ההומניזם משחית: גדעון לוי שכח שהוא עיתונאי
הכתב הבכיר של הארץ נסע לסקר את האבל בביתן של שלוש משפחות פלסטיניות שחמש בנות שלהן ננעלו ברכב ונהרגו. במקום לשאול שאלות הוא כשל בתפקידו והביא כתבת צבע מבישה
לוי, שמזכיר תמיד כי הפלסטינים הם בני אדם בדיוק כמונו, מתייחס אליהם בסיקור הנוכחי כאל חבורה של ילדים שאינם אחראים למחדליהם. בכך הוא מועל בתפקיד שהעניק לעצמו – העיתונאי שחושף את החברה הפלסטינית לקורא הישראלי.
במדורו "אזור הדמדומים" עוסק לוי מדי שבוע בזווית הערבית. בכיבוש, בקיפוח, בהתעללות, בישראל הרעה והאכזרית ובפלסטינים המסכנים. המון ביקורת יש ללוי על ישראל ועלינו, אזרחיה. איני נמנה עם אלו שמכנים את גדעון לוי "עוכר ישראל". בעיניי הוא אמנם פרובוקטור אך מספיק מקרה אחד בין כל עשרה מקרים שבו הוא מציג עוולה אמיתית מהצד שלנו כדי שימלא את תפקידו. כמאמר הקלישאה, "גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר".
ובכל זאת, דווקא לוי, המבקר מספר אחת של ישראל, הוכיח השבוע עד כמה נשבה בתפיסות של עצמו, עד כמה הוא מאוהב בצד הפלסטיני ואינו מסוגל להוריד מראשו את הכובע של העיתונאי השמאלני כדי לשאול שאלות קשות ונוקבות על החברה הפלסטינית שהוא כל כך נהנה להתקשט בנוצות המושיע שלה.
לוי מספר את סיפורן של שלוש משפחות מתרקומיא ששכלו חמש מבנותיהן. כנראה שהוא העיתונאי הישראלי היחיד שהקדיש מדור שלם לאירוע המזעזע הזה ועל כך ראוי לכבד אותו. "ראמה, בת שלוש וחצי במותה; נאדין, בת ארבע ושמונה חודשים, ואחותה נורסין, בת שנה ועשרה חודשים; טוקא, בת ארבע וחצי, ואחותה שרה, בת שנתיים. כולן בנות משפחת פטאפטה המורחבת, אחיות ודודניות זו לזו, שהוריהן מתגוררים בסמוך", הוא כותב.
חמש ילדות מתות וללוי אין שאלות לשאול. אפילו לא שאלה קטנה על ההורים שלא הבחינו שחמש מבנותיהם חסרות. זהו מחדל עיתונאי שמתעצם בהמשך. כי גם כאשר הכתב הבכיר של עיתון הארץ מגלה שלפני שנה נהרגו שני ילדים נוספים מאותה משפחה אחרי שנפלו לבור מים הוא לא רואה לנכון לתהות האם יכול להיות שמדובר במשפחה שאינה מתפקדת כראוי. חמישה ילדים. קיבינמט. ועוד שניים שנהרגו לפני שנה. ולוי עסוק בדרמה ובטרגדיה. הוא מזכיר את שני הילדים הנוספים כלאחר יד וחוזר לבית האבלים. כל אזכור נרחב יותר היה דורש דיון. וללוי אין רצון לדון על מחדלים נוראיים ברשות – זה מתנגש עם האידיאולוגיה שלו.
כל כך הרבה זוויות יש לסיפור הזה. סיפורה של משפחה שמזניחה את ילדיה, סיפור של הורים שכשלו, סיפור של רשות שלא בודקת האם צריך להוציא מידי משפחה כזו את בניה ובנותיה, סיפור של הזנחה והתעלמות. הטרגדיה היא החלק שהכי קל לכתוב עליו. בלי ביקורת על איש, בלי נקודות בעייתיות שראוי להציף. הרי אם ילד ערבי היה נשרט מאבן של מתנחל או מקבל סטירה מחייל ישראלי לוי היה ראשון המבקרים. הוא היה מזכיר לנו שבצד השני חיים בני אדם, ושהכיבוש משחית, ושאנחנו חיות.
לוי מתאר את הטרגדיה כמו סטודנט שנה ב' לתקשורת שנשלח להביא סיפור צבע. "מה עבר על ראמה, נאדין, נורסין, טוקא ושרה הקטנות בשעה וחצי שבהן היו כלואות ביונדאי המשפחתית של זיאד?" הוא תוהה. אה כן, הנה הביקורת: "כ-20 אלף בני אדם מתגוררים בעיירה הדרומית תרקומיא, שממערב לחברון. ראש העיר, סאמי פטאפטה, מתלונן בלשכתו על היעדר שירותי חירום בעירו, אבל גם זה כבר לא משנה עכשיו. דבר לא יכול היה להציל את הילדות שהיו קרובות משפחה שלו".
פתחון הפה שלוי מעניק לראש העיר הוא הביקורת היחידה שתמצאו. מבחינתו, כנראה, לא משפחה שאיבדה שבעה ילדים בשנה היא הבעיה אלא היעדר שירותי חירום בעיר. הוא לא שואל, הוא לא מקיים דיון, הוא לא תוקף, הוא לא נחרד. כי הרי אין לו סיבה – הפעם אי אפשר להאשים את הכיבוש.
תומר ברנד כותב את הבלוג "אבטיפוס" שעוסק בהורות ובאבהות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם