אברהם שלום: ראש השב"כ שהורה להרוג חוטפים
איש המודיעין החרוץ שהשתתף בחטיפת אייכמן והקים את מערך האבטחה הישראלי באירופה אחרי טבח הספורטאים במינכן, נחקק בתודעה הציבורית לאחר שהסתבך קשות כראש השב"כ בפרשה שטלטלה את השירות ואת המדינה כולה
בספרו הטרי על יוסי גינוסר, 'צד גימ"ל' כותב רון מיברג שליד גשר 'עד הלום' הצליח הנהג לדחוף אל מחוץ לאוטובוס אשה הרה ואמר לה לדווח למי שצריך. קצת דרומה מאשקלון כבר החלו לצוץ מחסומים של המשטרה בניסיון לעצור את האוטובוס.
שלום נולד בווינה בשנת 1928. הוא כבר לא היה ילד קטן כאשר חווה שנה תחת שלטון הנאצים באוסטריה. כילד הוכה על ידי אספסוף של נערים אנטישמים. רכושו של אביו הוחרם. ב־1939 עלה עם הוריו לארץ ישראל. מיברג מעלה באוב בסיפרו מאורע ממלחמת העצמאות, שגם בו עמדה הדילמה בפני שלום – מה לעשות עם ערבי שעלול לסכן את הכוח, את המדינה־בדרך, את המבצע, את עם ישראל וכל הכרוך בו. על־פי ציטוט מספרו של יצחק טישלר 'אחרונים על הרכס', מתברר שכבר ב־48' הינחה שלום להרוג ערבי שעלול היה לסכן מבצע. לקחי שיירת הל"ה עדיין היו טריים.
הוא היה חבר בהכשרת הפלמ"ח בקיבוץ מעוז חיים. המ"מ שלו היה רחבעם זאבי (גנדי). שלום הצטרף לשירות הביטחון מיד בראשיתו, לאחר מלחמת העצמאות. מי שהמליץ עליו היה רפי איתן. מי שקיבל אותו תחת חסותו היה איסר הראל עצמו. בריאיון איתו, העיד עליו הראל: "כאשר הגעתי למסקנה שיש צורך לבדוק את האפשרות של הפעלה מבצעית בחו"ל, פניתי באופן טבעי לכתובתו של אברום שלום ולא בכדי. מבין אנשי המבצעים הוא היה האירופאי מכולם... לא היה מבצע מסובך שבו לא נטל חלק".
בפרשת המלחמה החשאית נגד מדעני הטילים הגרמנים במצרים בתחילת שנות ה־60, מילא שלום תפקיד "חיוני במיוחד", כהגדרת איסר הראל. אלו היו מבצעים רגישים שהיו קשורים לא רק בהבאת מודיעין אלא גם בחיסולם של המדענים הגרמנים בדומה למבצעים המזוהים בשנים האחרונות עם פרויקט הגרעין האיראני. "הוא הכיר היטב את היבשת, אך במיוחד את גרמניה ושכנותיה. שליטתו בשפות זרות, ובמיוחד בגרמנית, הייתה לנו לעזר רב... הוא הוכיח כל פעם תושיה בלתי רגילה".
לימים ניהל שלום את פעילות המוסד באירופה. בתקופתו במוסד הכיר מקרוב את יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה בתקופה שפרשת קו 300 הפכה לפרשת השב"כ. בין המבצעים המפורסמים ששלום השתתף בהם הייתה גם חטיפת של אדולף אייכמן בארגנטינה. בריאיון לאיריס יוטבת בירחון 'מוניטין' (1982) סיפר שלום: "השניות הראשונות של התפיסה היו עבורו (איכמן) שניות של תדהמה וזה טבעי, אבל מאותו רגע שהיה בתוך המכונית, ואחד מאיתנו אמר לו בגרמנית, 'בבקשה שב בשקט, אחרת תיירה', הוא הפך להיות צייתן ללא הרהור וערעור... מכיוון שלא הרגנו אותו מיד – (הוא) ראה עוד סיכוי קלוש להינצל. אני החזקתי אותו בזמן הנסיעה".
שלום מונה לראש השירות בשלהי 1980. כל השנים נחשב למי שהחזיק בדעות מדיניות יוניות, כולל הצורך בהקמת מדינה פלשתינית. אבל כדרך הביטחוניסטים שצמחו על ברכי תנועת העבודה, לא היו לו עכבות אידיאולוגיות או מצפוניות בהפעלת המערכות שבשליטתו לטובת המדינה ונגד האויב. הוא התנגד למלחמת של"ג, אבל מרגע שהוטלה עליו המשימה להקים בשטח תשתית של השירות עשה זאת בנמרצות וביסודיות. בשנות השבעים הקים את מערך האבטחה בחו"ל על מוסדות יהודיים ונציגויות ישראליות בעקבות טבח מינכן.
כשהוקמה ועדת חקירה בראשות האלוף מאיר זורע לחקירת מותם של שני המחבלים, עסק השב"כ בראשותו של שלום בהטעיית הוועדה. בעקבות ההטעיה נחשד האלוף איציק מרדכי כמי שהרג את שני המחבלים תוך כדי החקירה במכות של קת אקדחו. בשיחות פנימיות טען שלום שיצחק שמיר התיר לו להרוג את המחבלים.
הופעתו הציבורית האחרונה של שלום הייתה בסרטו של דרור מורה 'שומרי הסף'. מבין כל הדוברים שכולם היו בעבר ראש השב"כ, דמותו הייתה הבולטת ביותר. גם באישיות שהציג וגם בסוג מסוים של חכמה שהייתה בדבריו. לא כל המרואיינים בסרט הפגינו אינטליגנציה גבוהה. יחד עם זאת, שלום לא נרתע בריאיון איתו מלערוך השוואה מקוממת בין שלטונה של ישראל ביו"ש, לבין שלטון הכיבוש הנאצי באירופה.
יוסי גנוסר העיד עליו, כי היה אמיץ מאוד במלחמה, בשדה הקרב, אך פחדן גדול בזירה הציבורית. ייתכן שידע לאן נושבת הרוח בסביבה שבה הוא חי ולכן אמר את מה שאמר. אבל הוא יישאר כאדם שצריך לשפוט אותו לפי מעשיו בשירות ישראל, ולא לפי ציטוט כזה או אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם