דני אילון בניגוד לאחרים לא סובל מבעיות זיכרון
אילון הגיש נקמתו לביהמ"ש; מי משך בחוטים להדחת מנכ"ל הליכוד ומה הקשר לשרה נתניהו?; וגם: למה הנוצרים לא זורמים בירדן?
בסוף זה הגיע. אילון נכנס אתמול ראשון לאולם 215 בבית משפט השלום כדי לתת את עדות התביעה המכרעת נגד הבוס שלו לשעבר. ליברמן הגיע אחריו. אילון עמד ליד נציגת התביעה, עו"ד מיכל סיבלדראל. כאשר ראה את ליברמן התקרב אליו אילון בצעדי צב, ידיו שמורות בתוך כיסיו. ליברמן התייצב על מקומו. אילון הגיע למרחק נגיעה, הוציא בהיסוס מה את יד ימין, אבל הבחין מיד שאין שום היענות ידידותית מצדו של ליברמן. לחיצת יד לא נרשמה. מנוד ראש של ליברמן דווקא כן, אבל זה הזכיר תנועה אטית של "חכה חכה, אנחנו עוד ניפגש".
ליברמן בא אתמול לדיון הטעון עם סוללת פרקליטי המיליונים שלו ועם שלושה עוזרים קבועים (אבי אבו חצירא, טל נחום ומשה צחי) פלוס מנהלת המטה שלו, סיגל לוי-חכם. עו"ד יעקב וינרוט עמד בחזית המאבק ולידו שני עורכי דין צעירים וקופצניים, ועוד כמה פרקליטי צמרת שחיכו על הספסל, לצדו של הנאשם. אילון הגיע עם קלרינה שפיץ-אבירם, היועצת שמלווה אותו שנים, ועם אביה ליאוניד. בשלב מסוים קלט וינרוט את שפיץ, שאמורה להעיד בהמשך המשפט, וביקש מהשופטים להוציא אותה מהאולם. שפיץ נעלבה ויצאה, ואילון יצא מכליו, בפעם האחת והיחידה אתמול.
"איך הצלחת לקלוט דווקא אותה מקילומטר", הוא זעם על וינרוט. "אולי תוציאו החוצה גם את האבא". "אני מבקשת", התערבה השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, "תשאירו את האמוציות מחוץ לאולם הזה".
לבקשה הנרגשת של השופטת מאק לא היה שום סיכוי לחצות את המשקעים שרבצו אתמול בבית המשפט. זה היה קרב לחיים ולמוות בין שני יריבים, והאמוציות לא יכלו לנדוד משם לשום מקום אחר. בסיבוב הראשון, הפוליטי, הצליח ליברמן לפרק את אילון מנכסיו הדיפלומטיים ולסלק אותו מרשימת ישראל ביתנו לכנסת. עכשיו הגיע הסיבוב השני ואילון, גם אם יכחיש אלף פעם, תאב נקם ומייחל לחסל את הקריירה הפוליטית והציבורית של ליברמן. זו הייתה פעולת תגמול בחסות בית המשפט.
ליברמן ישב מאחורי אילון. בשלב מסוים הוא התלונן שאינו שומע טוב את דברי העד, והתקרב אליו עוד יותר. ליברמן רצה להקשיב לכל מילה, כי כל מילה חשובה כאן, וגם הניואנסים והאינטונציות. עד היום ליברמן שרד היטב את העדויות שהושמעו בבית המשפט. הסיטואציה הכללית משחקת לטובתו מול העדים שתלויים בו. ביום שלישי השבוע, למשל, הופיעו בפני בית המשפט שני בכירים במשרד החוץ, יוסי גל ושמעון רודד. שניהם באו מטעם התביעה, אבל נתקלו בכמה בעיות זיכרון ועזרו יותר להגנה.
אפשר להבין את זה. גל ורודד, ולא רק הם, קשורים בעברם ובעתידם באיש שיושב על ספסל הנאשמים. ליברמן מינה את גל כמנכ"ל משרד החוץ ובהמשך שלח אותו להיות השגריר בפריז. רודד קיבל מליברמן את השגרירות החלומית בתאילנד. אם ליברמן יצא זכאי הוא יחזור למשרד החוץ, וגם אז יהיו השניים הללו תלויים בו. הוא יקבע להם את המשך הקריירה ואת תנאי הפנסיה. זהו האבסורד הנוראי בכל העסק. ראש הממשלה הודיע שישמור את תיק החוץ לליברמן, וכך בעצם הוא יכול להלך אימים על העדים במשפט, כאשר הוא יושב חצי מטר מאחורי גבם.
אילון, בניגוד לעדים אחרים, משוחרר מכל מחויבות לליברמן. הוא מחוץ למערכת, באדיבותו של הנאשם, ואין לו גם נקודת מפגש צפויה עם ליברמן, חוץ מאשר אתמול בבית המשפט. משום כך הוא היה יכול להעיד בחופשיות נטולת דילמות. במקרה של אילון לא נרשמו סתירות עמוקות בין העדות שלו במשטרה, הריענון שלו בפרקליטות המדינה והעדות בבית המשפט. וינרוט ניסה להוציא את אילון משיווי משקלו, ולבלבל אותו עם פרטים ופרטי פרטים שמסר בכל אחת מהתחנות, אבל לא הצליח, כנראה.
"הוא נאחז בקש, אין לו שום דבר מהותי", כפי שניתח במקום יובל יועז, הפרשן המשפטי המנוסה של "גלובס".
ליבת התיק היא ישיבת ועדת המינויים של משרד החוץ שהתכנסה באוקטובר 2009 במשרד החוץ. אילון ישב בראש הוועדה. השאלה היא אם ליברמן כפה את המינוי של בן אריה על אילון, שהיה סגנו. שנה קודם לכן שימש בן אריה שגריר ישראל בבלארוס, ובפגישה עם ליברמן הוא העביר לידיו חומר סודי, עם פרטי הדרישה לחיקור הדין שביקשה המשטרה בתיק אחר, בנוגע למעשי שוחד, חברות קש והלבנות הון. התיק הזה בינתיים נסגר. "ליברמן ביקש ממני לבוא אליו. דיברנו על עניינים מדיניים, בסוף הפגישה הוא אמר לי שצריך למנות את בן אריה", העיד אתמול אילון.
"הופתעתי", הוסיף אילון. "לא ידעתי שבן אריה בכלל מועמד. לפני מינויים כאלה יש עלייה לרגל אליי. יש תור של קופת חולים של כל האנשים שרוצים להתמנות. בן אריה לא הגיע אליי. סמכתי על דבריו של ליברמן. הוא מומחה לענייני ברית המועצות לשעבר. הערכתי שהוא מדבר באופן סמכותי. לא ידעתי דבר על הקשר בין ליברמן ובן אריה, אבל ראיתי שהוא מינה אותו קודם לכן ליועץ מדיני. זה תפקיד שכולם רוצים אותו, אתה יושב במרכז העניינים ומקורב לשר. זה גם סימן שמישהו דואג לו".
ועדת המינויים אישרה פה אחד, כזכור, את המינוי של בן אריה. כולם הצביעו בעד. בבית המשפט סיפר אילון כי איש לא סיפר לו על העבר הבעייתי של בן אריה כשגריר ועל דוח הביקורת החמור שקיים נגדו במשרד. אופס, כאן עולה בעיה. בראיון לערוץ 1 בנובמבר האחרון שאלה גאולה אבן את אילון על המינוי. אילון הפליג בשבחי השגריר, סיפר שהוא מנוסה ודובר את השפה המקומית וטען שלא זכורים לו לחצים שהפעיל עליו ליברמן.
איך מיישבים את הסתירה? "אתם לא מצפים ממני שאפליל שגריר בשידור טלוויזיה", נימק אתמול אילון בבית המשפט. אילון גם פנה לווינרוט. "אני יודע שאתה רוצה להגן על ליברמן. אני עשיתי את זה ארבע שנים", הוא אמר ועיקם את הפרצוף. במילים אחרות: אל תאמינו לפוליטיקאים לא כאשר הם משבחים מישהו ולא כאשר הם יורדים לחייו, לא כאשר הם מתראיינים בטלוויזיה, ולא כאשר מדברים ברדיו. קחו את הדברים, תהפכו אותם ואולי תגלו את האמת.
ביום שני האחרון השתתף מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי כהרגלו בישיבת סיעת הליכוד בכנסת. אחרי הישיבה, שוב מעשה שגרה, הוא ירד ללשכת ראש הממשלה נתניהו בקומה השנייה. השניים הקדישו חצי שעה לדיון בענייני הליכוד ומצב המפלגה. "תשמע", אמר לו נתניהו, "יש לי כל מיני מחשבות בנושא הבחירות המוניציפליות. צריך להיערך היטב. זו לא מערכה פשוטה".
אריאלי הבטיח לגייס את הכוחות לקראת הבחירות, אבל הוא לא הבין דבר אחד. כאשר נתניהו דיבר איתו על היערכות חדשה, הוא התכוון שאריאלי אינו כלול בה. כאשר יצא מהפגישה נתקל אריאלי בכמה מקורבים לראש הממשלה שהביטו עליו במבט מוזר. מה שהם כבר ידעו הוא לא שמע מראש הממשלה: הוא בחוץ, ויש כבר מנכ"ל חדש במקומו, יוסי שלי שמו.
טקס ההדחה של אריאלי היה צריך להתקיים אתמול בישיבת מזכירות הליכוד. אריאלי עצמו עדיין לא קיבל הודעה, אבל כל חברי המזכירות זכו למסרונים מלשכת ראש הממשלה וידעו שהולכים להחליף אותו. לכמה בכירים בליכוד הזכיר המצב סצנה מהסדרה "הבורר". איציק סאסא שלח לחברתו ההרה, נעמי כפית, הודעת SMS וסיפר לה שהוא מבטל את החתונה שתכננו השניים. האמא של כפית רתחה מזעם לא על ביטול החתונה, אלא על צורת ההודעה. "אם הוא לא רוצה להתחתן לא צריך, אבל להודיע לך ב-SMS? לבת שלי? זה כבר לא".
פגשתי את אריאלי כאשר יצא מהפגישה עם נתניהו והבין דרך המקורבים שהוא הולך הביתה. זה לא היה מחזה נעים. שבע שנים משמש אריאלי מנכ"ל הליכוד. הוא עבר כמה מערכות בחירות לכנסת ולעירייה וכמה סיבובי פריימריז. הוא לא ציפה לסנוקרת כזו. אריאלי אחרי הפגישה התהלך כארי בסוגר, חיוור ועצבני, וניהל שיחות טלפון חטופות. אם הבנתי נכון, אריאלי בטוח שהוא האיש שנפל קורבן לכישלון המוחץ של הליכוד בבחירות האחרונות.
אריאלי משוכנע כי הבחירות המוניציפליות הקרבות דרבנו את ההדחה שלו. כל השמות של מקורבי ראש הממשלה עלו בשיחות הללו. גם שמה של שרה נתניהו הוזכר לא פעם.
הסיפור הוא עמוק יותר וחשוב יותר, גם מאריאלי. במהלך הבחירות האחרונות הקים ראש הממשלה מטה שניהל את הקמפיין במנותק ממצודת זאב. את המטה הזה ניהלו השרים גדעון סער וגלעד ארדן. נתניהו קרא אז לאריאלי וסיפר לו על מינוי נוסף. "יש בחור אחד, צחי ברוורמן, הוא ינהל את העניינים השוטפים במטה. תעזור לו. תהיה מלמעלה", הוא ביקש מאריאלי. באותו רגע אריאלי הבין כי מבקשים ממנו לזוז הצדה. הוא בטוח שברוורמן הוא מינוי של שרה נתניהו, שאליה הוא מקורב.
מטה הבחירות של הליכוד נהנה מתקציב בסדר גודל בלתי נתפס, למעלה מ-50 מיליון שקל. נוסף על הכישלון בבחירות, היה גם גירעון. מעניין מה יאמר על זה מבקר המדינה. אריאלי טען בהזדמנויות שונות כי מאות אלפי שקלים הלכו על השכרת המטה, אף שרוב הזמן הוא היה ריק מאדם. בעניין הזה יאמרו ראשי המטה כי אריאלי לא בנה תשתית רצינית לליכוד לאורך השנים, וכאשר חיפשו פעילים בבחירות מצאו סניפים סגורים או מפורקים.
כך או אחרת, הליכוד עומד עכשיו בפני בחירות מוניציפליות. הפעם אי אפשר לנתק בין המטה ובין הליכוד, כי הכסף מגיע מקופת המפלגה ולא מהמדינה. הליכוד הולך להריץ עשרות מועמדים בכל הארץ. גם הפעם יש עשרות מיליונים בקופה, אבל אנשיו של נתניהו לא רוצים שאריאלי יחזיק בידיו את המפתח. ראש הסגל של נתניהו, גיל שפר, אומרים לי, תובע את השליטה. הוא רוצה לקבוע איזה מועמד ירוץ ובאיזו עיר, מי יקבל מימון, למה וכמה. שפר, איש מוכשר, מעורב זה שנים בעניינים מוניציפליים. לפני שהגיע ללשכת ראש הממשלה הוא עבד עם אורי לופוליאנסקי, ראש העיר ירושלים. תקופה מסוימת שפר שימש יועץ אסטרטגי למועמדים שהתמודדו בערים השונות.
מה עושים? זורקים את אריאלי הממורמר ומביאים מריונטה נוחה יותר, כזו שאפשר להפעיל מלשכת ראש הממשלה. הפור נפל על יוסי שלי, פעיל ותיק בליכוד, שהסתבך בפלילים והורחק משירות המדינה. לפני חמש שנים השתתף שלי בעצמו בבחירות המוניציפליות, רץ לראשות העיר באר שבע והפסיד. אגדה אורבנית מספרת כי אנשי המטה של שלי בבאר שבע הביאו כרזת בחירות מעיר במזרח אירופה ותלו אותה בבאר שבע תחת שמו, כדי למשוך קולות רוסיים. בכרזה נכתב כי "המועמד יפנה את השלג בעיר וינקה את הנמל".
בנימין נתניהו, ובעצם גיל שפר, פנו ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, שהלבין כמובן את שלי ואפשר לו להתמנות לתפקיד. רק שעכשיו קמה סערה מכיוון אחר. פעילים מרכזיים בליכוד, שביקשו להדיח את אריאלי, לא רוצים את שלי. הם טוענים כי באחת התחנות שלו, כאשר שימש מנכ"ל הדואר, הוא לא דאג מספיק לליכודניקים. הם רוצים מישהו אחר. התסיסה גדולה. שלשום התכנסו חברי מרכז ופעילים בכפר המכבייה ותקפו בחריפות את נתניהו ורעייתו. "יוסי שלי הוא מינוי של שרה", צעק שם חבר המרכז שלמה פורטל מאשדוד.
אתמול בערב היה אמור נתניהו להגיע לישיבת מזכירות הליכוד במצודת זאב ולהעביר את המינוי של שלי בקלות. האינתיפאדה בליכוד הכריעה אותו. הישיבה נדחתה. "פירקנו לו את הצורה", אמר לי אתמול בצהריים בגאווה חבר המרכז אריה שאשא מחולון. "הוכחנו לו שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. יש לנו פעילים מצוינים, שהתמודדו לכנסת, לא נבחרו, ויכולים למלא את התפקיד. נתניהו הוכיח שהוא לא איש ליכוד אמיתי, ולא אכפת לו מהפעילים. בפעם הבאה יעמוד בראש הליכוד אדם אחר ".
"מי זה יהיה? " שאלתי .
"משה כחלון. בעוד שבועיים הוא חוזר", הבטיח שאשא.
ביום שלישי השבוע הייתי בקאסר אליהוד. אתר הטבילה של העדות הנוצריות על נהר הירדן. אלה הם ימי חג הפסחא, ועשרות אלפי מאמינים מהארץ ומהעולם מגיעים למקום שבו לפי המסורת הטביל יוחנן את ישו, כשהיה בן 33. לפני שנתיים וחצי קיבל ראש הממשלה נתניהו החלטה חכמה לפתוח את האתר לביקור חופשי של הצליינים, אחרי שהיה סגור ומנותק מאז מלחמת ששת הימים.
שר האוצר לפיד ישמח לשמוע כי בעוד כמה זמן תהפוך חנות המזכרות הקטנה באתר לקניון, שמכניס מיליונים לקופת המדינה. הבהלה שם רבה לבקבוקי מים ריקים או לתעודה עם חותמת שמעידה על הביקור במקום, והמוכרים כבר לא עומדים בעומס. בניגוד למקומות אחרים בארץ המחירים בחנות שווים לכל נפש, ולכן ההכנסות אדירות. עולי הרגל האלה לא מרגישים שעובדים עליהם, יוצאים מהמקום מאושרים ממש, נהרה דתית על פניהם וענפי דקל קטנים בידיהם.
פגשתי באתר את מילחם, קופטי, תושב קהיר. קרוב ל-15 אלף קופטים, שימו לב, הגיעו בחג הפסחא הזה לארץ כדי לבקר באתרים המקודשים לנוצרים, אבל הם לא רוצים לעשות כאן רעש, "כי השלטון במצרים לא אוהב את זה, אבל מעלים עין". מילחם טבל שלוש פעמים במי הירדן, כפי שנוהגים בני עדתו. הוא לא מספיק להתפעל בביקורו הראשון מישראל, שהיא לדבריו "מדינה יפה ומתקדמת", אבל לא מבין מדוע החיילים או השוטרים במחסומים ובכלל זעופי פנים, בעיקר כלפי התיירים.
"השוטרים במצרים קשוחים כלפי התושבים. זה נכון, אבל את התיירים הם מקבלים בחיבוקים וחיוכים. אתם צריכים להתנהג כך. אנחנו באים להתארח אצלכם, להשאיר לכם כסף".
"הירדן הוא הנהר המפורסם ביותר בעולם. יש בו הרבה פרסומת, אבל אין בו מים", אמר לנו הנשיא שמעון פרס בראיון שהתפרסם כאן ביום העצמאות. כמה שהוא צודק. המפלס של הירדן ירד פלאים, יחד עם ים המלח שהולך ונעלם. הפרסום נשאר והאלפים מגיעים באוטובוסים. כל עדה והפולחן שלה. כל עדה והמנהגים שלה. גם יהודים מגיעים, בעיקר מחו"ל. לפי האמונה חצו כאן בני ישראל את הנהר בדרך ליריחו, ואליהו הנביא עלה מכאן השמיימה.
היוונים האורתודוקסים, הראשונים שחזרו לאתר הטבילה, באו עם צלב גדול שנשא הנזיר כריסטו ויונה לבנה ביד. אחרי טקס קצר ירדו הכמרים והנזירים למי הנהר, טבלו את ענפי הבזיליקום, עלו למעלה והזליפו על הצליינים. המרדף אחרי העלים הקדושים הזכיר את המרוץ אחרי הגלימות גם אצלנו. אחרי הטקס ירדו כולם וטבלו בעצמם במים. ההתרגשות הייתה עצומה. לאף אחד לא היה אכפת שמדובר במי בוץ. אחר כך באו הסיריאנים שניהלו את הטקס בשפה הארמית. בהמשך באו האתיופים.
הנזיר כריסטו חי במנזר א-חג'לא הסמוך זה 36 שנה. היונה שהעיף חזרה אליו אחרי כמה סיבובים מעל הנהר והמתפללים. כריסטו אומר שזוהי יונת השלום ומתפלל באמצעותה לשלום ישראלי-פלסטיני. הוא מבקש מבני עמו להבין את התועלת בקשר הטוב עם ישראל. באותה נשימה הוא זועם על המחבל שרצח באותו בוקר את אביתר בורובסקי בצומת תפוח. "רצח זה דם, זה זוועה. גם יהודי הוא בנאדם. למה רוצחים אותו? " הוא שאל.
אבל המציאות הרבה יותר מסובכת ואפילו אלימה מן ההרמוניה שאליה שואף כריסטו. ביום שלישי הכריז ראש ממשלת קטאר כי מדינות ערב מוכנות לעשות שלום עם ישראל תמורת חזרה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. בקעת הירדן היא שטח עצום ממדים. מאות קילומטרים מרובעים זרועים מוקשים מאז ימי 1968, אז התנהלו מרדפים יום-יומיים אחרי מחבלים שהגיעו מירדן. מנזרים שלמים פונו מיושביהם, והם עומדים נטושים ליד האתר. המחזה המדברי מדכא ומרהיב כאחד. חבל שאין גישה לכולם.
תשאלו מדוע לא מפנים היום את שדות המוקשים, ומרחיבים את אתרי התיירות? התשובה היא כזו: אם יפנו את השטח, הפלסטינים ובעלי הכנסיות יתבעו אותו. ישראל לא רוצה לפנות שטחים בבקעת הירדן. להפך. היא רוצה להישאר שם לנצח. בכפרים הערביים בבקעה מתנהלות מדי יום מלחמות בין המנהל האזרחי ובין פלסטינים ששולחת הרשות להתנחל באזור, בעיקר ליד הכפרים הערביים. באותה מידה ראשי הרשות הפלסטינית הם מסורבי כניסה לאתר הטבילה. ישראל לא רוצה להעביר את הריבונות לאיש.
בשעה חמש, מדי יום, נועל סגן אלוף ראהם פלאח, בדואי במוצאו, את שערי אתר הטבילה והמקום הופך שטח צבאי סגור. האופטימיות המקסימה של הבוקר מתחלפת במציאות הקשה של הלילה, עד למחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם