת גולגים של חינוך שלטוני מחדש לאזרחים
השפעה פסיכולוגית
ובשולי הדברים, הרושם האינטואיטיבי שעלה בי מקריאת הכרעת הדין הוא שמה שהקפיץ את הפיוז של השופטת היה בכלל אחר לגמרי: היא מתייחסת שם ליומרתו של סגל לשפוט את הרבצ"ר בכלים הלכתיים כפי שהוא מבין ומפרש אותם. נדמה לי שהפחד מחדירה אפשרית של השיח ההלכתי אל המרחב הישראלי הבעית אותה, ולכן היא הדגישה את חששה שמא יש בדברים של סגל כדי "לקעקע ולהשמיט את הקרקע שתחת מקור סמכותו של הרב הצבאי בבואו לאכוף את פקודות הצבא ביחס למצוות הדת". הניואנס הזה בעייתי, שכן הוא מצביע על הקו שבו הפסיכולוגיה מסיגה את גבול המשפט ומערערת את שיקול הדעת וקור הרוח של השופט.
ועוד עניין קטנטן ראוי לציון: העבודה על הגשת כתב האישום הייתה פרויקט אישי מיוחד של עו"ד דנה בריסקמן, בוגרת תוכנית המשפטנים של 'הקרן החדשה לישראל' ופעילה בעברה ב"אגודה לזכויות האזרח". את התיק היא ניהלה תוך התייעצות צמודה עם בכיר אחר בפרקליטות, עו"ד שי ניצן.
בניגוד להכרזות ארגון "יש דין", החלטת בית המשפט העליון בנוגע ליישוב עמונה בסך הכל אישרה את הארכה שביקשה המדינה לבדיקת הנושא. הכדור עבר כעת למגרש הפוליטי
דבר אחד אי אפשר לקחת מארגון השמאל הלוחמני "יש דין" - מערך הדוברות המשומן והמיומן שלו. בטרם יבשה הדיו על ההחלטה שפרסם השופט אשר גרוניס השבוע מיהרו דוברי הארגון לפתוח בקבוקי שמפניה ולהכריז על ניצחון בכל תחנת רדיו ותחת כל מיקרופון רענן. "בג"ץ הורה למדינה לפנות את עמונה", הכריזו העותרים הסדרתיים המאושרים.
אבל התמונה המשפטית האמיתית רחוקה מהתיאור שביקשו לצייר ב"יש דין". ראשית, בג"ץ לא פרסם פסק דין בתיק עמונה אלא מסר החלטת ביניים, שכמותה יש לא מעט לאורך חייהם של תיקים מהסוג הזה. ההחלטה מתייחסת ישירות להודעת העדכון האחרונה של המדינה, וכדי להזכיר נשכחות נחזור רגע להודעה שנמסרה לבית המשפט בתחילת דצמבר האחרון.
מה שהיה יוצא דופן אז היה שינוי המדיניות המפתיע של המדינה. לאורך השנים, מאז פתיחת התיק ב-2008, הפרקליטות רקדה לצלילי החליל של "יש דין" והסכימה עקרונית עם דרישתו לעקירת עמונה, ולאור זאת ההודעה האחרונה בהחלט השמיעה זמירות חדשות. בתמצית, הפרקליטות נימקה שלוש טענות: הראשונה היא שהעותרים הפלסטינים טוענים לבעלות חלקית על חלקות מסוימות בעמונה, בעוד שרוב בתי היישוב נמצאים בכלל על חלקות שעליהם איש אינו טוען לבעלות. המדינה רמזה שגם אם בית המשפט יקבל את טענות "יש דין", הרי שיש להחילן רק על החלקות הספציפיות ולא על כל היישוב. זה חידוש חשוב, שכן בתיק מגרון לדוגמה, המדינה התעלמה מטענה דומה והחליטה על פינוי גורף של כל היישוב.
עוד טענה המדינה כי העותרים הפלסטינים הגישו תביעת פיצויים לבית משפט השלום בירושלים. בתביעה ההיא הם נדרשו להוכיח את בעלותם על הנכסים, אך אז התברר כי לתיק "לא צורפו מסמכים מהותיים המבססים את טענתם של התובעים לזכויות במקרקעין". היא ציינה עוד שגם המסמכים שהוגשו "טרם הועמדו למבחן בבית המשפט". במילים אחרות, הפרקליטות החליטה לדרוש מהפלשתינים להוכיח "על אמת" את בעלותם על הקרקע ולא קיבלה אפריורית את טענות הפלשתינים כאמת שניתנה מפי הגבורה.
טענה שלישית היא שעמונה הגישה בקשה לרישיון עסקה, מה שמלמד על התקדמות חשובה במאמצי הרכישה של קרקעות היישוב. המדינה קבעה כי "יש בטענות אלה להצביע על תהליך רכישה, אשר בהינתן ארכה נוספת עשוי להתרחב ולהבשיל ויהיה בו כדי להביא לפתרון הסוגיה בדרכי שלום, שכן במקרה זה החשש לפגיעה בזכויות הקניין יפוג". המדינה הצהירה למעשה שאם יבשילו מאמצי הרכישה, היא תאשר רטרואקטיבית את הכשר היישוב ולא תדרוש את פינויו. בשורה התחתונה, בקשת המדינה הייתה לקבל ארכה של חצי שנה כדי להשלים את הבדיקות ולבחון את מדיניותה בנוגע לעתידו של היישוב.
ובחזרה להתפתחויות השבוע: ההחלטה של גרוניס אמנם אינה חפה מעמימות; השופט כתב בה "ניתנת ארכה לפינוי עד לסוף אפריל", כשניתן להבין שהדגש הוא על ההסכמה העקרונית לבקשת המדינה למתן ארכה. בנוסף, משמעות העובדה שלא צוינו בהחלטה המילים "פינוי היישוב" או "פינוי המאחז" היא שבית המשפט נכון עקרונית לקבל את רצון המדינה להבחין בין בתים היושבים על חלקות שנויות במחלוקת לבין שאר הבתים. מצד שני, השם המפורש "פינוי" שממנו נזהרו עד כה גם המדינה וגם בית המשפט כן מופיע בהחלטה.
בשורה התחתונה, לאחר בחינת מקצועית מדוקדקת של הנוסח ניתן לקבוע בזהירות כי בג"ץ קיבל למעשה את בקשת המדינה למתן אורכה ודחתה את התנגדות "יש דין" לבקשה. ואגב, גם בלשכת ראש הממשלה מבינים כך את ההחלטה. מה שכן, גרוניס לא היה מוכן לתת למדינה חצי שנה והורה לה לסיים את הטיפול בפרשה תוך ארבעה חודשים. בזמן הזה המדינה צריכה לקבל החלטה סופית, ותושבי עמונה מוזמנים גם הם לשטוח את טענותיהם.
המשמעות המעשית הסופית היא שהכדור נמצא כרגע במגרש הפוליטי. עתידו של היישוב הוותיק תלוי ככל הנראה בהתעקשותם של חברי סיעות הליכוד ו"הבית היהודי" להכליל את פתרון בעיית היישובים הלא מוכרים ביו"ש בהסכם הקואליציוני כתנאי להצטרפות לממשלה הבאה. דוח לוי, כבר אמרנו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם