ראשי » חדשות » דעותגלוש ב - nrg מהסלולר

אל תפסלו את חנין זועבי

למרות התבטאויותיה המקוממת של חברת הכנסת מבל"ד, השארתה בכנסת מבטאת את חוזקה של הדמוקרטיה בישראל

התבטאויותיה הקיצוניות של חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) בעקבות חטיפת הנערים בגוש עציון, עוררו שוב את השיח הציבורי סביב שאלת הרחקתה של זועבי מכנסת ישראל והעמדתה לדין בגין הסתה. על פניו, נראה כי החוק הישראלי עומד לצד המבקשים למנוע מזועבי לכהן כחברת כנסת. סעיף 7א' בחוק יסוד הכנסת קובע במפורש כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל".

יותר מפורש מזה אין. נדמה שאין עילה המצוינת בסעיף זה, שזועבי לא הקפידה להפר ברגל גסה ובאופן שיטתי ולא רק בשבוע האחרון. אלא שהניסיון מראה כי בזמן שהחוק אומר משהו אחד, קובע בית המשפט העליון משהו אחר לגמרי. בעבר, נדרש בג"ץ מספר פעמים להכריע האם לקבל פסילת רשימה על ידי ועדת הבחירות בהתאם לחוק זה. מאז קבלת החוק בשנת 1985, הפעם היחידה בה כיבד בית המשפט את החלטת ועדת הבחירות הייתה ב-1988, עת נפסלה רשימת "כך" של הרב מאיר כהנא. בשאר המקרים, הפך בג"צ את ההחלטה, אף כשזו התקבלה בתמיכה מוחצת של 21 חברים מתוך 26 חברי ועדת הבחירות (2009).
 קולם של המצדדים בהשארתה של זועבי, ודומיה בתפקידם בכנסת נמצא בשוליים בלבד. בשמאל יש מי שרואים בחופש הביטוי ערך עליון, עליו צריכה כנסת ישראל להגן בחירוף נפש (גם אם זכות זו כלל אינה מופיעה בחוקי היסוד הקיימים). בימין יש מי שטוענים שדברי הקיצונים שבמנהיגי הערבים רק מחזקים את המחנה הלאומי, ועל כן יש אינטרס שלא למנוע מהם להיבחר לכנסת. לעניות דעתי, גם אלה וגם אלה צודקים: הימין ודאי צודק בכך שההתבטאויות הקיצוניות של נבחרי הציבור הערבי מחזקות את התמיכה בו בקרב הציבור היהודי. מצד שני, היכולת של מדינת ישראל להציג לעולם את סובלנותה של הכנסת לדברים הקיצוניים של זועבי, מעלה את קרנה של ישראל כדמוקרטיה מתקדמת ונאורה המקפידה להגן על חופש הביטוי, בזמן שכל פסילה, גם המוצדקת ביותר, עלולה להיתפס בעיני העולם כסתימת פיות ודיכוי קול המיעוט הערבי.

אמנם, קיימת לגיטימציה רחבה בעולם לתפיסת 'הדמוקרטיה המתגוננת', בעקבות מקרים בעבר בהם גורמים לא-דמוקרטיים נצלו לרעה את העקרונות הדמוקרטים. אך נדמה כי חוסר הידע השורר מחוץ לישראל לגבי היחסים בין היהודים לערבים במדינה, עלול להקשות על היכולת להגן על מהלך מסוג זה. יתרה מכך, ניתן בהחלט לטעון כי מדינת ישראל הינה דמוקרטיה חזקה דיה, בכדי להנמיך את הדציבלים ולקבוע שאין בשיח הקיצוני אותו מובילים חלק מחברי הכנסת הערבים, בכדי לערער את יסודות המשטר של המדינה היהודית והדמוקרטית.

מה שלא ניתן להיות סובלן לגביו, הוא המציאות בה בית המשפט העליון מתעלם באופן מודע מחקיקה ברורה ומפורשת של הכנסת, והופך על דעת עצמו חלק מחקיקת יסוד לאות מתה. מדובר בלא פחות מאשר פגיעה מהותית בשלטון החוק, ובמילותיו של פרופ' אמנון רובינשטיין (המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, מהדורה רביעית, הוצאת שוקן, 1991, עמ' 267): "אי הפעלת החוק על ידי הרשויות המפקחות על הפעלתו גוררת שתי תוצאות שליליות:

א. דמורליזציה ציבורית, שתוצאותיה הן זלזול כללי בחוק (ובעיקר לגבי עבירות הנעברות ברשות הרבים, שבהן הזלזול מופגן ולפיכך תוצאותיו שליליות עוד יותר); ב. אפשרות של הפעלה שרירותית של החוק כנגד אנשים מסוימים, כאשר הוא אינו מופעל בדרך-כלל, ואין הציבור נשמע לו... מצב זה נותן בידי הרשות נשק, הניתן להפעלה נגד אנשים בודדים; וכך, תחת מסווה של אכיפת החוק, ניתן לסטות מן הכלל שהכל שווים בפני החוק, ונפתח פתח לאכיפה סלקטיבית מטעמים פוליטיים, דבר המגביר את אי-האמון של הציבור, ויוצר זלזול נוסף בשמירת החוק".
 

לבעיה זו ניתן להציע שתי פתרונות: האחד, הוא להגביל את כוחו של בג"צ, ברוח הצעותיו של פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר. כיוון זה אכן נכון וראוי, אך הוא אינו פתרון מיידי ועל כן דורש אורך רוח פוליטי. הפתרון השני המתאים למקרה זה הוא דווקא החלטה של הכנסת לבטל לגמרי את סעיף 7א'. על המחוקקים ליטול לידם בחזרה את הסמכות למחוק מספר החוקים את הסעיף, שממילא אינו נאכף, הן על מנת להפסיק להתבזות בפני החלטות בית המשפט העליון, והן משיקולים תועלתניים אחרים המובילים למסקנה כי החוק הקיים אינו נצרך עוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

עדי ארבל

מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית וכותב בבמות שונות ברשת

לכל הטורים של עדי ארבל