מאחורי הקלעים בקבינט: כך הוחלט על הפלת חמאס
שיחות טלפון בשבת, היענות של שמאל וימין והברקה משפטית של הרגע האחרון, העבירו את ישראל ממגננה למתקפה על חמאס
• לכל העדכונים, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
"אנחנו צריכים לנקוט פעולות שיהפכו את המגמה, לגרום להם לרוץ אחרינו, במקום לרוץ אחריהם", אמרה לבנט. "הגענו עד הרצפה. צריך לייצר מהפך כזה שיהפוך אותנו למובילים ואותם לאלה שנזהרים". "מה את מציעה", השיב בנט. סטרוק העלתה שתי הצעות. הראשונה, לעצור מנהיגי חמאס כקלפי מיקוח עד לשחרור שלושת הנערים. השנייה, להחזיר לכלאם את משוחררי עסקת שליט.
"צריך לעשות צעדים שיבהירו לחמאס שמפיגועי מיקוח כאלה הוא מפסיד ולא מרוויח". בנט אימץ את הגישה. הבא בתור לקבל טלפון, עדיין בשבת, היה יו"ר הקואליציה, יריב לוין. גם הוא הבטיח לפעול באותו כיוון. במוצאי שבת צירפה סטרוק לרעיון את יו"ר ועדת החוץ והביטחון זאב אלקין ואת מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. אחר כך שוחחה עם חברי הכנסת דוד צור ואלעזר שטרן מהתנועה כדי שיגייסו את לבני. גם ליאיר לפיד נשלחו שליחים.
המטרה הייתה ליצור קונצנזוס סביב שולחן הקבינט כדי לקבל את תמיכת ראש הממשלה. "היה לי חשוב לא להפוך את זה לנושא של ימין־שמאל וויכוח פוליטי, אלא להתמקד במלחמה בטרור וליצור שיתוף פעולה חוצה מפלגות. הרציונל הוא שיש להעביר את היוזמה לידיים שלנו, ולהבהיר למחבלים שחטיפת ישראלים לא מביאה לשחרור מחבלים אלא אדרבה - מכניסה הרבה יותר מחבלים לכלא. זה ריאלי. זה צודק. זה אחראי. זה חיוני. ואני בטוחה שזה גם מעשי וגם אפשרי מבחינה משפטית.
התחושה שלי הייתה שצריך לייצר מולם משהו חד, כמו אחרי מינכן (הכוונה להנחיית רה"מ גולדה מאיר לחסל את כל המעורבים בטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת 1972, א"כ) ושמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות בת־ערובה של הטרור הפלסטיני", סיפרה לי סטרוק ביום רביעי. אלקין, לוין, בנט, כל אחד בתורו דיבר עם ראש הממשלה, והוא אימץ את הגישה.
נתניהו, עוד מיום שישי, חיפש כלי אפקטיבי להתמודדות עם המצב. הוא כינס פורום שרים וערך התייעצויות טלפוניות, ביקר במטה השב"כ ושוחח עם הורי החטופים. בעיניו, חטיפת הנערים הייתה הדבר שממנו בדיוק הוא מתריע מאז הקמת הממשלה המאוחדת פתח'־חמאס.
מי שמעיין בהצהרותיו לעיתונות לפני החטיפה, יקרא בהן אזהרות חוזרות ונשנות מפני הברית הפנים־פלסטינית. עשר שעות לפני שנפתלי, גיל־עד ואייל עלו על הטרמפ הגורלי, נתניהו אמר לאנטוניו וויליאריגוסה, ראש עיריית לוס־אנג'לס לשעבר, "אתה יודע שאנחנו נלחמים בטרור. המדיניות שלנו היא פשוטה – 'הקם להרגך השכם להרגו'. אני מזכיר לכולם שזהו פרצופו האמיתי של חמאס, גם בשעה שהוא מאוחד באותה ממשלה עם אבו־מאזן".
חלפו ימים אחדים, ואשר יגור בא. חמאס אכן ביצע פיגוע חמור מאוד בלב לבם של שטחי יהודה ושומרון. אלא שבמצב הקשה הזה לא מספיק להיות צודק אלא צריך להיות מעשי, ובשלב הראשון עוד לא היה ברור מה עושים. בתחילה הטיל נתניהו את האחריות על מחמוד עבאס. הוא ציפה ממנו "לעשות את כל מה שנדרש כדי לסייע בהחזרת החטופים בשלום. זוהי האחריות של הרשות הפלסטינית. אנחנו רואים באבו־מאזן וברשות אחראים לכל התקפה נגד ישראל שיוצאת משטחם".
מובן מאליו שליו"ר הרש"פ לא הייתה שום אפשרות לערוב לשלום הנערים. אם המודיעין הישראלי לא יודע היכן הם, ודאי שחייליו של אבו־מאזן לא ידעו. די בטוח אגב שהם גם לא רוצים לדעת. בישיבת הקבינט שהתכנסה במוצאי שבת נדרשה אפוא גישה מעשית. עבודת הריכוך שסטרוק החלה בה בשבת הכשירה את הקרקע לאימוץ קו קשוח.
קשת ההצעות כללה בתחילה סיפוח, בנייה נרחבת ביו"ש, גירוש בכירי חמאס לעזה, וחטיפה שכנגד של בכירי חמאס כבני ערובה עד לשחרור הנערים. את הקו הקשוח ייצגו, כרגיל בקבינט, יעלון, בנט וארדן.
המחנה המתון בקבינט, לבני־לפיד־אהרונוביץ'־פרי הציג גישה אחרת שלפיה די בפעולות המתמקדות בחיפוש הנערים בלי להעניש את חמאס. למה להבעיר את החזית ולמה להתנהג כמו ילד ולנקום, היו הטענות. אלא שבסופו של דבר, בהפוך על הפוך ומהסיבה הלא נכונה, צידדה גם הקבוצה היונית בפעולה נגד חמאס. לבני ושות' רצו לחזק את אבו־מאזן.
וכך, בסופן של שלוש ישיבות הוחלט לגבות מחמאס מחיר משמעותי ולשלול ממנו חלק מהישגי עסקת שליט. חזרתם לכלא של משוחררי שליט לא הייתה מובנת מאליה. היא התאפשרה בגלל אלתור משפטי שכנהוג בישראל התרחש ברגע האחרון שלפני עסקת שליט, ושמתואר כאן לראשונה.
אי אז, לפני שנתיים וחצי, כשבמשרד המשפטים גיבשו את רשימת המשתחררים, ניסה המשפטן ד"ר אביעד בקשי את מזלו. בערב חג הסוכות, שלושה ימים לפני ביצוע העסקה, שיגר פקס אל משרדו של מנכ"ל משרד המשפטים דאז, גיא רוטקוף. הפנייה נראתה כמו אלף מכתבים אחרים ששולחים אזרחים ועל פי רוב הפקידים זורקים היישר לפח. משום מה, הפנייה הזו עוררה עניין. תחת הכותרת "דחוף מאוד" הציע בקשי לרוטקוף להימנע מחנינה מלאה.
במקום זאת הציע "לשחרר את האסירים בפרוצדורה של שחרור מנהלי. פרוצדורה של שחרור מנהלי תותיר בארגז הכלים הממשלתי חלופה של החזרת משוחררים לכלא כאשר אנשי חמאס יחטפו ישראלי נוסף", ניבא את העתיד. רוטקוף התלהב. אף שלא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת מיהר לחזור לבקשי, ואמר לו: "עקרונית הצעתך התקבלה".
בסופו של דבר אומץ מנגנון משפטי אחר, אבל העיקרון של שחרור מותנה, המאפשר כליאה מחדש, הופעל. בזכותו אפשר היה השבוע לכלוא מחדש את משוחררי עסקת שליט – מה שמוכיח שלכל אזרח תמיד שווה לפנות ולנסות. בלילה שבין שלישי לרביעי עצרו אפוא צה"ל והשב"כ את 53 משוחררי שליט שעוד נותרו בחוץ. ראוי לציין שבכירי מערכת המשפט, הבינו את חשיבות המהלך וגייסו את יכולותיהם המלומדות כדי לסייע בכליאתם המחודשת של מקסימום מחבלים.
מתוך 60 מחבלי חמאס ששוחררו בעסקה, שבעה נעצרו בחודשים הקודמים, מכיוון שהפרו את תנאי השחרור. ההנחיה אפוא הייתה לעצור את 53 הנותרים ולחתור לכך שכולם יחזרו לרצות את עונשם המלא. לא מיותר לציין שעשרה מתוכם נשפטו למאסרי עולם.
כל זאת בנוסף לעשרות מעצרים אחרים, החרמת כספים, סגירת תחנות וצעדים נוספים שתכליתם למוטט את חמאס ביו"ש. זה היה ההיבט הצבאי ולחלוטין לא התמונה המלאה. שהרי כל עוד הנערים לא חוזרים לביתם, היעד העיקרי עדיין לא הושג. עוד מטרה שלא הושגה הייתה הוקעה בינלאומית של ממשלת אש"ף־חמאס.
ארה"ב, גרמניה, צרפת, בריטניה, האיחוד האירופי ומדינות נוספות גינו את החטיפה. אבל הבירות המערביות לא יישרו קו עם ירושלים בנוגע לממשלת המשת"פים הפלסטינית. בעוד ישראל אומרת שיש לפרק את ברית הדמים הזו, ארה"ב השיבה שהיא דווקא תמשיך לעבוד איתה ואפילו מצפה לתיאום בינה ובין ישראל במאמצים לשחרר את החטופים. ואם כך אמריקה, נחשו מה כל השאר.
לא בטוח שצריך להצטער על הכישלון הזה, שהרי לשתי זרועותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית מטרה זהה – פירוק ישראל. על כל פנים, ואף שהדבר נשמע נורא, החטיפה האכזרית סיפקה לישראל חלון הזדמנויות לבסס את טענותיה אודות האיחוד בפרט והסכסוך בכלל.
לא מדובר כאן בשאלה מי צודק, אלא בהתנגשות רבת־עוצמה בין שתי תפיסות שונות בתכלית על פשר האירועים בארץ ישראל ובסביבתה. דרך אחת להביט באירועים היא המבט מצומצם. כלומר, לפנינו אגוז קשה אחד ויחיד שנקרא ערביי ארץ ישראל. תפקידנו לטפח את הקרויים מתונים - קרי אבו־מאזן וכנופייתו - ולהילחם בפונדמנטליסטים, דהיינו חאלד משעל ומרצחיו. אם נגיע להסכם עם אבו־מאזן, הוא וממשיכי דרכו ישלטו על הפלסטינים לדורי דורות וכך יבוא הקץ על כל צרותינו.
זו גישתה של ציפי לבני, שכמוצאת שלל רב שיבחה את קריאתו של אבו־מאזן "לשחרר את ילדי המתנחלים". כאילו שבכוחו של משפט אחד, חנפני וצבוע, לעמוד כנגד הרצחנות חסרת המעצורים של חמאס. וזו בדיוק הבעיה בגישה הפרובינציאלית והצרה של לבני, לפיד, וכמוהם מרבית הבירות המערביות. כולם טומנים את ראשם בחול. הם מביטים באתגר הפלסטיני כאילו מאחורי הרשות הפלסטינית לא ממוקמת ירדן, וכאילו ממזרח לירדן לא קיימת עיראק, וכאילו בעורפה של עיראק לא נושפת איראן.
בקוצר ראות לא מובן, הם עדיין שוגים בהזיה שאפשר להגיע להסכם עם אש"ף – דבר שנוסה ונכשל פעם אחר פעם – ושהסכם כזה יחצוץ בין ישראל לבין יתר הזוועות האזוריות. אבל מי שעיני מדינאי בראשו, בטח ובטח מדינאי יהודי, מוכרח לראות שהעניין הפלסטיני הוא הבעיה הפחות דחופה. ואילו הצרה הבוערת היא החשש שלצד ישראל לא תקום מדינה שוחרת שלום – וספק גדול כמובן אם עבאס שוחר שלום – אלא מדינת ISIS, או מדינת חמאס, ג‘יהאד וחיזבאללה.
זהו האתגר של ישראל, הרבה לפני הבעיה הדמוגרפית. הרי הרצחנות היא אותה רצחנות ואירועי השבוע - לא הלאומיים אלא אלה העולמיים – חידדו עד כמה מוטעית התפיסה הרואה את העניין הפלסטיני כחזות הכול. כי עם כל הכאב וטירוף הדעת שלנו, ההתפתחות המשמעותית השבוע בעולם לא הייתה חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, אלא קברי האחים במוסול ובשאר חלקיה של עיראק המתפרקת.
זהו האירוע מעצב התודעה שחלחל השבוע אל ראשיהם של כל תושבי האזור. זה גם האתגר האסטרטגי שמספק לנו האזור. הרי מי ימנע מאותה מדינה פלסטינית פייסנית ושוחרת טוב, שישראלים רבים כל כך מייחלים לה, להתפרק כמו עיראק או סוריה? מי בדיוק יילחם בתאי ISIS שיצמחו בערוגותיה? מי יעצור את הזרמות הכסף שתקבל מאיראן? מי ימנע בניית מיליציית־בת של חיזבאללה? מי יתמודד עם כל אלה, אבו־מאזן? אותו אבו־מאזן הרופס והמסורס שחמאס שהשליך את אנשיו מהגגות?
זוהי התמונה הרחבה שהתבהרה השבוע והיא אפשרה לנתניהו להוכיח את צדקת עמדתו. כי כפי שנכתב כאן לא אחת, נתניהו, וכמוהו בוגי יעלון,
זהו האתגר המונח לפתחם של ישראל והמערב, ששום מדינה פלסטינית לא תוכל לו. ודאי שמול עוצמות רצחניות שכאלה תהיה זו איוולת מוחלטת אם ישראל תיסוג שוב למותניים הצרות. מה נותר לאזרחי ישראל לעשות לנוכח האכזריות הבלתי נתפסת הזו? בשיחות האינטימיות ביותר ובדרגים הגבוהים ביותר בישראל, הביעו קברניטינו הערכה עצומה לשלוש המשפחות שבניהן נחטפו. המשפחות הבינו את תפקידן במערכה והקיפו את עצמן בחומת מגן. בכך הקרינו לעם ישראל מילת מפתח אחת: חוסן. מה שנכון להן נכון לכולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם