טוהר המקלדת
תקשורת חוקרת היא כלי ביקורתי חשוב שיכול להציל רבים, אך כמו כל נשק היא גם יכולה להרוג חפים מפשע. כיצד שומרים על ניקיון כפיים? הרהורים בעקבות פרשת עמנואל רוזן
הצגתי שם את המקרה של גדעון סער. לפני כמה חודשים הגיע אלינו למערכת מכתב אנונימי שנשלח ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ובו תלונה על התנהלות מינית פסולה כביכול של שר החינוך דאז מול עובדות הלשכה שלו.
נתחיל במה שלא היה במכתב: לא היה בו שם (כמובן, הוא הרי אנונימי), לא הייתה בו שום תלונה פרטנית, לא תיאור מקרה קונקרטי, לא תאריך ולא קצה חוט למתלוננות אפשריות. מה שכן היה בו הוא ערפיח שחור ומצחין של האשמות מופשטות. אפילו המקור שאליה ייחסו העיתונאים את המכתב הכחישה מכול וכול שהיא כתבה אותו או עמדה מאחוריו.
כל זה לא הפריע לעיתונאי בכיר לפרסם טור נרגש המזהיר את הציבור מפני השר. "רבים מבין מהעיתונאים הבכירים הם חבריו האישיים, והם מתייצבים להגן עליו בכל הזדמנות", התריע הכותב. את העובדה כי "לא תמצאו עליו כמעט פרסומים שליליים או ביקורת" הוא הסביר בכך "שבדרך כלל הוא מצליח לטרפד את הכול מבעוד מועד, ומקבל יחס אוהד שרק מסייע לו להמשיך ולהתקדם".
הפובליציסט דיווח גם כי "שר החינוך הקים חמ"ל שנועד לטרפד את המשך הפרסום (...) סער ומקורביו פנו לעורכי מהדורות ונפגשו כמעט עם כל עורכי העיתונים ותוכניות האקטואליה, ושכנעו אותם כי מדובר בפברוק שנועד להזיק לשר, בעיקר לפני סבב המינויים הבא שמתכנן ראש הממשלה. סער גם ביטל נסיעה לחו"ל לטובת קרבות הבלימה שניהל בארץ בשבוע האחרון".
אז מה יש לנו כאן? גדעון סער איננו הבבא סאלי, על כך כנראה אין ויכוח. אורחות חייו רחוקים ככל הנראה ממה שחלק מהציבור היה מצפה משר המכהן בממשלת ראשית צמיחת גאולתנו. אבל השאלה היא מתי מותר (או אף חובה) על העיתונאי "להגן על הציבור" בחשיפת החצר האחורית של האיש, כשיש סיכוי סביר שבכך הוא משחיר את דמותו ומחסל את הקריירה שלו, ומתי הפרסום גורם עוול הרבה יותר גדול של רצח אופי ללא הצדקה.
טענתי היא שגם התקשורת היא מהרשות המבקרת. הפעילות שלה היא מעין שלב מקדים לזו של רשויות הביקורת, שכן לא מעט הליכי חקירה נפתחים בעקבות השיח הציבורי שמתעורר בתקשורת. ההגדרה הזו חשובה מאוד, שכן משמעותה היא שהרשות המבקרת היא למעשה רשות סמי-שיפוטית, וככזו מוטלות עליה זכויות וגם חובות.
כשפרקליט המדינה משה לדור לדוגמה ספג ביקורת על שיקול דעתו בהחלטה להגיש כתב אישום נגד אהוד אולמרט, הוא יכול היה לכאורה לטעון: "מה אתם רוצים, אני לא הרשעתי את ראש הממשלה לשעבר אלא בסך הכול הגשתי תביעה. מי שהחליט לבסוף לזכות אותו היה בית המשפט".
אבל לדור לא טען כך, כי הוא יודע היטב שמבחינה ציבורית עצם הגשת כתב אישום היא כבר סוג של חריצת דין ציבורי. יש לכך אפילו השלכות משפטיות - הנאשם למשל איננו יכול לשמש שר בממשלה. בנוסף, אחוזי ההרשעה הגבוהים בישראל והעובדה שהרוב הגדול של התיקים נסגר בעסקאות טיעון נותנים לפעמים תחושה שהמשפט עצמו איננו אלא חותמת גומי להחלטה של הפרקליטות. לכן, כשאולמרט זוּכּה מהאישומים הכבדים לדור מצא את עצמו תחת אש, כי שיקול הדעת שלו נתפס כלקוי.
מה שנכון לגבי פרקליט המדינה נכון גם ביחס לתקשורת. גם התחקיר העיתונאי הוא לפעמים סוג של פסק דין. מבחינה ציבורית, הנִילון עשוי למצוא את עצמו שרוף, מוקע ומנודה עוד לפני שנשמע עד אחד או נבחנה ראיה אחת.
מצד שני, אין עוררים על החשיבות העצומה של מוסד התחקיר העיתונאי. למרבה הצער, רוב העוולות הגדולות מתאפשרות לא בגלל האנשים הרעים אלא בגלל האנשים הטובים שסותמים את העיניים, את האוזניים או את הפה - או את שלושתם יחד. ומה לעשות, הרבה רשע, עוול וחמס לא מגיעים אל רשויות התביעה הרשמיות. בלי בעל העט המוכיח בשער, לא יהיה מי שיציל עשוק מיד עושקו.
פה חשוב להבהיר גם כי כשאנו טוענים שלעיתונאי יש תפקיד מעין שיפוטי, ברור שאין אפשרות להטיל עליו לנהוג על פי סדר הדין הפלילי או האזרחי, כפי שמקובל בבית המשפט. אם העיתונאי יצטרך לחקור עדים במשך חצי שנה, שום תחקיר לא יצא לאור. יחד עם זאת, הוא בהחלט נדרש להיות כן עם עצמו ולעשות את כל מה שניתן בשביל להשתכנע שלסיפור שהוא מספר יש רגליים. משימתו היא להצליב מקורות, לנתח את האינטרסים שלהם, להעריך את אמינות המידע שהם מוסרים, לשמוע את גרסת שני הצדדים וכן הלאה.
ומכאן להלכה. המתח הערכי שבו מצוי העיתונאי מנוסח בפסוק אחד קצר בפרשת קדושים: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך". תשע המילים הללו הן הסיפור כולו: האיסור לספר לשון הרע מחד גיסא, והחובה שלא לעמוד על הדם ולהציל עשוק מיד עושקו מאידך גיסא. העשוק הזה יכול להיות האזרח הקטן שנדרס תחת שרירות שלטונית, הנפגעת שפוחדת להתלונן על מי שחילל את גופה ונשמתה או מגזר שסובל מאפליה משפטית מקוממת.
מבחינה הלכתית, חובת העיתונאי לפרסם את התחקיר נגזרת מדבריו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים', שדיבר על "לשון הרע לצורך". העיתונאי מספר לשון הרע, אך עושה זאת לצורך. לא זו בלבד אלא לעתים יש בדבר משום "ובערת הרע מקרבך" - הוראה המחייבת את הציבור להוקיע את שורשי הרע מתוכו.
לכן נדרש התחקירן להלך על חבל דק ולמצוא את נקודת האיזון בין הערכים המתנגשים: זכותו של האדם לשם טוב מול החובה להגן על הציבור מפני עושי הרשעה. לתווך הזה מתנקזות דילמות רבות: מהי רמת הפגיעה במושא התחקיר, האם היא מידתית לעוול שאותו רוצים לתקן, האם אין שום דרך למנוע את העוול מלבד בפרסום ציבורי ועוד.
וכאן אנו מגיעים אל הסכנה הגדולה של העיתונאי, שעשויה להפוך למצב של ניגוד עניינים מקצועי מובהק: העיתונאי תלוי בקוראים, וכדי לשרוד הוא חייב למכור - והרבה. לצורך כך הוא עלול למצוא את עצמו מפסיק לדווח, ומתחיל לייצר דרמה ובידור. השליטה שלו בכותרות, בתמונות, בדימויים ובתדר של הטקסט עשויה לגרום לו לזייף; להעדיף את הצבע על פני העובדות והנתונים, את הקולות הגבוהים על פני הצליל המאוזן, את הרגשות הסוערים על פני הניתוח הענייני והקר.
בשביל עיתונאי התחקירים, המורכבות שתוארה פה איננה דיון אקדמי מופשט אלא דילמה יומיומית קשה. בשביל לדייק הוא חייב לנהוג כדברי רבי יונתן במסכת סנהדרין: "לעולם יראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנום פתוח לו מתחתיו". למשוואה הזו נכנסת גם סביבת העבודה הלחוצה והמאוד לא פשוטה. שבוע של פרסום תחקיר יכול להיות בלתי-נסבל כמעט מבחינת רמת הלחצים, האיומים, החרפות והגידופים שהתחקירן סופג מבעלי ההון או מבעלי האון. לכן, מעבר לגיבוי הציבורי, עיתונאי התחקירים נדרש לא פעם לעירוי של תמיסת אומץ בהזרקה ישירה.
ובחזרה לפרשות עמנואל רוזן וגדעון סער. מבלי לקבוע שום קביעה עובדתית או ערכית בפרשות אלו, התחושה היא שמשהו בטוהר הנשק של אנשי התקשורת הופר. אין עדיין תלונות, אין עדויות ואין ראיות, אך חבל הגיליוטינה כבר שוחרר. האצבע לפעמים סוחטת את ההדק לפני שהעין זיהתה בוודאות את המטרה שמאחורי הכוונות. וכאן הבעיה הגדולה ביותר: את הביקורת על פרקליט מדינה שמיהר להוציא כתב אישום נשמע כולנו בכלי התקשורת. לעומת זאת, את הביקורת על העיתונאי שמיהר לכתוב טור מאשים כנראה לא נשמע לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם