כך בחרנו: הדרך ההיסטורית למשכן הנשיא
ללא מתחרים או מול מועמדים רבים, מקרב חברי הכנסת או מבין הפרופסורים, בניצחון בסיבוב הראשון של ההצבעה או בהמתנה מייסרת לסיבוב השני ואפילו השלישי – ככה מינינו את בעלי התפקיד הרם ביותר במדינה
לא רחוק מבית ראש הממשלה בירושלים שוכן משכן נשיא המדינה. 550 מטרים בלבד – שבע דקות הליכה לאורך רחוב הנשיא, רחוב ז'בוטינסקי ורחוב בלפור - מפרידים בין משכן הנשיא לבית ראש הממשלה.
תפקידם של שני המוסדות שונה בתכלית: בית הנשיא אמור לספק יציבות, ממלכתיות, א-מפלגתיות, בעוד ראש הממשלה אמור לעסוק בניהול יומיומי, פוליטי ו"מלוכלך" של ענייני המדינה. עם זאת, מערכות הבחירות לתפקיד נשיא המדינה לא תמיד הציגו את הממלכתיות שציפו לה.
עוד ב-nrg על הנשיאות:
- ממשלת נתניהו מציגה: נגררים לבית הנשיא
- הוא גבר, הוא לבן, הוא ח"כ: ריבלין צפוי לנצח
- עכשיו באמת: אף אחד לא אוהב את מוסד הנשיאות
הבחירות הנוכחיות היו סוערות במיוחד: אמנם לראשונה מתמודדים חמישה מועמדים לנשיאות – מספר שיא – ובהם שתי מועמדות – גם כן מספר שיא של מועמדות נשים; אולם המרוץ היה מכוער במיוחד, החל בתלונות נגד סילבן שלום שגרמו לפרישתו מהמרוץ, וכלה בהכרזה הדרמטית של בנימין בן אליעזר על פרישתו לאחר שנחקר במשטרה בחשד לשוחד.
השנה חזינו גם בראש ממשלה שמתקשה לתמוך במועמד של מפלגתו, במועמדים החושפים הצהרות הון מביכות בגודלן שמבהירות עד כמה רחוקים הפוליטיקאים מהחיים ברחוב הישראלי, ובמספרי שיא של חברי כנסת שאינם מצהירים, כמעט עד לרגע האחרון, למי הם מתכוונים להצביע.
בשש מ-15 הפעמים שבהן נבחר נשיא המדינה, כלל לא הייתה התמודדות פורמלית, מכיוון שהיה רק מועמד אחד שניצב בפני חברי הכנסת. בשבע מערכות בחירות נשאה ההתמודדות אופי של עימות "ראש בראש", בין שני מועמדים, ובאחת מהפעמים הללו – בשנת 2000, כשפרס וקצב נאבקו על הנשיאות – נאלצו חברי הכנסת להצביע פעמיים, כיוון שלא הובטח הרוב הדרוש בסיבוב הראשון.
עד היום, רק בשתי מערכות בחירות התמודדו מועמדים מרובים, ובשתיהן נדרש יותר מסיבוב הצבעה אחד. ב-1952, עת התקיימה התמודדות בין ארבעה מועמדים, נדרשו שלושה סיבובי הצבעה בטרם הבטיח יצחק בן-צבי את ניצחונו. ב-2007 התמודדו מול פרס שניים, קולט אביטל וראובן ריבלין, אך שניהם פרשו לאחר שפרס זכה ל-58 קולות בסיבוב הראשון.
הרוב שבאמצעותו נבחרו נשיאי המדינה לתפקידם עומד על ממוצע של 73 חברי כנסת. הרוב הזעום ביותר הושג בבחירות הצמודות של 1983, כאשר הרצוג זכה ברוב של 61 קולות. הרוב הגדול ביותר – תמיכה של 86 חברי כנסת – הושג בשלוש התמודדויות שונות: ב-1968 (שז"ר), ב-1978 (נבון) וב-2007 (פרס).
הבחירות הראשונות לתפקיד הנשיא התקיימו בפברואר 1949, תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה ויומיים לאחר שהאספה המכוננת הכריזה על עצמה כעל הכנסת הראשונה.
שניים התמודדו לתפקיד: נשיא מועצת המדינה הזמנית חיים ויצמן, שזכה לתמיכת מפא"י, הציונים הכלליים ומפלגות נוספות, ומולו יוסף קלוזנר, שנחשב למועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. ויצמן נבחר בסיבוב הראשון ברוב של 83 קולות לעומת 15.
פחות משלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1951, התקיימו בחירות נוספות לתפקיד. באותה תקופה הוצמדה כהונת הנשיא לכהונת הכנסת, ומכיוון שהכנסת פוזרה התקיימו בחירות גם לתפקיד הנשיא. ויצמן כבר לא היה בקו הבריאות, אך התמודד שוב על התפקיד.
בהיעדר מועמדים אחרים, ולפי חוק יסוד נשיא המדינה, ניתנה לחברי הכנסת האפשרות להצביע בעד מועמדותו או נגדה. 85 ח"כים תמכו, 11 התנגדו. התקדים התווה את המוסכמה שהתקיימה מאז ועד 1998, ולפיה אין מציבים מועמד נגד נשיא מכהן המתמודד לתקופת כהונה נוספת.
בדצמבר 1952, בעקבות פטירתו של ויצמן, נערכה מערכת הבחירות השלישית לתפקיד הנשיא. המרוץ היה תחרותי ביותר, הן מבחינת מספר המועמדים הן מבחינת מספר סיבובי ההצבעה שנדרשו.
שלושה מארבעת המועמדים היו חברי כנסת מכהנים: יצחק בן-צבי (מפא"י), מרדכי נורוק (מזרחי) ופרץ ברנשטיין (ציונים כלליים). מועמד נוסף, יצחק גרינבוים, זכה לתמיכת מפ"ם ומק"י.
בסיבוב הראשון קיבל בן-צבי 48 קולות. שלושת המועמדים האחרים קיבלו מספר דומה של קולות (15, 17 ו-18). בסיבוב השני לא השתנו יחסי הכוחות, ולכן התקיים סיבוב שלישי. בין הסיבוב השני לשלישי הודיע ברנשטיין על פרישתו, והציונים הכלליים העבירו את תמיכתם לנורוק.
יצחק בן-צבי הוא נשיא המדינה היחיד שכיהן שלוש תקופות כהונה, בטרם הוגבל משך הכהונה לשתי קדנציות. בהתאם לתקדים של בחירות 1951, בן-צבי נבחר מחדש ללא מתחרים באוקטובר 1957 (76 הצביעו בעד) ובאוקטובר 1962 (62 הצביעו בעד).
חצי שנה לאחר בחירתו לתקופת הכהונה השלישית נפטר בן-צבי, ובמאי 1963 התקיימו הבחירות לנשיאה השלישי של המדינה. שניים התחרו על התפקיד: מועמד הקואליציה ומפלגת השלטון מפא"י זלמן שז"ר, וח"כ פרץ ברנשטיין מהמפלגה הליברלית, שנחשב למועמד האופוזיציה. שז"ר נבחר לתפקיד ברוב של 67 קולות (לעומת 33 לברנשטיין) כבר בסיבוב הראשון. הוא נבחר לכהונה שנייה במרץ 1968 ללא מתחרים, עם תמיכה של 86 מחברי הכנסת.
הבחירות לתפקיד הנשיא הרביעי, באפריל 1973, זימנו שני מועמדים לא פוליטיים - אך ההתמודדות נשאה בכל זאת אופי פוליטי שכן כל אחד מהאישים זוהה עם מפלגה גדולה. מועמד מפלגת השלטון, המערך, היה המדען פרופ' אפרים קציר.
יריבו, פרופ' אפרים אלימלך אורבך, זכה לתמיכת מפלגת האופוזיציה הגדולה גח"ל, אך גם לתמיכת המפד"ל, שהייתה אז בקואליציה. קציר זכה לרוב של 66 חברי כנסת כבר בסיבוב הראשון, לעומת 41 קולות שניתנו לאורבך.
עם תום הקדנציה החליט קציר לא להתמודד לכהונה שנייה, ובחר לשוב לפעילותו המדעית. הבחירות לתפקיד הנשיא החמישי נקבעו לאפריל 1978 – בפעם הראשונה תחת שלטון מפלגת הליכוד. הציפייה הייתה שהליכוד יריץ בהצלחה מועמד מטעמו, אולם התברר שהדבר אינו פשוט.
[bigpic]
ראש הממשלה מנחם בגין בחן את מועמדותו של פרופ' יצחק שווה, דמות אלמונית למדי, ובסופו של דבר החליט שווה לא להתמודד. בנסיבות שנוצרו נבחר מועמד המערך, ח"כ יצחק נבון, ללא מתחרים, עם 86 קולות.
כמו קציר גם נבון בחר לא להתמודד לתקופת כהונה שנייה. הבחירות לנשיא השישי נקבעו למרץ 1983, בתקופת ממשלתו השנייה של בגין. בפעם השנייה ברציפות לא הצליחה מפלגת השלטון להביא לבחירתו של מועמד מטעמה, אך הפעם ההתמודדות הייתה צמודה.
מול ח"כ חיים הרצוג, מועמד המערך, הציב גוש הימין-דתיים את מועמדותו של מנחם אֵלון – חוקר משפט עברי ושופט מכהן בבית המשפט העליון. הבחירות היו צמודות, והרצוג הפתיע כשזכה ב-61 קולות ונבחר לתפקיד הנשיא.
הרצוג התמודד לתקופת כהונה שנייה, ובהתאם למסורת נבחר בפברואר 1988 ללא מתחרים, בתמיכתם של 82 ח"כים. חמש שנים לאחר מכן, במרץ 1993, נערכו הבחירות לתפקיד הנשיא השביעי. מפלגת העבודה הריצה את עזר ויצמן, הליכוד הציב את ח"כ דב שילנסקי.
לאחר סיבוב ראשון מביך עם 124 קולות, ארבעה יותר ממספר הקולות האפשריים, נבחר ויצמן לתפקיד בסיבוב השני, עם 66 לעומת 53 קולות. הוא התמודד לכהונה שנייה חמש שנים לאחר מכן, במרץ 1998, אולם הפעם נשברה המוסכמה ארוכת השנים, ומפלגת השלטון – הליכוד - הציבה לראשונה מועמד נגדי לנשיא מכהן.
שנתיים אחרי שנבחר לתקופת כהונה שנייה התפטר ויצמן מתפקידו בשל חשדות על רקע שחיתות, והבחירות לתפקיד הנשיא השמיני נערכו ביולי 2000. שמעון פרס היה מועמדה של מפלגת השלטון, ישראל אחת, אך הקואליציה המתפוררת של אהוד ברק הייתה רחוקה מלהבטיח את בחירתו הוודאית.
הליכוד הריץ את משה קצב. בתום סיבוב ההצבעה הראשון ההפתעה הייתה גדולה: קצב זכה ב-60 קולות לעומת 57 לפרס. הרוב לא הספיק לבחירתו של קצב, ולכן נערך סיבוב שני. הפעם הבטיח קצב שלושה תומכים נוספים, ונבחר לתפקיד הנשיא ברוב של 63 מול 57.
הבחירות לתפקיד הנשיא התשיעי התקיימו ביוני 2007, לאחר התפטרותו של משה קצב מהנשיאות על רקע פרשות האונס שנחשד בהן. בבחירות התמודדו לראשונה מאז שנת 1952 יותר משני מועמדים: מפלגת השלטון קדימה הריצה את השר שמעון פרס להתמודדות אישית שנייה, מועמד הליכוד היה ח"כ ראובן ריבלין, ומפלגת העבודה החליטה לתמוך במועמדותה של ח"כ קולט אביטל – האישה הראשונה המועמדת לתפקיד.
בסיבוב הראשון זכה פרס ב-58 קולות, לעומת 37 קולות לריבלין ו-21 קולות לאביטל. הכנסת נערכה לסיבוב הצבעה שני, אך בפרק הזמן שבין ההצבעות הכריזו אביטל ולאחר מכן גם ריבלין על פרישתם. משנותר מועמד יחיד הצביעו חברי הכנסת על מועמדותו של פרס. הוא נבחר לנשיא עם 86 קולות בעדו ו-23 קולות נגדו.
מבוסס על מאמרו של ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם