דרוש עוגן
הרצון לאגף את נתניהו מימין יוביל לממשלה קיצונית שתפגע בהרתעה של ישראל ותתפרק בתוך פחות משנתיים
בואו נאמר את האמת: למפלגת "הבית היהודי" - והדברים עולים בבירור מהתשדירים הטלויזיוניים, שיש בהם איזה כוח לחשוף מהויות - יש חן רב. חן של תנועת נוער. אפילו נבחרת הנוער. אבל מול צירוף הכוחות שצפוי לפעול נגד מדינת ישראל לאחר הבחירות, צריך להופיע ראש ממשלה שנהנה מאמון רחב בבסיס הבית שלו. ואמון רחב זה הליכוד.
"אמון רחב זה הליכוד". בנימין נתניהו צילום: קובי גדעון, לע''מ
מצביעי הימין מולעטים בספקולציות לגבי אופי הקואליציה העתידית של בנימין נתניהו. לכן צריך, כביכול, לחזק את העוגן הימני שלו. אולי הם מכירים מנהיג ימין בעבר הרחוק שתפקד טוב יותר. אבל האמת היא שלא היה כזה. רק לא מזמן שוחזרה במעריב שנת 1983, וכלכלת האינפלציה הפראית של יורם ארידור עם ראש הממשלה החכם והחזק יצחק שמיר בעורפו. סטייה קלה. ולפניו מנחם בגין. אינפלציה של 500-450 אחוז. אלו האגדות שהשמאל מנסה כל הזמן למכור למצביעי הימין. ראינו את מנהיגותו החזקה של אריק שרון, שהלך להתנתקות משום שניצב כעלה נידף מול התוכנית הרעה יותר מהסכם אוסלו, "מפת הדרכים".
חיזוק הימין שימינה מהליכוד אינו מחזק את מדינת ישראל. הוא רק מפצל את התמיכה הציבורית שלה זקוק בנימין נתניהו, במידה שייבחר מחדש וירכיב את הממשלה הבאה. אגדה נוספת רואה בממשלה שכולה על טהרת הימין מקור לחוסן לאומי. אבל ככל שהליכוד ייצא חלש יותר, למשל - משהו דרומה מ-35 מנדטים לכיוון ה-30 כך הוא יהיה תלוי יותר בגוש הימני החוסם, המורכב מיסודות שאין בהם את המוצקות הדרושה לממשלה ציונית. יסוד אחד, ימינה מהליכוד, הוא ציוני אבל ספקממלכתי.
בעורפם של חברי הכנסת של "הבית היהודי" ינשפו הרבנים דב ליאור וזלמן מלמד, שהשפעתם גדולה יותר מזו של אורי אורבך וניסן סלומיאנסקי החביבים. ל"בית היהודי" החם יתווספו היסודות הרעועים של מפלגות שהן הפרדוקס בהתגלמותו: ימין ואף ימין קיצוני, אך לא ציוני. אפילו אנטי-ציוני. מפלגות שרבים מבניהן, לא כולם, לא ישלמו מחיר במידה ונצטרך שוב לשלוח נשים וגברים להילחם.
לכן, כמה שבימין לא אוהבים את זה, האחריות הלאומית מחייבת ממשלה שההרכב שלה מתבסס על ליכוד חזק בסדרי גודל של 40 מנדטים לפחות, כשמימינו "הבית היהודי" ולשמאלו מפלגת מרכז - בעדיפות ליאיר לפיד או לעבודה. ציפי ליבני היא כנראה לא פרטנרית. רק בשבוע האחרון חזינו בציפי חוזרת לאלמנט שלה: היעדר מוחלט של יכולת להשיג תוצאה. ראה מקרה "הגוש החוסם," שלא היה ביכולתה לתכנן מה מטרתו וכיצד היא מתכוונת להשיג אותו. ציפי לא מגיעה לתוצאה. לא עם אלי ישי בזמנו, לא עם ביבי במו"מ הקואליציוני, לא עם שאול ("נפלא") מופז, ובוודאי לא עם אבו עלא.
התחושה העמוקה היא שמי שצולף לאורך שנים רבות בליכוד מימין, בעצם משרת מטרה
שהיא משותפת גם לחלק מהממסד התקשורתי, גם לממשל האמריקאי וגם למנהיגי הפלשתינים: קיום ממשלה ישראלית חלשה ובלתי יציבה. ממשלה כזאת מחלישה, כמובן, גם את המדינה, ומדינת ישראל חלשה לא תהיה מסוגלת לפנות את בית עזרא או את מיגרון הבאה. מי שזוהי מטרת הציונות שלו, עלול למצוא את עצמו ללא חמצן ובסכנה של איבוד הכל.
השלום היחסי ששרר בישראל בארבע השנים האחרונות הוא תולדה של היציבות שהנהיג נתניהו. ממשלה בהרכב סיעתי כפי שהימין הקיצוני היה רוצה לראות תתפרק בתוך פחות משנתיים, וחוסר היציבות שלה יפגע בהרתעה ויזמין התקפה. הוא גם יגרום לבוחרים רבים להסיק את המסקנה המתבקשת: הימין לא מסוגל ולא יודע לשלוט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם