מי ינצח במלחמה בין הבדואים למדינה?
תביעת הבדואים על אדמות הנגב חוללה דרמה בעליון. מצד אחד ניצבת הדעה לפיה הבדואים ילידים ולכן יש להם זכות על הקרקעות, מנגד, הטענה כי אינם עומדים בקריטריונים של המשפט הבינלאומי. והעליון? אילץ להגיע לפשרה
• לכל העדכונים: היכנסו לעמוד החדשות של nrg
עד היום נדחו כל תביעות הבעלות של הבדואים שנדונו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, והבעלות על הקרקעות נרשמה על שם המדינה. מדובר בכשמונים פסקי דין שניתנו בכמאתיים תביעות בעלות במהלך השנים. לכאורה מדובר בסוגיה פשוטה שהתקדים המשפטי בה ברור. מרבית אדמות הנגב נחשבות ל'אדמות מוואת', אדמות מתות על פי הגדרות הדין העות'מאני, שלא ניתן לרכוש בהן בעלות פרטית (ראו עוד בהמשך). אבל בערעור של בני משפחת אל-עוקבי שום דבר אינו פשוט.
הדיון מתנהל בעצלתיים. השופטים אליקים רובינשטיין, אסתר חיות וסלים ג'ובראן, אינם ממהרים, ומאפשרים לצדדים לשאת את נאומיהם הארוכים בנינוחות. לא פעם מגיעים לבית המשפט העליון ערעורים מופרכים ומיותרים. הדינמיקה של הדיונים עובדת בדרך כלל כך שבשלב זה או אחר השופטים מאבדים את סבלנותם, קוטעים את טיעוניהם המייגעים של באי כוח המערערים וממליצים להם בחום למשוך את הערעור ולהמשיך הלאה בחייהם. אך לא זה המקרה כאן, כמעט מתחילת הדיון ברור שהשופטים מנסים משום מה 'להיפטר' מהתיק המורכב והפוליטי ולהעביר את הצדדים למסלול של פשרה.
מאז שנות ה-70 כמעט שלא הוגשו ערעורים בתיקים אלו, וזו הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שסוגיית הבעלות בקרקעות הנגב מועלית במלוא הדרה בפני בית המשפט העליון. גם מבחינת הנפשות הפועלות והטענות המשפטיות המועלות בו, מדובר בתיק לא סטנדרטי. הרוח החיה מאחורי הערעור הוא נורי אל-עוקבי, פעיל פוליטי בולט שהקים את 'האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים' והשתתף בשנים האחרונות בפעולות המחאה באזור בית הקברות באדמות אל-עראקיב, שכללו בניית מבנים ארעיים והפגנות נגד נציגי המדינה בעת שהרסו את המבנים הבלתי-חוקיים. עורך הדין המייצג הוא מיכאל ספרד, הידוע בעתירותיו הרבות לבג"ץ נגד כל סוגי ההתנחלויות והישובים הלא מוכרים בשטחי יהודה ושומרון.
ספרד, ליטיגטור בחסד, מעלה טיעונים תקדימיים במיוחד ומבקש לשנות מן היסוד את התפיסה המשפטית וההיסטורית המקובלת של אדמות הנגב במאות השנים האחרונות. מי שבאמת רוצה להבין את הנרטיב הבדואי העכשווי כדאי שיקשיב טוב טוב לטיעונים הללו.
על פי המערערים, הדין העות'מאני העתיק והמשפט המנדטורי פורשו באופן שגוי, בגישה מערבית-מודרנית מצמצמת. בפועל אין מדובר כלל ב'אדמות מוואת'. אך מעבר לפלפולים משפטיים אלו, אליהם נגיע בהמשך, מעלים בני משפחת אל-עוקבי טענה חדשה לחלוטין שמתחילה לצבור תאוצה, לפחות בקרב עמותות סיוע למיניהן בארץ ובעולם. הבדואים, כך נטען, משתייכים לקבוצת העמים הילידים, קבוצות של עמים ברחבי העולם שקיימו תרבות אוטונומית ועצמאית בשטח מחייתם עד להקמת המדינה המודרנית. העמים הילידים הפכו למיעוט מוחלש והוכפפו לחוקים ולתרבות החדשים, תוך שנוצלו ונושלו מזכויותיהם הקנייניות ומהמסורת התרבותית הייחודית שלהם.
מושג הילידות התפתח בעולם בעיקר בשלושים השנה האחרונות. הדוגמאות הבולטות הן האינדיאנים בארה"ב ובקנדה, האבוריג'ינים באוסטרליה והמאורים בניו-זילנד. מדובר בקבוצות שזכו להכרה ולזכויות קולקטיביות שונות כגון רישיונות דיג, שטחים ציבוריים וקדושים וכן אזורים בשליטה אוטונומית לחלוטין (למשל בארה"ב). הביטוי המובהק ביותר של רעיון זה במשפט הבינלאומי הוא הכרזת האו"ם בנוגע לזכויות העמים הילידים משנת 2006. להכרזה אין תוקף של ממש מבחינת המשפט הבינלאומי, אך לטענת המערערים בית המשפט רשאי להכיר בדוקטרינה זו ולהחיל אותה על המשפט הישראלי כפי שנעשה בארצות אחרות. לכל הפחות, כך נטען, עליו לפרש את הדין הקיים באופן המרחיב את ההכרה בזכויות הילידים.
כדי לבסס טענה זו ואחרות, גייסו המערערים מספר מומחים ובראשם פרופ' אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון, שערך מחקר השוואתי רחב היקף בניסיון לתת תוקף לדברים. פרקליטות המדינה שהבינה את העוצמה הפוטנציאלית הבעייתית של הטענות התייחסה לתיק זה במלוא הרצינות והביאה חוות דעת מומחה משלה, מאת פרופ' רות קרק מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. שופטת בית המשפט המחוזי שרה דברת דחתה את תביעת אל-עוקבי וכמעט שלא התייחסה לטענת הילידות. היא רק ציינה ביובש שמדובר בעניין של מדיניות הנתונה לסמכותו של המחוקק.
היריבות במגדל השן ירדה מזמן לפסים אישיים. כל אחד מן הפרופסורים שעמדתם מנוגדת לחלוטין, טוען שעדותו של הצד השני קרסה וכי אין לסמוך על אף אחת מהעובדות שהוא מציג. כאמור, השופטת דברת העדיפה באופן גורף, בכל הסוגיות ההיסטוריות-משפטיות, את עדות המומחה של פרופ' קרק. על יפתחאל, לעומת זאת, היא לא חסכה במילים קשות.
"חשתי חוסר נוחות בחקירתו הנגדית של פרופ' יפתחאל", כתבה, "כשהתברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם מבלי שטרח לקרוא בהם, אלא ציטט מתוך ציטוטים שהופיעו במקור אחר. התפתלויותיו של המומחה על דוכן העדים בעניין זה, השאירו תחושה לא נוחה, יותר נכון מביכה עבור המומחה למעמד אליו נקלע. המומחה צריך להיות לא רק אובייקטיבי, בהגשת חוות הדעת, אלא עליו לפחות לקרוא את האסמכתאות אליהן הוא מפנה או שיאמר מיד ללא התחמקויות שסמך על מקורות משנה, תחת לעבור חקירה ארוכה ומביכה ובסופו של יום להודות בכך, וכל המוסיף, גורע".
יפתחאל מצדו טוען כי פסק הדין נצמד לתקדימים, מתעלם מרוב העובדות, ומנסה לעשות דה-לגיטימציה לעדים המומחים. "השופטת אמרה שטעיתי במראה מקום. זה נכון אבל זה לא שינה את העובדות. לאחר מכן גם הבאתי את המסמך המקורי אבל היא עשתה מזה עניין גדול ובכלל לא נכנסה לחומרים שהבאתי".
לאחר שירדו מדוכן העדים בבית המשפט המחוזי נפנו יפתחאל וקרק במרץ לכתיבת מאמרים שירחיבו את עמדתם הנחרצת בנושא. בהכרזת האו"ם לא קיימת הגדרה בסיסית ברורה לעמים ילידים משום שבנושא זה לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה, והחלל הריק מותיר מקום לעמדות שונות ומנוגדות. קרק, יחד עם עו"ד חבצלת יהל שייצגה את עמדת המדינה בבית המשפט המחוזי וד"ר סת' פרנזמן, כתבו מאמר ששולל באופן מוחלט את ילידות הבדואים. יפתחאל מנגד כתב מאמר תגובה בשיתוף ד"ר בתיה רודד שיפורסם בקרוב.
על פי קרק, טענת הילידות של הבדואים מופרכת לחלוטין, שכן הם אינם עומדים באף אחד מהקריטריונים החיוניים לצורך הגדרה זו. "על פי הספרות והפסיקה, אחד הביטויים הכי שגורים שמגדירים את העמים הילידים הוא להיות הראשון בקרקע (being the first) ושהוא יהיה שם מקדמת דנא. הבדואים היגרו לנגב בסך הכול לפני מאתיים שנה. אם יש כאן עם יליד ששמר על רצף היסטורי זה העם היהודי והרבה עמים אחרים שהיו כאן לפניהם ולא הבדואים".
על פי קרק, גם הדרישה לשלטון אוטונומי בנגב אינה מתקיימת.
"הבדואים נכנסו לתוך האימפריה העות'מאנית – מעצמה מוסלמית שהייתה קיימת כאן עם חוקים משלה שמבוססים על דיני הקרקעות העות'מאנים שחלים עד היום". אך ההבדל הגדול על פי קרק הוא שתביעות הבדואים אינן באות מטעם הקולקטיב. "הזכויות שמוענקות על פי התיאוריה הילידית מוענקות תמיד לכל הקהילה, כאן מדובר בזכויות פרטיות של אדם שאחר כך רוצה ויכול לסחור בקרקע. בכל מקרה אין להם כיום מוסדות שמתפקדים באופן עצמאי שיכולות להוות מסגרת לניהול עם". קרק גם מדגישה את העובדה שמדובר בתביעות בעלות של גברים בלבד, "לנשים אין זכויות בקרקע בכלל".
אולי זה בדיוק חלק מהתרבות האוטונומית שהם מעוניינים לשמר?
"זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל את זה. בכלל יש דברים בתרבויות שונות שאי אפשר לקבל בעולם המודרני, כמו פוליגמיה ומילת נשים ואפליה של נשים בירושה. זה לא מקובל. לא ייתכן להנציח מצב של אנשים שמקופחים בקרב קבוצה מסוימת בשל הסיסמה של רב תרבותיות".
יפתחאל מתכחש לקריטריונים שמציינת קרק. "בשום מקום לא כתוב שמדובר רק בעם הראשון באותו אזור. וגם עניין הזמן, כאילו רק מי שחי במקום במשך אלפי שנים הוא העם הילידי, הוא פשוט לא נכון. המאורים למשל בניו-זילנד הם קבוצה ילידית קלאסית והם הגיעו לשם רק במאה ה-16 או ה-17. מצד שני זה לא נכון שהבדואים הגיעו לכאן רק לפני מאתיים שנה. במפקד העות'מאני במאה ה-16 מונים כמאה שבטים בדואים. נכון שחלקם התחלפו או התמזגו עם שבטים אחרים אבל בפירוש מדובר על בדואים ועל אזורי מחיה וחקלאות. ויש גם עדויות מוקדמות יותר".
עוד מוסיף יפתחאל כי גם אם השלטון העות'מאני הטורקי התערב מפעם לפעם בנעשה בנגב הרי שלא היה מדובר בשלטון של ממש, והייתה הכרה ברורה באוטונומיה של הבדואים. רק במאה ה-20, כשהוקמה באר שבע, הראו הטורקים שהם באמת מעוניינים לשלוט באזור.
אבל בכל העולם הזכויות שדורשים הילידים הן זכויות קולקטיביות?
"נכון שרוב הזכויות הן קולקטיביות. אבל התפיסה היא שזכויות ילידיות יעניקו את אותן הזכויות שהתרבות הילידית העניקה, איפה שזה לא מתנגש בביטחון המדינה או ערכים עמוקים מאוד. במקרה של הבדואים מדובר ברכוש פרטי, ליתר דיוק שבטי, והשבט הוריש את זה. אם זאת הייתה הבעיה, היא ניתנת לפתרון. אמרתי בוועדת גולדברג, תתנו להם את הזכויות באופן קולקטיבי כמו אגודות שיתופיות במושבים".
יפתחאל מצליח למצוא תשובה לכל שאלה, אבל הכשל בסוף מתגלה. ההסבר התיאורטי לגיבוש תפיסת הילידות במאמר שחיבר מראה כיצד הוא קודם כל יורה את החץ ואז מסמן את המטרה. יפתחאל מודה ש"גישתנו לנושא הילידיות היא יחסית ופוליטית, ואינה טוענת שקיימת זהות ילידית מהותנית וקבועה. בנסיבות המקומיות והבינלאומיות הנוכחיות... מאמצים הבדואים את הזהות הילידית אל מול שיח הזכויות הבינלאומי, כניסיון לשפר את הסיכוי להכרה בזהותם וכפריהם ושמירה על נכסיהם הקרקעיים".
הזהות הילידית אם כן היא זהות קולקטיבית שמתגבשת תוך כדי מאבק פוליטי; הגדרות הילידות שנוצרו בעולם נוצרו מתוך מאבקים פוליטיים ואינן אובייקטיביות או משפטיות פורמליות. כלומר, בגלל שמדובר במאבקים דומים, ניתן לצרף את המאפיינים המיוחדים של הקבוצה הבדואית לתוך ההגדרות הקיימות, והן כבר יתאימו את עצמן בחזרה לקבוצה המוחלשת החדשה. חליפה בהתאמה אישית אם תרצו.
לא צריך לזלזל בתהליכים הללו. רבים מהרעיונות הטובים וגם הגרועים בהיסטוריה התחילו בצורה דומה. גם הציונות נשענה בתחילה על אביב העמים האירופי והפריחה הלאומית שבאה בעקבותיו. הקומוניזם להבדיל, נשען על הרעיון של שלטון הפרולטריון במשך שנים ארוכות של דיקטטורה. בתחילה מנסים ההוגים לנמק ולשכנע מדוע אין מדובר בקבוצה חריגה אך מאוחר יותר, אם מלאכת השיווק הצליחה, והרעיון "תופס" ומתקבל על דעתם של מספיק אנשים, רצוי בעלי השפעה, הוא יכול לצבור כוח ולהשפיע על המציאות באופן ממשי.
אני מנסה לברר מול פרופ' קרק האם טענת הילידות הבדואית מתקבלת בחיוב על ידי החוקרים בעולם. "יש מקומות שמקבלים את זה", היא משיבה בזהירות. "זה מועיל לבדואים מבחינה פוליטית. הם הולכים לאיחוד האירופי ולאו"ם ודוחפים ומקדמים את הרעיון, אנשים לא מכירים את ההיסטוריה וחושבים שצריך לעזור להם ושזו דרך נכונה. גם אנחנו חושבים שצריך לעזור להם אבל לא דרך אמירות שהם פשוט לא נכונות. הקונספט כאן לא מתאים. הרי בדואים בסיני ובירדן הם חלק מאותם שבטים בדיוק והם לא טוענים לילידיות. הרעיון הזה צץ והוצנח עליהם מלמעלה על ידי כל מיני 'הוגים', אבל חד משמעית זה פשוט לא מתאים להגדרות. זה שהם במצב קשה וצריך לעזור להם זה דבר אחד. דבר שני זה להתחיל להמציא כל מיני מבני-על שגויים שהם חושבים שיכולים לעזור להם פוליטית. זה פשוט לא מתקבל על הדעת".
בטיסה מעל שמי הנגב שאותה מדריך עמיחי יוגב, רכז מחוז דרום של 'רגבים', מתקבלת תמונת מצב מדכדכת. מקבצים רבים של פחונים ומבנים ארעיים פזורים בהמוניהם, במיוחד בדרך מבאר שבע לערד וים המלח. כ-80 אלף איש חיים כיום בפזורה הבדואית, ב-44 כפרים על פי מועצת הכפרים הלא מוכרים. אלא שבאין קווים כחולים לתחום את היישוב, ההגדרה של כפר היא עמומה.
מלבד טענות הילידיות, משפחת אל-עוקבי והבדואים בכלל טוענים לבעלות בקרקע על פי החוק, טענות שלא מאפשרות פיתוח של הקרקע ותוקעות כל ניסיון להסדרת ההתיישבות. תכף נגיע גם למחדלי המדינה שגררה את הטיפול בתביעות במשך עשרות שנים. אבל קודם כול – שיעור קצר בהיסטוריה משפטית של המאה ה-19.
בשנת 1858 נחקק חוק הקרקעות העות'מאני שסיווג את הקרקעות באימפריה העות'מאנית והסדיר את האופן שבו ניתן לרכוש בעלות פרטית בקרקע. באופן כללי ניתן לומר שקרקע מסוג 'מירי' היא קרקע חקלאית שסמוכה למקום יישוב, ומי שעיבד אותה למעלה מ-10 או 15 שנים יכול לרכוש בה בעלות. לעומת זאת בקרקע מסוג 'מוואת', קרקע שוממה ומרוחקת מכל יישוב, ניתן לרכוש בעלות על ידי עיבוד של שנים בודדות אך רק באישור השלטונות. מי שעיבד את הקרקע ללא אישור יכול היה לרכוש אותה מהשלטונות. עידן ועידנים לפני תצלומי האוויר ומערכות הלוויינים המדויקות, הייתה לעות'מאנים דרך מעניינת לקבוע מתי אדמה נחשבת ל'מתה' - מקום שבו לא יישמע קולו של אדם העומד בקצה היישוב הקרוב ביותר וצועק בקול רם. זהו מרחק של כ-2.5 ק"מ.
לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר השלטון לידי המנדט הבריטי שאימץ את מערכת החוקים העות'מאנית אך קבע בפקודת הקרקעות (מתות) משנת 1921 כי לא ניתן יותר להחיות קרקע שהוגדרה כ'מוואת' ללא הסכמת השלטונות, והדבר אף ייחשב להסגת גבול. בתקופת המנדט החלו השלטונות גם במבצע להסדרת המקרקעין ורישום מסודר של הבעלויות השונות. ההסדר שהחל ב-1928 התנהל באיטיות והגיע לנגב הצפוני רק לאחר הקמת המדינה בשנת 1969. הבדואים הגישו 3,220 תזכירי תביעה בשטח כולל של כ-800 אלף דונם, אך כיוון שבנגב כמעט לא היו יישובי קבע, התביעות כולן נגעו לקרקעות אותן הגדירה המדינה כ'מוואת', כלומר קרקע מדינה.
לכאורה הסיפור המשפטי היה אמור להסתיים בנקודה זו. בתיקים הספורים שנדונו בפני בית המשפט זכתה המדינה, ואילו בית המשפט העליון אישר את עמדת המדינה בפסק דין אלהואשלה משנת 1984. אלא שוועדה שהוקמה בראשות עו"ד פליאה אלבק ז"ל, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, המליצה שלא לפטור את הבדואים שישבו באזור שנים רבות (גם אם לא ביישובי קבע) בלא כלום. הוחלט להקפיא את הליכי ההסדר ולנסות להגיע לפשרה, מתוך ניסיון להעביר את הבדואים ליישובי הקבע שעתידים היו להיבנות בהקדם. ההטבות כללו פיצוי של כ-20 אחוזים משטח הקרקע שתבעו הבדואים בתזכירי התביעה ופיצוי כספי שנע בין 65 ל-30 אחוזים מערך הקרקע. ההטבות התעדכנו והשתפרו עם השנים על ידי מועצת מקרקעי ישראל, ועל כן מבחינה טקטית העדיפו הבדואים לחכות. הצעות גרועות יותר כבר לא יקבלו. וכך גם לאחר עשרות שנים הגיעה המדינה לפשרות עם חלק קטן מבעלי התביעות, בשטח של כ-150 אלף דונם.
ב-2003, כחלק מהחלטת ממשלה על תוכנית רב-שנתית לטיפול במגזר הבדואי, הוחלט על שינוי מדיניות. המדינה החלה בהגשת תביעות נוגדות ובחידוש הליכי ההסדר. כ-600 תביעות הוגשו עד היום, ו-200 מתוכן, הנוגעות ל-80 אלף דונם, הסתיימו בניצחון המדינה. נכון להיום נותרו כ-2,700 תביעות בעלות הנוגעות לשטח של כ-600 אלף דונם. אך הגשת התביעות ומרבית ההליכים המשפטיים הוקפאו שנית בתקופת דו"ח גולדברג וועדת פראוור, במטרה לשקם את יחסי האמון בין הצדדים ולהגיע להסדרה כוללת של התביעות בין הצדדים בפשרה מוסכמת.
כשקוראים היום את דו"ח ועדת גולדברג, יותר משש שנים לאחר שהוגש, אפשר כמעט לבכות. "עניינה של הוועדה בנושא לאומי מן המעלה הראשונה. מי שעתיד הנגב יקר לו, אינו יכול להישאר שווה נפש למתרחש בו. המציאות חותרת תחת טובת המדינה וטובת הבדואים כאחד. גורם הזמן אינו ניטרלי, הוא דוחק ויש לו משמעות קריטית. ככל שחולף הזמן כן קשה הפתרון. פתרון כולל ומהיר שיסדיר את התיישבות הבדואים בנגב, הוא על כן, צו השעה".
עד שהדו"ח גובש לידי הצעת חוק על ידי וועדת פרוור חלפו שנים, אך רק לאחר התנגדות חריפה מקרב אנשי שמאל וימין, החוק הוקפא וירד מן הפרק באופן סופי לפני כחצי שנה. מאז עברה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב ממשרד השיכון למשרד החקלאות, ומטה היישום שקיבל יחס צמוד במשרד ראש הממשלה נסגר לאחרונה באופן סופי לאחר ששר החקלאות יאיר שמיר החליט על 'הטמעתו' במשרד החקלאות. אין ספק כי סוגיית הבדואים בנגב נדחקה לתחתית סדרי העדיפויות של הממשלה הנוכחית.
רק במוצאי השבת האחרונה הודיע ראש מטה היישום, דורון אלמוג, על התפטרותו. לדברי אלמוג, העברת הנושא למשרד החקלאות היא צעד שגוי ."תשומת הלב הלאומית למצוקותיהם של הבדואים והנכונות להתקדם ברציפות ובעקביות להטבת מצבם, ירדה מדרגה", כתב במכתב ההתפטרות. השר שמיר החליט להתמקד בשיפור רווחתם הכלכלית והתעסוקתית של התושבים הבדואים, ולא לפעול בנושא החם והסבוך של שטחי תביעות הבעלות השנויים במחלוקת.
במקום שהפוליטיקאים שותקים, גם בתי המשפט אינם ממהרים להכריע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם