אחרי 30 שנה: מסע לצפון האסור
צפרי החברה להגנת הטבע חזרו למשולש הגבולות עם סוריה ולבנון, האסור לכניסת אזרחים. תחת ליווי צבאי התנהל פרויקט למיפוי עשרות מינים יחודיים חרמון
אחרי נסיעה ארוכה שהחלה בארבע וחצי לפנות בוקר, נכנסה החבורה לג'יפ של יואב פרמן, איש הצפרות של החברה להגנת הטבע שהפיק את האירוע. "מעולם לא נתנו לנו להיכנס לכאן, אבל עכשיו זה התאפשר בזכות מבצע גדול במיוחד שאנחנו עושים בשיתוף פעולה עם חטיבת החרמון בצה"ל, רשות הטבע והגנים ואתר החרמון".
הביקור מתקיים במסגרת פרויקט גדול למיפוי כל ציפורי החרמון, שנעשה בימים אלה לראשונה אחרי שלושה עשורים. האוכלוסייה המעופפת ברכס על גבול ישראל-סוריה כוללת 16 מינים הדוגרים באזור הזה בלבד, ועוד 20 שזהו אזור הקינון העיקרי שלהם.
פרלמן מסביר כיצד בכל חגורת גובה משתנה הרכב אוכלוסיית הציפורים, וככל שמגביהים בהר משתנה גם עומס האבטחה הצבאית. בשער הכניסה לאזור הרגיש ביותר בחרמון, החולש על חוות שבעא מצפון ועל סוריה ממזרח, מצטרפים שני צוותים של חיילים שמעניקים חיפוי בטחוני. מאז חטיפת שלושת החיילים בהר דב בשנת 2000, גם כלי רכב צבאיים אינם מורשים לנוע על הצירים הללו, ולמעשה כל שיירה שמבקשת לעבור במקום מאובטחת על ידי ג'יפים של צה"ל.
בשער הכניסה אנו נדהמים לגלות שני אגמים שאינם מסומנים במפה, ושאול אוחנה, מנהל אתר החרמון, מספר כי הם קרויים "בריכות ההשלגה". "בתחילת שנות התשעים הבאנו לפה תותח שלג, למקרים שבהם יהיה לנו מחסור. היינו חייבים להקים מאגר מים כדי לשאוב ממנו 24 שעות ביממה, אבל הפרויקט לא צלח מכיוון שהטמפרטורות לא היו יציבות. פעם הצלחנו לייצר שלג, ופעם נתקענו עם מים קפואים".
כך או כך, מאז שנות התשעים ועד היום האגמים הללו נותרו במקום וכיום הם משמשים אתר לטיבוע עופות מים. "במשך השנים היו כאן לחצי פיתוח תשתיות מצד אתר החרמון ומצד הצבא", מסביר פרלמן, "כך למשל אנחנו מוצאים פה דרורים. דרורי בית חיים רק באזורים שיש בהם בני אדם. עד לפני עשרים שנה לא היו כאן דרורים בכלל, אבל הם מטפסים לכאן יחד עם התשתיות וזו בעיה, כי הם דוחקים מינים אחרים. קשה לאמוד את הנזק, אבל אין כאן ואקום, בטבע כל דבר בא על חשבון משהו אחר. אנחנו עוד לא מדברים על מינים שנכחדו, בינתיים חלק רק פחתו, אבל צריך לחכות לתוצאות הסופיות".
לצד הפגיעה בפעילותו כצפר, פרלמן מודה שחסימת הגישה בפני מטיילים לאזורים הרגישים הללו עושה גם טוב לטבע. למרות לחץ הפיתוח, הנופים אליהם אנחנו מציצים לראשונה נותרו עדיין בתוליים. אנחנו מתחילים לטפס אל "האזור האסור", החל מגובה של 1,600 מטר מעל לפני הים ועד לפסגת החרמון הישראלי שנישא לגובה של 2,100 מטר , וכאן נכנסים לתמונה הג'יפים הצבאיים, שיוצרים שיירה של 100 מטר על הכביש המתפתל מעלה.
מזג האוויר השרבי סיפק אתמול לקריית שמונה 38 מעלות, אבל לכאן גם הטמפרטורות מתקשות להגיע ומתעייפות מלטפס, ונעצרות על 24. בכל הארץ פריחת האביב מתקרבת לסיומה, אבל בחרמון היא רק החלה, וצבעי האדום, הצהוב והסגול נמצאים בעיצומה של ההשתלטות על הפסגה. "רק עכשיו המערכת יוצאת מהשוק של החורף שהיה פה", מסביר פרלמן, מגובה בכתמי שלג בצדי הכביש המתפתל, שאינם מתרגשים מהטמפרטורות הגבוהות יחסית בהר, ונעזרים בקמטים החדים שמספקים מסתור מהשמש הקופחת.
ככל שעולים גבוה יותר, כתמי השלג גדולים יותר. גם להם יש תפקיד מרכזי בשמירת הטבע הייחודי של ההר. השלג נמס לאטו אל תוך בורות זעירים, ומספק לבעלי החיים מקור שתייה חיוני. ממול מופיעה בקתה שלא הייתה מביישת את הנופים הציוריים של האלפים, וכיאה להופעה שלה שימשה עד לא מזמן את פעילות עמותת האלפיניסטים.
השקט מבלבל - מצד אחד מדובר ב"עיניים של המדינה", האזור המתוח ביותר מבחינה בטחונית בארץ, כשברקע נשמעים מפעם לפעם הדי הפיצוצים ממלחמת האזרחים בסוריה. אלא שכאן, גם שיירת הג'יפים הצבאיים המאבטחת אותנו מתבקשת לדומם את המנוע, כדי לא להבריח את הציפורים, ולאפשר את הזיהוי שלהן בעזרת קול הציוצים שלהן.
מולנו נחשפים הנופים עוצרי הנשימה של השכנים: הרי השוף המושלגים עדיין במלוא תפארתם מצפון בעומק לבנון, והחרמון הסורי ממזרח. במשולש הגבולות פרושים שטחים עוינים אך פסטורליים עד כאב. "הייתי מת לרדת גם למדרון הזה, אבל אי אפשר", אומר פרלמן באכזבה, "הרכס שמולנו כבר שייך לסוריה. בגלל תנאי השטח הקשים אין גדר גבול, אבל לכאן פשוט אסור להתקדם".
הרוגע שהחיילים נהנו ממנו באופן נדיר מופרע, והם מוזנקים שוב לפעילות מבצעית, ונאלצים לבקש מאיתנו לפנות את המקום. פרלמן ודותן יושע הצפר מבקשים חמש דקות אחרונות, כדי לנסות ולצלם את האיראניה הנדירה, שהגיעה למסור דרישת שלום מטהרן ומבקרת רק כאן. החיילים ממתינים בסבלנות נדירה; אולי, אחרי הכל, גם הם יודעים שההזדמנות הבאה להציץ באזורים הללו תהיה בעוד שלושים שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם