המרוויחים והמפסידים של בחירות 2013
יומיים לפתיחת הקלפיות כבר ברור מי הרוויח ומי הפסיד ממערכת הבחירות הנוכחית שלום ומחאה - אאוט, כיפות סרוגות, שוויון בנטל וייצוג נשים - אין
כמו בעידן שיא תהילתו של גוש אמונים, חוזרים הסרוגים לקדמת הבמה של הפוליטיקה, הרבה בזכותו של נפתלי בנט, שמצליח בכוח הכריזמה להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את תור הזהב של המפד"ל הישנה.
המודל המוביל החדש של הציונות הדתית לאומית הוא צעיר, הייטקיסטי, מודרני, מטכ"ליסטי ורהוט, שמצליח לדבר
רק במאי האחרון הנושא המרכזי על סדר היום היה השיוויון בנטל. לאחר שוודת פלסנר שעסקה בו שבקה חיים, הנושא שב לראש סדר היום כשנתניהו ומופז הכריזו באישון לילה על הקמת ממשלת אחדות לאומית שתיזום גיוס לכל.
החיבור הזה החזיק מעמד עשרה שבועות בלבד, ונושא השיוויון בנטל נדחק לקרן זווית. אבל דווקא בישורת האחרונה של המרוץ הוא קם לתחייה בשעה שיו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, הציב קו אדום: בלי חוק גיוס לכולם לא אכנס לממשלה. כעת לא נותר אלא להמתין כדי לראות אם ציבור המתגייסים ומשרתי המילואים שוב יוצא פרייאר.
כבר מזמן, אולי מאז גולדה מאיר, לא הייתה עדנה כזו לנשים בפוליטיקה הישראלית. בראש שלוש
מפלגות המתמודדות בבחירות עומדות נשים - שלי יחימוביץ, ציפי לבני וזהבה גלאון. גם הבית היהודי בראשות בנט, שיבץ לראשונה זה שנים אישה במקום ריאלי - איילת שקד, שנבחרה למקום החמישי והגבוה. במרצ יש חמש נשים בעשירייה הראשונה וביש עתיד שלוש. בעבודה, מלבד שלי יחימוביץ', משובצות בעשיריה מירב מיכאלי וסתיו שפיר.
המחאה החברתית אמנם דעכה אבל הרשת החברתית מתחזקת. כשיאיר לפיד הכריז על כניסה לפוליטיקה לעגו לו רבים וכינו אותו "פוליטיקאי של פייסבוק". אבל צוחק מי שצוחק אחרון.
מערכת הבחירות לכנסת ה-19 מסתמנת כהמערכה הראשונה שבה השימוש ברשתות החברתיות הפך למאסיבי ודומיננטי, כשנפתלי בנט ולפיד מנצלים את המדיה החברתית כדי לעקוף את אמצעי התקשורת הקונבנציונליים ולהגיע היישר אל ציבור הבוחרים הצעיר, ואליהם הצטרפו גם אלדד יניב, מרצ ורבים אחרים.
לא מדברים על שלום
עד היום לא מעט ליכודניקים נזכרים בערגה בסלוגן "רק שרון יביא שלום". בבחירות אחרות ניסו הקמפיינרים של המפלגה לשכנע עם האימרה "נתניהו - עושים שלום בטוח". במשך שנים עמד השלום במוקד הדיון הציבורי, וכל פוליטיקאי התיימר להביא אותו במהרה.
הפעם הס מלהזכיר. בליכוד-ישראל ביתנו המקצינה, שבה עדיין מתקשים להתאושש מנאום בר אילן, גוברים הקולות נגד רעיון "שתי מדינות לשני עמים", השלום נראה לא רלוונטי. בעבודה הנושא המדיני מסתתר מאחורי אג'נדות חברתיות, וגם קשה לדמיין את נפתלי בנט מהבית היהודי חותם ויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכם שלום. ציפי לבני בראשות התנועה מנסה בכל כוחה להניף את הדגל הזה, אבל גם היא מעדיפה ניסוחים "רכים" יותר כמו "הסדר מדיני". רק מרצ מאמינה שעוד יבוא שלום.
בקיץ 2011 זה עשה קולות של מהפכה. עכשיו המחאה החברתית היא זיכרון עמום. כולם עדיין מזכירים אותה אבל אף אחד לא עושה כלום בנידון. מסקנות ועדת טרכנטברג הפכו להערת שוליים, גיבורי המחאה - סתיו שפיר ואיציק שמולי הסתדרו לא רע ויהיו בכנסת הבאה, אבל מהמחאה עצמה לא נותר הרבה והאופק הכלכלי הקודר שמחכה לכולנו לא מבשר טובות.
מערכת הבחירות הפעם הבליטה תופעה ייחודית: חוץ ממרצ וחד"ש, כל המפלגות בורחות מהזהות השמאלנית. העבודה, שהייתה תמיד מפלגה סוציאליסטית שדגלה אדום, ויתרה בגלוי על התווית השמאלנית ואף התנערה ממנה.
"אנחנו לא שמאל", אמרה שלי יחימוביץ', הפוזלת לבוחרי גוש המרכז ולפליטי קדימה. כמובן שגם לבני ולפיד דאגו שלא ידבק בהם שום "רבב" שמאלני. מי שנהנית מכך, לפחות לפי הסקרים האחרונים, היא מרצ, שדווקא מכריזה בגאון שהיא השמאל הבטוח.
מאז ראשית הציונות הקיבוצים היו מנותני הטון הבולטים בפוליטיקה הישראלית. סמל ומופת לחברה חלוצית עובדת, עמל כפיים, תרבות ויצירה. עם הזמן חל פיחות זוחל במעמדם של הקיבוצניקים ועתה, ערב פתיחת הקלפיות, מסתמן שיא השפל. בכנסת ה-19 קרוב לוודאי שלא יישב אפילו חבר משק אחד. נציגי ההתיישבות העובדת נדחקו החוצה לגמרי או שובצו במקומות לא ריאליים. סוף עידן בפוליטיקה.
מדהים כיצד נושא העלייה וציבור העולים הוא כבר לא אישיו בבחירות, למרות שמאז תחילת גל העלייה מברית המועצות לשעבר בסוף שנות ה-80 הגיעו לארץ יותר ממיליון עולים.
דומה שהפוליטיקה המגזרית של העלייה הרוסית, שהגיעה לשיאה בדמות ישראל בעלייה של נתן שרנסקי ואחר כך בישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, הולכת ודועכת. ליברמן, אולי מתוך שאיפה להשתלט בעתיד על המפלגה המאוחדת, הטמיע את מפלגתו בתוך הליכוד. מה שנשאר זה כמה רסיסי מפלגות של עולים מרוסיה ומאתיופיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם