אחרי 67 שנה: חוזרים לאוניית המעפילים 'התקווה'
800 בני נוער יהודים מצרפת הגיעו השבוע לישראל, גורשו לקפריסין, והכירו במחנה קיץ ייחודי את מה שעבר על המעפילים בימי המנדט. אולי כמו אז, הדאגה בלב ים הייתה בעיקר לסכנות המאיימות על היושבים בארץ
800 בני נוער יהודים מצרפת שהו במשך כשבוע על אונייה של חברת 'מנו ספנות' בשיט מישראל לקפריסין בשחזור מסע אוניית המעפילים 'התקווה', כדי לנסות ולהבין מה קרה בימי טרום המדינה ומהי 'התקווה' בשנת 2014. השבוע, כאמור, היה למדריכים המון חומר אקטואלי שידגים את הנושא.
ביום ראשון נחתו הנערים והנערות בישראל, ומיד גורשו מהארץ בידי שחקן שגילם קצין בריטי במדים. משדה התעופה הם הוסעו לנמל חיפה ושם עלו על הסיפון, וביום שני, כשכל המעפילים הצעירים עלו לאונייה, היא הפליגה לכיוון קפריסין.
"לפני שבועיים המילה שאפיינה את החברה הישראלית הייתה 'תקווה'", אמר למשתתפים שדרן רדיו צרפתי מוכר באירוע הפתיחה של ההפלגה, בהתייחס לתקופה שבין רציחתם למציאת גופותיהם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל.
לאחר מכן שרו החניכים בקול רם את "שמע ישראל" של שרית חדד, שאת כל מילותיו הם יודעים בעל פה. ההתרגשות הציפה את הצעירים מצרפת, וכך גם את הישראלים הרבים שליוו אותם. את הטקס סיימו בשירת "התקווה" ולאחר מכן הקפיץ תקליטן הספינה את הצעירים בעיבוד מודרני ל"הבה נגילה" ובמיטב הזמר הישראלי-ים תיכוני.
כבר בבוקר למחרת עגנה הספינה בקפריסין. תחת אבטחה כבדה של שוטרי משטרת קפריסין יצאו ה"מעפילים" לאחד החופים, אך לא במטרה להשתזף בים אלא כדי ללמוד על מחנות המעפילים שהוצבו במדינה בימי העלייה הבלתי לגאלית. בצד היווני של קפריסין אין היום שרידים למחנות של הבריטים מאז, אך הצבא הבריטי עודנו נוכח בבסיסיו באי.
אחת מהמעפילות מהתקופה ההיא הייתה לאה שפטיה, בת 84, במקור מאיטליה. שפטיה עברה את השואה כנערה, יחד עם שני אחיה והוריה, מה שכלל אינו מובן מאליו. היא אישה חיננית ומרשימה, שזוכרת בפרטי פרטים את ההפלגה בספינת 'ארבע החירויות' לישראל, ולאחר מכן את הפינוי לקפריסין. "אחרי השחרור מהנאצים השתלבתי בבני עקיבא בבודפשט", היא נזכרת. "היינו מוגנים יחד בבית הזכוכית".
בזכות האזרחות הצרפתית הצליחה המשפחה להגר מהונגריה לאיטליה, ושם הצטרפו לסבא, לדודים ולדודות בעיר טריאסטה. חצי שנה חיה משפחתה של שפטיה בעיירה קטנה הסמוכה למילאנו, "בבית שהקצה אחד הנדיבים האיטלקיים", ושם התגוררו חניכי בני עקיבא במטרה להצטרף לגל 'עלייה ב'' של תנועות הנוער.
היא מספרת כי בניגוד לספינת התענוגות של החניכים מצרפת, ספינת 'ארבע החירויות' לא הייתה מענגת במיוחד. "לא היו הרבה אוכל ומים, הייתה צפיפות נוראית", היא נזכרת. "היה לי קשה עם העובדה שגררתי את המשפחה שלי לישראל, והרגשתי שאם יקרה משהו לאמא – אני אשמה".
איך זה לחלום על הגעה לישראל ולהיות מגורשים בלי להגיע לארץ המובטחת?
"זה פשוט משגע!" אומרת שפטיה עם ברק בעיניים. "לא ידענו מה יקרה ואם נוכל אי פעם לחזור. אבל אחרי שהגיע אלינו שליח בני עקיבא לקפריסין, וסיפר שלאט-לאט משחררים את המעפילים לפי סדר הגעתם, נרגענו".
את שיט 'התקווה' המודרני ארגנו ב'החוויה הישראלית', חברת בת של הסוכנות היהודית העוסקת בתיירות, במסגרת מחנות הקיץ בישראל של תנועות הנוער בצרפת. באירוע השתתפו גם המועצה הציונית לישראל, שיזמה סדנאות על התמודדות עם האנטישמיות מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ומפגשים עם בני נוער ישראלים, ואנשי משרד העלייה והקליטה, שעודדו את הצעירים לעלות לארץ. על החוף הקפריסאי היפהפה קיימו אנשי 'החוויה הישראלית' מפקד מיוחד עם מאות החניכים, ושם דיבר אחד מאנשי הצוות על התקווה ועל הגיבורים שסייעו בהקמת מדינת ישראל.
במקביל לאירועים על החוף החל מבצע 'צוק איתן', והורי החניכים הדואגים בצרפת החלו להתקשר ולברר מה המצב, אך מנכ"ל החברה, עמוס חרמון, הרגיע אותם והבהיר כי הם עובדים לפי הנחיות פיקוד העורף ושאין מה לדאוג.
לדברי חרמון, בישראל נמצאים כעת כעשרת אלפים בני נוער יהודים מחו"ל במחנות קיץ שונים. חלק מהמחנות עברו לשהות באזור הצפון, הבטוח יחסית, אך שום קבוצה לא ביטלה את הגעתה לישראל. גם אנשי הצוות הרבים מישראל היו מודאגים, ונצמדו למסכי הטלוויזיה. רבים מהם אף קיבלו צווי שמונה. בעקבות אי הוודאות ביקשו לקיים תדרוך לחניכים והסבירו בפרטי פרטים על המצב.
גם אז, בימי מחנות המעפילים, הייתה בקפריסין דאגה למתרחש בארץ. עם זאת, בתקופת השהייה באי פרחו החיים היהודיים בקפריסין, וחיי התרבות היו עשירים מאוד. "התנאים היו סבירים יחסית למה שעברנו קודם", מספרת שפטיה. "החודשים האחרונים היו סוג של גן עדן. התחלנו ללמוד עברית, שרנו שירי פרטיזנים - רבים מתושבי המקום נלחמו באירופה – וחוץ מזה, הים היה נהדר. בשקיעה היו כל הצעירים יורדים לחוף ושרים שירים ישראליים ויהודיים, בעיקר ביידיש".
שפטיה מספרת שמשפחתה הייתה "מוקד לקנאה" במחנה הבריטי בקפריסין, כי כל המשפחה שרדה את השואה - דבר נדיר ביותר. "רק נגיד שהיו הרבה שרצו שהוריי ילוו אותם מתחת לחופה", היא צוחקת.
"הם מאותו העם, רק מעבר לים", הסביר ראש המחלקה לפעילות בישראל, יעקב חגואל, במהלך קבלת הפנים בנמל. "אני סמוך ובטוח שהמשט חיזק בקרב הצעירים את החיבור לעם ולמדינה".
גם שפטיה חזרה לארץ, אחרי חצי שנה במחנה הבריטי בקפריסין. עד השבוע היא לא חזרה אל האי.
האם טוב שישראלים יבקרו בו וייזכרו בתקופת ההעפלה?
"רק אם הם רוצים את הים", היא מחייכת בשובבות. להפלגה היא הגיעה עם בתה וששת נכדיה, המספרים שזו הפעם הראשונה ש"סבתא מדברת" על ההעפלה. היא שמחה מאוד על המפגש עם בני הנוער הצרפתים, אך ביקשה גם להעביר להם מסר: "אני לא חושבת שהם לגמרי מבינים מה היה באותה התקופה, אבל אני מקווה מאוד שהם יעלו ארצה. אין מה לחפש שם. זה מקומנו, אין מקום אחר".
הכתב היה אורח הסוכנות היהודית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם