בין משמעת לנאמנות
דוח הרפז מלמד על דו-שיח של חרשים שמתנהל בין תא"ל ארז וינר למבקר המדינה. אבל שניהם טועים - לא רק ערכים פורמליים וחוקים כתובים אמורים להנחות את קציני צה"ל אלא גם שיקול דעת עצמאי ושכל ישר
"את רשימת ערכי צה"ל, המפקד", משיב החייל המתוח.
"או-קיי, עכשיו ספר לי ולכל הצוות שלך באיזה ערך מערכי צה"ל פגמת".
עולמו של הצוער נהפך עליו באותו רגע. בתרגיל שהתקיים בלילה הקודם הוא עוד חשב שיזכה לציון לשבח מיוחד אחרי שהצליח ליירט מטרה במרחק 2.5 ק"מ, שניות ספורות לאחר שהחל מגע האש בקו העמדות, ובכך שבר את השיא היחידתי. הבעיה הייתה שאת הירי הוא ביצע רגע לפני שהמפקד הישיר שלו, שלא היה מרוכז באותו רגע, עיבד את הפקודה שקיבל ממפקד הקורס ברשת הקשר ונתן ליו"ד בפועל את פקודת האש.
השיחה הקשה שערך איתו מפקד הצוות לאחר התרגיל הבהירה לו שאם הסיפור הזה יסתיים "רק" בריתוק ארוך הוא צריך להיות מאושר. במסדר הלילי, יו"ד המאוכזב סקר את הרשימה על הקיר וחיפש את הסעיף שבו "פגם": חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת. לבסוף, לאחר שיגע ולא מצא, הרהיב עוז והכריז: "פגם הברית".
אינני חוזר בי מהדברים שכתבתי על דוח הרפז בשבוע שעבר. יחד עם זאת, קריאה חוזרת בדוח, שהזכירה לי בין היתר את הקוריוז דלעיל, המחישה לי היבט נוסף בפרשה, נושא שטרם זכה לליבון ציבורי.
נקודת מבטו של וינר מעניינת: בדוח מבקר המדינה מופיע מסמך שהציג עוזר הרמטכ"ל למבקר יוסף שפירא ובו חוות דעת של פרופ' אבי שגיא, ולפיה וינר "פעל בצורה מוסרית ומקצועית ובהתאם למצופה מחייל וקצין ובהתאם לרוח צה"ל" (עמוד 110 בדוח). שגיא כותב שם כי הוא בחן את התנהלות וינר "לפי ערך המקצועיות וערך השליחות",
מה שמעניין פה הוא שווינר מתבסס על הקוד האתי, אך נקלע לדו-שיח של חרשים כשהמבקר דוחה קטגורית את הטיעון הזה ומחליט לבחון את מעשיו בכלים משפטיים טהורים. לדעת המבקר, התנהלותו של וינר הייתה מנוגדת לחוק יסוד הצבא בגלל שהוא "חתר תחת הדרג הממונה".
הצבא, אגב, כבר הכריע בסוגיה - כפי שניתן ללמוד מפרשת ארבעת הטייסים שניהלו את אחד מקרבות האוויר הנועזים והמרשימים במלחמת יום הכיפורים: תא"ל (מיל') אמיר נחומי, אל"מ (מיל') דניאל שקי, רס"ן (מיל') דוד רגב ורס"ן (מיל') יוסף יבין.
הסיפור התחיל בקיץ 1973, כשמטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לסיני הופל על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר לאחר שסירב להיענות להוראותיהם לנחות. במטה החיל התפתח החשש מפני פעולת תגמול נגד מטוסי "אל על" הטסים לדרום-אפריקה, ומסיבה זו הוצבו שני מטוסי פנטום בכוננות יירוט והגנה בבסיס שארם א-שייח'. רצה הגורל וארבעת אנשי צוות האוויר איישו את הכוננות ערב פרוץ המלחמה.
"ביום שישי בערב עוד ישבנו במועדון", סיפר שקי. "צפינו בסרט 'טורה טורה' - גרסת שנות ה-70 ל'פרל הרבור'". רגב הוסיף אחר כך כי "חופי סיני היו מלאים באנשים", בהתייחסו לאווירה במקום שעתיד היה להפוך לחזית הקטלנית של המלחמה. "לא הייתה פיסת חול פנויה, ואנחנו קרענו את המדבר עם הג'יפ שלנו".
ביום כיפור, שבת בבוקר, הגיע טלפון מהטייסת, והארבעה התבקשו להיות בכוננות של חמש דקות להזנקה. "צלצלתי לספקטור, שהיה אז מפקד הטייסת", נזכר נחומי, "ואמרתי לו שאין פה מוביל. 'אין מוביל?' הוא שאל, 'אז מעכשיו אתה מוביל'".
סמוך לשתיים בצהריים כינס מפקד הבסיס את הצוות לתדריך, אך דבריו נקטעו על ידי אזעקה. הטייסים רצו למטוסים, אלא שהבקר אמר שאין אישור להמריא. באותה נשימה הוא גם דיווח להם על שבעה מטוסי אויב שהוא מזהה על המכ"ם. נחומי פנה לשקי ואמר לו: "תניע", והם המריאו בניגוד להוראת הבקר. "לי לא היו שיקולים", מסביר נחומי את ההחלטה שהייתה יכולה להעמיד אותו בפני ועדת חקירה. "מי שיושב 400 ק"מ משם לא יכול לדעת, ואם יש 'מיגים' אז אנחנו באוויר. לא היה מקום להיסוס, היה לנו ביטחון מלא".
לאחר ההמראה הציצו הטייסים לאחור וגילו מכתשי הפצצות על מסלול ההמראה שאותו עזבו לפני רגע. נחומי אמר ליבין: "מפציצים את המסלול, זו כנראה מלחמה". נחומי הבין שהוא צדק בהחלטתו להמריא כשהבחין מולו בנצנוץ של מטוס מיג. שני המטוסים נפרדו בקשר בברכת "עשה כמיטב יכולתך" ויצאו כבודדים לקרב האוויר ההיסטורי, שגילה במלוא העוצמה את המושג מעטים מול רבים. לאחר המלחמה זכו הטייסים בעיטור המופת על שיקול הדעת וקור הרוח, שדחפו אותם להמריא בשני מטוסי פנטום בודדים לעבר שבע רביעיות של מטוסי מיג מצריים (עוד על הפרשה, ראו באתר חיל האוויר).
ובחזרה לאל"מ וינר. על פי דוח המבקר, הדילמה שלו לא הייתה בין משמעת למקצועיות, כמו בסיפור של הטייסים, אלא בין משמעת (היענות והגנה על מפקדו) לבין "נאמנות למדינה" - כלומר לשלטון החוק. אך כאן התחושה היא שההיצמדות של המבקר והמבוקר לנוסח הרשמי של "החוק" או של "הערכים" מצביעה על כשל מערכתי עמוק. נסביר.
על המבקר יש לתהות אם לדעתו וינר היה צריך לשתוק ולא לעשות דבר; הוא הרי האמין באמת ובתמים שמסמך הרפז "אמיתי", והסיק ממנו שלשכת שר הביטחון נוקטת באמצעים מלוכלכים כדי להדיח את הרמטכ"ל ולמנות יורש כלבבה. ומה היה עליו לעשות? לאור זאת, נראה לכאורה כי הביקורת המוחלטת של המבקר על וינר בשל עצם העובדה שהחליט לפעול איננה במקומה. האתגר שעמד בפני וינר היה באמת קשה, כי מה שבאמת הוא היה צריך לעשות הינו להפעיל שיקול דעת עצמאי בניגוד להוראות מפקדו אשכנזי וגם בניגוד ל"חובה הדמוקרטית" של הכפיפות לשר הביטחון במקום שבו הוא שוכנע שהיא מתנגשת ב"נאמנות למדינה". כי יש מקרים שבהם הנאמנות למדינה דורשת לפעול בניגוד לאינטרס הפרטי של שר הביטחון.
אך גם על שגיא יש לתמוה; שכן גם אם וינר באמת חשש לגורל מפקדו, האם זה סביר לחתור באמצעים מאפיונריים תחת שר הביטחון? האם ערך מילוי הפקודה גובר על חובת הכפיפות של הדרג הצבאי למדיני?
בשורה התחתונה, ברור שהיה על וינר "לעשות משהו". אלא שבמקום להגיש תלונה למבקר המדינה או לפעול באמצעי רשמי שקוף אחר, הוא בחר לעשות את הדבר הלא נכון. וינר הוביל למצב שבו לשכת הרמטכ"ל אוספת מידע פרטי על השר הממונה עליה כדי לטרפד החלטות פוליטיות כשרות (גם אם מסריחות), והעובדה שלא עשה זאת למען עצמו אינה מעלה או מורידה. לאשכנזי, שדחף אותו לפרשה, הוא היה צריך לומר: "מצטער גבי, אני לא מסוגל".
לאור זאת, מעבר למסקנות הפליליות והאישיות שיצאו או שלא יצאו מהסיפור הזה, פרשת מסמך הרפז מגלה לנו משהו על הסביבה האינטלקטואלית והניהולית הקלוקלת שפשתה בצבא. הקצינים בצה"ל לומדים כנראה היטב להיצמד ל'חוקים' ול'ערכים', אך שוכחים לפעמים להפעיל את השכל הישר. מה לעשות, אך אין בצבא קורס שמכשיר מפקדים להפעיל שיקול דעת עצמאי.
המסקנה העמוקה מהפרשה היא הצורך להוביל בצבא שינוי אינטלקטואלי, תרבותי וארגוני, ולא רק לרענן שוב נהלים וסעיפי חוק. כאשר קצין יידרש להתמודד בסתירה בין המשמעת לבין הנאמנות למדינה, ברוב המקרים אין ולא יהיה פתרון בית ספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם