נגזר עלינו
"חשיפת" הבור התקציבי של 20 מיליארד שקל נועדה למטרה אחת: לשמש כאליבי לקראת הקיצוצים שיבואו מיד עם הקמת הממשלה
התשובה היא שהם לא נעלמים, מהסיבה שהם לא קיימים באותו מובן ששטר הכסף הפרטי שלנו קיים בארנק. את החוכמה הזו אמורים היינו לדעת לאור המערכון האלמותי של הגשש שבשיאו הגיע המשפט הידוע, "לאן נעלמו 3000 לירות".
ניהול המאקרו-כלכלה הוא בעיקר מניפולציות של מספרים. מעטים האזרחים שיודעים, למשל, שכמות הכסף המזומן במחזור העיסקי של ישראל (ושל כל מדינה מתועשת אחרת) עומד על אחוזים בודדים. כ-740 מיליארד מתוך 800 מיליארד השקלים המהווים את התל"ג שלנו, הם לא יותר מסימנים מגנטיים והתחייבויות חוזיות.
תקציב המדינה הוא בערך 40% מהתל"ג. במלים אחרות, לפחות 250 מיליארד ש"ח הם סימנים דיגיטלים וסעיפים תקציביים, אז אם רוצים "להעלים" 20 מיליארד ש"ח, הרי שזו משימה פשוטה ביותר. אין להבין מכך שניהול המאקרו-כלכלה הוא פיקציה, אבל הוא בהחלט מניפולציה.
ומכאן לשאלה האמיתית: מה מטרת המניפולציה התורנית הזו. על מנת להשיב עליה, יש לשאול עוד שתי שאלות קטנות: מי ומתי. אם נזכור מי גילה לנו על "הבור התקציבי" (הממשלה עצמה) ונזכור מתי (שבועיים לפני הבחירות), נוכל אולי לענות על השאלה החשובה באמת: מה רוצים להשיג קברניטי המשק. התשובה כנראה היא זו: "הגילוי" אמור לשמש כאליבי לקראת הגזירות שיבואו מיד עם הקמת הממשלה החדשה.
מאיפה הזחיחות?
נתניהו, המניח שהוא זה שירכיב אותה, יודע גם שהמבנה שלה יהיה בעייתי כמו של זו היוצאת. הוא מעדיף להוביל ממשלת ימין-מרכז ולא ממשלת ימין-ימין קיצוני. כפתור ופרח. אבל בהינתן הזכרון הטרי (גם אם הנשחק) של המחאה החברתית בקיץ ,2011 לנתניהו יש חשש שדווקא מרכיב מרכזי, רצוי ואפשרי בממשלה - מפלגת העבודה - תבוא בדרישות קואליציוניות מחמירות בסוגיה הכלכלית.
מכאן האליבי. והזחיחות מנין? מהרוח הגבית שמקבל נתניהו ממקורות לא צפויים. שוב מתגברת המתקפה על הועדים הגדולים ועל עופר עיני (שהרי לציבור יש זכרון קצר והישגיו בתחום יחסי העבודה כבר נשכחו); נתניהו בוודאי שמח ללמוד על ההתפעלות הגוברת בציבור מאלדד יניב, שיחד עם הצמחונות גילה את נבכי הפוליטיקה
והוא "חושף" אותם ב"אומץ", כשלמעשה, בין אם יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה, תמיכה בו היא תמיכה בימין הקיצוני (המדיני והכלכלי גם יחד).
נתניהו בוודאי מתבשם מעיתוי שידור סדרת הטלוויזיה "פורצת הדרך" כביכול (כשלמעשה היא מופת לשרלטנות שטחית) אודות ההיסטוריה של השמאל בישראל (הקולנוען שהפך להיסטוריון מספר לנו בנחרצות שאף פעם לא היה כאן שמאל. המסקנה אמורה להיות ברורה: לא היה, לא הווה ולא יהיה).
ובכן, היה. גם הווה קיים. אולי לא לתפארת, אבל קיים. ויהיה? עדיין לא מאוחר. אולי הזחיחות הזו תפעל על נתניהו כבומרנג.
אולי ברגע האחרון יתעשתו מאות האלפים שייצגו מיליונים ויזכרו את הציווי של ספטמבר :2011 ממחאה לפוליטיקה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם