שבויים בטהרן: היום שבו נכנעה ארה"ב לאיראן
רודני סיקמן, אחד מבני הערובה שהוחזקו בשגרירות ארה"ב בטהרן, 1979, חוזר לרגעי הכניעה: "הצמידו לנו סכין וכולם צילמו". המגעים עם רוחאני מחזירים אותו ליום הנורא ההוא: " אי אפשר לסמוך עליהם"
דובר ממשלת איראן, מוחמד באקר נובאקת, אישר את הדיווח, בארצות הברית לא הכחישו, ואילו בישראל המשיכו בתחזיות קודרות על רקע מה שכונה פעם אחר פעם "טעות היסטורית". רתיעתה של ישראל נוכח ההסכם מובנת: הוא מעניק תעודת יושר בינלאומית למדינה שעד לא מזמן קראה למחיקתה מהמפה.
קל גם להבין את תמיכתו של רוב הציבור האמריקני, שעוד הרפתקה צבאית במזרח התיכון היא הדבר האחרון שהוא רוצה. אלא שיש מי שבשבילו זה כבר חשבון אישי, שההתנגדות שלו להסכם לא נובעת מחישובים אסטרגיים של אחוזי העשרת אורניום וקצב פעילות הצנטריפוגות, אלא מרתיעה שמגיעה ישר מהבטן. רודני "רוקי" סיקמן הוא אחד מהם.
כבר 34 שנים הוא נושא עמו את הצלקת שהותירו 14 החודשים שבמהלכם הוחזק בשבי האיראני. סיקמן הוא אחד מ-52 אנשי השגרירות האמריקנית בטהרן, שנחטפו בידי המון משולהב בבוקר הארבעה בנובמבר 1979, תוך קריאות "מוות לאמריקה" ושרפת דגלי ארצות הברית. האירוע הקשה היה קו השבר במערכת היחסים בין שתי המדינות, ונחשב עד היום לאחד מסמליה האלימים והקיצוניים ביותר של מהפכת חומייני.
השבוע התקשה סיקמן לשמור על שלוותו, ותקף את ההסכם עם איראן כאילו הוא עלבון אישי. במהלך הראיון המיוחד לסופשבוע הוא מרים את קולו שוב ושוב. "זאת לא הפעם הראשונה שהאיראנים עושים לנו בית ספר בניהול משא ומתן", הוא אומר בכעס. "הבעיה של ארצות הברית היא שעד היום לא לימדנו אותם שמי שפוגע באנשים שלנו, שמי שפורץ לשגרירות שלנו וחוטף עובדי מדינה אמריקנים, יירדף עד יומו האחרון.
במקום זה שידרנו להם את המסר ההפוך בדיוק. שמי שחוטף את השגרירים שלנו, ששורף את הדגלים שלנו, שרוצח 260 חיילי מארינס ושולח מחסלים להתנקש בחייהם של דיפלומטים אמריקנים, יכול להמשיך בחייו כרגיל ובסוף גם לחתום איתנו על הסכם.
לדעת סיקמן, זרעי הפורענות של ההסכם שנחתם בתחילת השבוע שעבר נטמנו כבר אז, בינואר 1981, במסגרת ההסכם לשחרור 52 בני הערובה האמריקנים בתמורה למחוות הכוללות את הפשרת שמונה מיליארדי הדולרים שהקפיא הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ימי קרטר. השבוע, כפי שהתגאה דובר הממשלה האיראנית, הפשיר הנשיא אובמה גם הוא סכום זהה: שמונה מיליארד דולר.
כשנשלחת לאבטח את השגרירות האמריקנית בטהרן לקחת בחשבון שדבר כזה יכול לקרות?
"באוקטובר 1979, כשיצאתי מבית הספר לאבטחה של המארינס, דיברו איתנו לא מעט על המתיחות במזרח התיכון ועל הסכנות שצפויות לנו באיראן. עד חודש ינואר 79' היו באיראן עשרים אלף אמריקנים, ואז, בעקבות גירוש השאה והפיכת חומייני בפברואר, הורו האיראנים לאמריקנים לפנות את כל אזרחיהם מהמדינה, למעט 65 אנשי השגרירות. כשהגעתי לשם באוקטובר היו במדינה רק ה-65 הללו. ברגע שנודע שהאמריקנים הסכימו להכניס את השאה, מוחמד רזא פהלווי, לקבלת טיפול רפואי בארצות הברית, היה לנו ברור שמפלס המתיחות יעלה. האיראנים לא שמחו בהחלטה הזו".
כמה חיילי מארינס אבטחו את השגרירות ביום החטיפה?
"בסך הכל היינו צוות של 12 חיילי מארינס, ושבעה מהם הגיעו בבוקר למתחם השגרירות. התפקיד שלנו היה להגן על המעגל הפנימי: על העובדים, הציוד, המסמכים. השגרירות עצמה היא אקס-טריטוריה, שטח אמריקני מבחינת החוק הבינלאומי, ולכן התפקיד שלנו היה להגן על האזור הפנימי שבתוך המתחם, ואילו התפקיד של החיילים האיראנים היה לאבטח את המתחם מבחוץ.
"התפקיד שלנו היה להתמודד עם מחבל יחיד שמנסה להיכנס לשגרירות, אבל מי שהיו אמורים לעצור את ההמון שבחוץ היו המאבטחים האיראנים. לעולם לא אשכח שבבוקר הארבעה בנובמבר, כשהסתכלתי מהחלון, ראיתי איך המאבטחים האיראנים שהיו אמורים לשמור עלינו מפנים את הגב כאילו לא קרה כלום ומצטרפים למפגינים. באותו רגע הבנתי שזה אירוע מתוכנן מראש ולא הפגנה ספונטנית שיצאה משליטה".
היה לכם איזה קשר למאבטחים האיראנים?
"אני לא יכול להגיד שעבדנו איתם בשיתוף פעולה, למעט העובדה שהבית של חיילי המארינס היה מחוץ למתחם השגרירות, ובכל בוקר כשהיינו מגיעים למתחם היה שם שומר איראני שברגע שהיה רואה אותנו מרחוק היה מכוון אלינו את הרובה. בכל בוקר מחדש הוא היה שולף את הנשק שלו כאילו הוא עומד לירות בנו".
את סיפור נפילתם בשבי של 52 עובדי השגרירות האמריקנית בטהרן צריך להתחיל מ-1953, שנת עלייתו לשלטון של בן חסותה של ארצות הברית, מוחמד רזא שאה-פהלווי. השתלטותו של פהלווי, על חשבונו של מוחמד מוסאדק הלאומן, נתפסה על ידי האיראנים כהתערבות אמריקנית בפוליטיקה הפנימית, רמיסה ברגל גסה של זכויות התושבים.
לאמריקנים היו לא מעט סיבות לרצות בלכתו של מוסאדק, שחטא בנטיות לב לאומניות ובחולשה לקומוניזם. בימי המלחמה הקרה, כש-300 אלף חיילים אמריקנים נלחמים באויב הקומוניסטי במאבק על עתידה של דרום קוריאה, קשר קומוניסטי כזה נחשב מבחינת ארצות הברית לעבירה שאין עליה כפרה. ואם זה לא מספיק, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון הכריז מוסאדק האנטי-מערבי על הלאמת תעשיית הנפט המקומית, ובכלל זה השתלטות גם על מאגרי הנפט האדירים של חברת הנפט האנגלו-איראנית (AIOC) - החלטה שהייתה בעלת משמעויות כלכליות גדולות מבחינת המערב.
במשך 26 שנה התבשל העלבון האיראני מההפיכה ההיא (שארה"ב הודתה לאחרונה במעורבות בה), עד שהגיע לנקודת רתיחה בנובמבר 1979. אמריקה , מצדה, המשיכה להתייצב לצד מנהיגותו של השאה, שהפך לאחד מבני בריתה החשובים ביותר במזרח התיכון, לצד ישראל. "תחת מנהיגותו המבריקה של השאה הפכה איראן לאי של יציבות באחד האזורים הסוערים ביותר בעולם", הכריז הנשיא ג'ימי קרטר בארוחת ערב חגיגית שערך לכבודו השאה בראש השנה האזרחית של 1978.
"אין מדינאי שאני מעריך ומחבב יותר מהשאה", השתפך . איש לא שיער אז שבאותה עת הוא כבר היה עם רגל וחצי מחוץ לשלטון. שנה לאחר מכן, בפברואר 1979, נמלט השאה מאיראן עם השלמת ההפיכה הדתית של תומכי חומייני.
לקראת סופה של אותה שנה, ב-22 באוקטובר 1979, אישר קרטר את כניסתו של השאה הגוסס מסרטן לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי "קורנל" בניו יורק. מבחינת האיראנים זו הייתה לא רק החלטה מתגרה שיצאה נגד הלך הרוח הפונדמנטליסטי ששרר אז במדינה, אלא גם הוכחה נוספת להיותו של השאה בן חסות אמריקני. אישורו של קרטר נתן את האות להתפרצות הזעם של האיראנים.
קרטר, לפי עדותו של סגנו וולטר מונדייל, לא היה עיוור לסכנה הטמונה בהחלטה. עד הרגע האחרון ניסה הנשיא להדוף את מסכת הלחצים שהפעילו עליו גורמים שונים - כולל שר החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר - בדרישה לאשר את כניסתו של השאה.
"הוא הסתובב בחדר, ורוב היועצים אמרו לו "תן לו להיכנס", תיאר מונדייל את הדיונים שקדמו להחלטה לאשר את כניסתו של השאה המודח לארצות הברית. "הוא שאל: 'ומה אם האיראנים ייקחו את עובדי השגרירות שלנו בתור בני ערובה, מה תגידו אז?' ודממה נפלה על החדר. לאף אחד לא הייתה לכך תשובה. מתברר שמעולם לא הייתה לנו תשובה לכך". ואכן , ההסתערות על בניין השגרירות לא איחרה לבוא.
מה ההנחיה שקיבלתם ברגע שהמפגינים החלו לצבוא על השגרירות?
סיקמן: "ההנחיה שקיבלנו מגורמים בארצות הברית ומראשי הסי-איי-איי הייתה להסתגר במתקן, מאחורי דלתות ממוגנות, ולחכות לסיוע מהממשל המקומי. היו לנו רק כלי הנשק האישיים שלנו, ובסי-אייאיי הבהירו באופן חד-משמעי שאסור לנו לירות ושאנחנו צריכים לחכות לסיוע של המשטר האיראני".
מתי הבנת שאתם בבעיה?
"בשלב מסוים שמענו קולות נפץ מהמרתף, כתוצאה מפריצה של ההמון דרך החלון. את מה שראיתי באותו רגע לא אשכח לעולם. לנשים איראניות אפילו לא הותר אז להצביע, אבל ההמון הזועם פרץ לשגרירות מאחורי נשים איראניות לבושות שחור, ששימשו מגן אנושי למי שעשה את דרכו לקומות העליונות של השגרירות. הם דחפו את הנשים במעלה המדרגות מתוך ידיעה שלא נעז לירות בהן. אנחנו, בתגובה, הסתגרנו בקומה העליונה של השגרירות. ממנה כבר לא היה לאן ללכת. באותו שלב כבר היינו אחרי שלוש-ארבע שעות של התבצרות, ובכל הזמן הזה הממשלה האיראנית לא נחלצה לעזרתנו".
ומתי נכנעתם?
"אחרי ארבע שעות של התבצרות, כשהיה ברור שהאיראנים לא יגיעו לעזור לנו, קיבלנו הנחיה מארצות הברית:'תיכנעו, נפתור את זה בדרכים דיפלומטיות'".
סיקמן זוכר כל פרט מהכניעה ומלקיחתו בשבי. התחושות הקשות שליוו אותו אז מלוות אותו עד היום. "הייתי בקומה העליונה, הסתכלתי מהחלון, וראיתי את עובדי השגרירות שלא הספיקו להגיע למתחם באותו בוקר, אלה שהאיראנים תפסו מחוץ לשער. הובילו אותם לתוך ההמון המשולהב, העיניים שלהם מכוסות, רובים מכוונים לראש שלהם, והם מתחננים על החיים שלהם.
"את כל זה ראיתי מהחלון של השגרירות. זה מחזה קשה מאוד לצפייה. לא הפסקתי לחשוב: האם זה היום שבו חיי יגיעו לסיומם? האם אזכה לראות את משפחתי שוב? ודבר אחד לא הפסיק לרוץ לי בראש, איפה לכל הרוחות הכוחות האיראנים, למה הם לא באים לחלץ אותנו?"
איך התבצעה הכניעה?
"הכלל הראשון של המארינס הוא שאתה אף פעם לא נכנע, אבל הנה אני רואה את הקולגות שלי מתחננים על החיים שלהם. ההנחיה שקיבלנו מארצות הברית היא להיכנע בלי קרב. לא לירות ולו כדור אחד. בסופו של דבר לוחמי המארינס יצאו ראשונים מהחדר ההוא בקומה העליונה. בחוץ היה עדיין עשן סמיך וגז מדמיע שהשלכנו לקומה הראשונה בזמן שהם פרצו אליה. הדבר הראשון שהאיראנים עשו הוא לקשור לנו את הידיים מאחורי הגב, לכסות לנו את העיניים ולהזהיר אותנו לא להוציא מילה. ואז הם הוציאו אותנו לרחוב, כשמישהו אחד מצמיד סכין לראש שלנו וכולם מצלמים, ואז מישהו אחר מצמיד רובה לרקה שלנו וכולם מצלמים".
444 ימים שהו בני הערובה האמריקנים בשבי האיראנים, במה שנחשב עד היום לרגע השפל של הדיפלומטיה האמריקנית ולכתם בל יימחה על כהונתו המקרטעת של הנשיא ג'ימי קרטר. זהו אולי השיעור הראשון שקיבלה ארצות הברית על מגבלות הכוח של המעצמה החזקה בעולם. בתחילה נלקחו בשבי 66 בני ערובה, אולם שבועיים לאחר מכן שיחררו האיראנים 13 נשים ואמריקנים שחורי עור, באקט של סולידריות עם "מיעוטים מדוכאים". שמונה חודשים לאחר מכן שוחרר שבוי נוסף, סגן הקונסול האמריקני בטהרן ריצ'ארד קווין, שחלה בטרשת נפוצה.
"שנות ה-80 נפתחו במהומה, עימות ושינוי. זהו אתגר לאינטרסים ולערכים שלנו,תקופה המעמידה במבחן את התבונה והכישורים שלנו", הכריז הנשיא ג' ימי קרטר בנאום מיוחד לאומה האמריקנית בינואר 1980, חודשיים לאחר החטיפה. "בתגובה למעשה המתועב באיראן, ראינו את האומה שלנו צומחת ומתאחדת כפי שלא עשתה מעולם בזמני שלום. העמדה שלנו ברורה: ארצות הברית לעולם לא תיכנע לסחטנות".
הציבור האמריקני הגיב בחודשים הראשונים שלאחר החטיפה במפגן אחדות הדומה לזה שנוצר לאחר התמוטטות מגדלי התאומים. "לקיחת בני הערובה האמריקנים הביאה לתוצאה שחומייני ודאי לא ציפה לה: זינוק בפטריוטיזם,שהפך את העם האמריקני למאוחד יותר מכפי שהוא היה סביב נושא כלשהו בעשרים השנים האחרונות", נכתב במגזין טיים כחודשיים לאחר החטיפה.
"ההלם ממראה דגלי ארצות הברית העולים באש, או משמשים לאיסוף אשפה, ניער את האומה שלנו מסינדרום וייטנאם ומהספק בצדקת דרכה. דאגות בנוגע ליכולתה של ארצות הברית להשפיע על אירועים בעולם הולידו זעם שמקורו בתחושת אימפוטנציה, ובעקבותיו נראה שהאומה מוכנה כעת להשתמש בכוחה" .
במקביל למאמצים הדיפלומטיים לסיום הפרשה במהירות, נקט קרטר בכמה מהלכי תגמול ובראשם ביטול הסכמי רכישת הנפט מאיראן והקפאת נכסים איראניים בארצות הברית בשווי של שמונה מיליארד דולר. באיראן, מנגד, פרסמו השלטונות רשימה של דרישות לסיום המשבר, ובהן הסגרתו של השאה השוהה בארצות הברית, הפשרת הנכסים המוקפאים, התנצלות רשמית על מעורבותה של ארצות הברית בהפלתו של מוחמד מוסאדק בהפיכה של 1953, והתחייבות ארה"ב לאי התערבות עתידית.
הדרישה מארה"ב להודות אז במעורבות בהפיכה הייתה עצומה מבחינת האמריקנים, שעד לאותה העת שמרו על עמימות בנוגע למשיכתם בחוטים, גם אם לאיש לא היה ספק שפרטי המהלך תוכננו בקפידה במשרדי הסי-איי-איי ובצמרת הממשל האמריקנית.
מעשה החטיפה הכה תודעתית בארה"ב. תלמידים אמריקנים הכינו גלויות לעשרות הדיפלומטים השבויים, העיתונים הציגו בכל יום את תמונותיהם מובלים בעיניים מכוסות וידיים קשורות, ואילו ברשת איי בי-סי העלו ארבעה ימים לאחר החטיפה תוכנית יומית בהנחיית המגיש המפורסם טד קופל, "המשבר באיראן - ארצות הברית מוחזקת בשבי", שהביאה עדכונים חיים מהמשבר ותמונות מרחובות טהרן למיליוני אמריקנים בשעת צפיית שיא
כעבור זמן קצר הפטריוטיות המתגברת התחלפה בתחושת עלבון צורב, חוסר אונים ותסכול גדול, שהגיעו לשיאם במבצע החילוץ הכושל שנערך בשלהי חודש אפריל 1980. הפיאסקו הצבאי במדבריות איראן הסתיים במותם של שמונה לוחמים אמריקנים כתוצאה מהתנגשות בין מסוק למטוס תובלה ובהפקרתם של שישה מסוקים אמריקניים במהלך הפינוי החפוז מהאזור.
"אמש ביטלתי מבצע מתוכנן היטב שנועד לקדם את כוחותינו לקראת חילוץ עתידי של בני הערובה שלנו. תקלה טכנית במסוק החילוץ הביאה לביטול המבצע", מסר הנשיא קרטר בנאום מיוחד לאומה האמריקנית למחרת התאונה. "בזמן שצוות הלוחמים נסוג, שני מטוסים אמריקנים התנגשו על הקרקע במהלך מבצע תדלוק במדבר מרוחק באיראן", המשיך.
קרטר, שהואשם בפייסנות, נקט גם אז בלשון זהירה כלפי ההנהגה האיראנית, אף שהיה ברור שההחלטה להשאיר את 52 האמריקנים בשבי הגיעה באופן ישיר מהמנהיג העליון חומייני. "המשימה שבשמה יצא הצוות לאיראן הייתה הומניטרית", הבהיר קרטר. "היא לא כוונה נגד איראן. היא לא כוונה נגד העם האיראני. היא לא יצאה לדרך מתוך תחושת עוינות כלפי איראן ותושביה".
בינתיים התנהלו חיי היומיום של השבויים האמריקנים - ובהם סיקמן - בפחד תמידי ובחוסר ודאות מוחלט לגבי הנעשה למען שיחרורם מאת ארה"ב.
מה היה הרגע הכי קשה מבחינתך בשבי?
"כשנכנענו הם לקחו אותנו למרתף של השגרירות, דרשו מאיתנו להתפשט לגמרי, אמרו לנו להסתובב ואז הצמידו רובה לגב שלנו. כולנו היינו בטוחים שהולכים להוציא אותנו להורג באותו רגע. וזה משהו שאתה לא יכול לשכוח, זה נשאר איתך כל החיים. כואב שמדינה שעשתה לנו את זה בעבר עושה לנו את זה עכשיו שוב".
ואיך זה נראה מאותו רגע והלאה?
"מהרגע שנכנענו ועד לשחרור, 444 ימים אחר כך, היה כל הזמן רובה שמוצמד אלינו בכל דקה של היום. בשלב הראשון הם לקחו אותנו לבית השגריר האמריקני במתחם השגרירות - זה היה מתחם גדול, 100 דונם - ומסביב אלפי אנשים, המון אדם שהקיף אותנו. הם קשרו כל אחד מאיתנו לכיסא, בידיים וברגליים. ככה הם החזיקו אותנו בשלושים הימים הראשונים, ואסרו עלינו לתקשר זה עם זה. אם הייתי מסתכל על שבוי אחר הם היו סוטרים לי וצועקים:'אל תסתכלו זה על זה'. בלילה הם היו משחררים אותנו מהכיסאות, משכיבים אותנו לישון על הרצפה וקושרים את הידיים שלנו לקרסול כדי שלא נוכל לברוח. ככה שלושים יום. שחררו אותנו מהכיסאות רק כדי ללכת לשירותים".
הייתם מודעים למאמצים שעושים כדי לשחרר אתכם, או שלא היה לכם מושג מה קורה בחוץ?
"זה היה אחד הדברים הכי קשים, אולי. צריך לזכור ש-1979 הייתה זמן קצר אחרי שחיילים אמריקנים חזרו מווייטנאם וזכו ליריקות מצד עוברי אורח אמריקנים. המעמד של הצבא האמריקני היה בשפל חסר תקדים. לכן המחשבה הראשונה שלי הייתה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו. אני בסך הכל צעיר בן 22, לוחם צעיר מסנט לואיס, אלפי קילומטרים מהבית, ואני בטוח שפשוט שכחו ממני. זו תחושה קשה מאוד, המחשבה שלאף אחד לא אכפת ממך".
מתי הבנת שזה לא המצב?
"כשנודע לאיראנים על ניסיון החילוץ ב-25 באפריל . אבל זה רק דרדר את המצב. הגיעו אלינו כמה אנשים בשתיים בלילה, קשרו אותי לשני שבויים אחרים והכניסו אותנו למכונית כדי להעביר אותנו למקום חדש, מחשש לעוד ניסיון חילוץ. הם קשרו את אחד השבויים לחלק הימני של המכונית, שבוי אחר לחלק השמאלי, ואת הידיים שלי הם קשרו לכל אחד מהם.
"ואז הם שמו על הראשים שלנו שמיכה, ולא הורידו אותה כל הלילה עד לשעות הצהרים למחרת. ככה העברנו שעות על גבי שעות, כשהראש שלנו מכוסה בשמיכה ואין לנו מושג לאן הם לוקחים אותנו ולמה. עשינו את הצרכים שלנו על עצמנו. בסוף התברר שהם העבירו אותנו לבית פרטי באיספהאן, ומשם המשיכו לשיראז. במשך 14 החודשים שהוחזקנו בשבי הותר לנו לצאת החוצה שבע פעמים בלבד, וזאת הייתה אחת מהפעמים. בכל התקופה הזאת התקיימנו בתנאים מינימליים. צחצחנו שיניים עם קצת סבון שמרחנו על האצבע והעברנו בין השיניים".
צחצוח השיניים היה הבעיה הקטנה של השבויים, שלא פעם מצאו את עצמם בחלק מסרט אימה, שכלל גם הוצאות להורג מבוימות כדי לערער את רוחם של השבויים. באחד המקרים, בפברואר 1980, פרצו חמושים איראנים עם מסכות שחורות לראשיהם, העירו את 52 השבויים משנתם, כיסו את עיניהם והובילו אותם לחדרים צדדים במתחם.
שם, במה שנראה כמו הכנות אחרונות לקראת הוצאה להורג, נדרשו השבויים להתפשט מבגדיהם, להרים את ידיהם ולכרוע על ברכיהם מול קני הרובה השלופים של החמושים האיראנים. לאחר מכן התברר האירוע כמתיחה אכזרית של החוטפים. החשש לרצח, מבחינת בני הערובה, היה מוחשי. "פעם אחר פעם הם איימו עלינו שיעמידו אותנו למשפט באשמת סחר בסמים, ספסור בזונות, ריגול, בגידה ועוד", מתאר סיקמן.
444 ימים נמשך השבי, שפער צלקת גדולה בחייהם של 52 בני הערובה ובחייו של נשיא אחד, שראה את תדמיתו הציבורית מתרסקת לרסיסים תחת מגף משטר האייתוללות האיראני בראשות חומייני. העננה הכבדה של פרשת השבויים רבצה מעל ראשו של קרטר כל הדרך לבחירות, שבאופן אכזרי במיוחד מבחינתו נערכו בארבעה בנובמבר 1980, שנה בדיוק לאחר חטיפת עובדי השגרירות. קרטר הפך לפנים החיוורות והחלושות של הדיפלומטיה האמריקנית, סמל לפייסנות, רפיסות וחוסר אונים. זה היה קץ דרכו הפוליטית.
חומייני, מצדו, סחט את הנקמה שלו עד הטיפה האחרונה: כחצי שנה לאחר מותו של השאה הגולה הוא הורה על שחרור השבויים בתמורה להפשרת שמונה מילארד הדולר המוקפאים והבטחה אמריקנית להימנע מהתערבות עתידית בעניינייה הפנימיים של איראן. הוא טרח גם לוודא שהשבויים ינחתו על אדמת ארצות הברית בערב ביום ה-20 בינואר 1981, כמה שעות בלבד לאחר כניסתו של הנשיא רייגן לבית הלבן.
בעקבות "ההסכם ההיסטורי", כפי שכונה בכלי התקשורת בעולם, חזרה ארצות הברית לסיפורם של בני הערובה האמריקנים. "זה כמו לחיות את ג'ימי קרטר מחדש", חרץ קלייר בארנס, סוכן סי-איי-איי, שבזמן החטיפה שימש מנתח מידע של השגרירות.
"ומה אנחנו מקבלים מכל זה? שקר שאומר שאין להם שום כוונה לייצר פלוטוניום. זה מצב של win-win בשבילם,ו-lose lose בשבילנו". שבוי אחר, תומס שפר, אמר לאחר ההסכם: "מעולם לא פגשתי מנהיג איראני שאני יכול לסמוך עליו. אני לא חושב שהיום המצב שונה מהמצב בעת שאני הייתי שם. אם אי אפשר לסמוך על איש מהם, למה לחתום הסכם?"
סיקמן מצטרף לביקורת החריפה. "מה שקורה עכשיו עם איראן מכעיס אותי ומביך אותי", הוא אומר בזעם. "אחרי כל מה שהם עשו לנו, אנחנו לא רק חותמים איתם על הסכם אנחנו גם אומרים להם שאנחנו מוכנים לעשות את זה על חשבון בת הברית הגדולה ביותר שלנו באזור, ישראל. אף אחד לא יודע מה הדגל האמריקני אומר, עד שיום אחד לוקחים אותו ממך. הבוקר שבו הם פרצו לשגרירות ושרפו את הדגל מול העיניים שלי היה יום של כאב אדיר. כשאני רואה את המגעים שארצות הברית מנהלת כעת עם איראן, אחרי מה שהם עשו לי ולשאר השבויים, אני מרגיש את הכאב מחדש. אני לא יכול להאמין כמה נמוך אנחנו יורדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם