"ילדינו נולדו לתוך הקסאמים, במרכז לא יבינו"
חצי מתושבי הדרום המופגז ברחו למרכז. הביקורת על יושבי בתי הקפה בגוש דן מסויגת יותר, ועדיין מורגש ניתוק מ'מדינת תל־אביב'. "אנחנו כבר 14 שנה תחת מתקפה", אומרים בעוטף עזה, "שאל כל ילד מהדרום - הם לא מכירים מציאות אחרת"
• לכל העדכונים, כנסו לעמוד החדשות של nrg
הלקוחות היחידים היו שני ילדים חרדים מנתיבות, שבאו ללמוד במסגרת שארגן למענם כולל האברכים בבית הכנסת של המושב, וכעת ביקשו ממתק. בהתחשב בכך שמדובר בסופרמרקט המשרת 190 משפחות המתגוררות ביישוב, עובדים מהמפעלים הסמוכים ועוברי אורח, אפשר להבין שהמצב מתוח. "חצי מושב נסע מכאן והחצי השני מסתגר בבתים", אומר בר.
ומה אתה עושה כשיש אזעקת 'צבע אדום'?
"אני הולך לפינה, מאחורי הארגזים. זה אמנם אותו דבר, אבל בין הארגזים אני משלה את עצמי שאני מוגן". בית־הגדי הוא אחד מעשרות היישובים באזור שזכה לכינוי 'עוטף עזה'. על אחד הקירות במושב כתב מישהו בגדול "ברוכים הבאים לחוטף עזה".
ברחובות המושב אין נפש חיה. רק אופיר זינו בת ה־16, תלמידת תיכון 'צביה' בשדות־נגב, הולכת במהירות לשמרטפות אצל אחד השכנים. מה עושים כל היום? "לא יוצאים, יושבים בבית. יש טלוויזיה, מחשב, אייפון", היא עונה.
לא ברור איך יסתיים מבצע 'צוק איתן', אבל דבר אחד הוא כבר עשה. עם ישראל החל להכיר שמות של יישובים שלרובו היו עד כה אנונימיים לגמרי. נוסעים בכביש הריק כמעט באמצע היום, ושלטים שפעם היינו חולפים על פניהם מבלי לראותם נשמעים לפתע מוכרים - אלה השמות מהאזעקות ברדיו ובטלוויזיה. כביש 232, שפעם היה סתם דרך בין ניצנים לחבל הבשור, הפך להיות קו גבול בין האזור שממערב לו, "שחוטף יותר", ובין היישובים ממזרח, שנהנים מהפוגות ארוכות יותר בין קסאם לקסאם.
יכיני הוא מושב בודד בין קיבוצי המועצה האזורית שער הנגב. הוא שוכן כשבעה קילומטרים מקו הגבול, והוקם ב־1952 בידי עולים מאיראן. הם לא החזיקו מעמד בשל התקפות חוליות ה'פדאיון' מעזה, ובמקומם הגיעו עולים מתימן, שהובאו ממחנות העולים בראש־העין. המושב נקרא כך משום שהוא נמצא בנחלת בני שמעון, ויכין הוא שמו של אחד מהם. למזכיר היישוב יש הסבר אחר: בכפר הערבי מוחרקה הסמוך נמצאו שרידים של אחד משני עמודי מקדש שלמה, יכין ובועז.
חלק קטן מ־78 המשפחות ביכיני מתפרנסות מחקלאות. רוב המשקים החקלאיים קרסו, והתושבים מתפרנסים בעבודה בחוץ. המושב, כמו קיבוצי המועצה, מספק דיור לסטודנטים של מכללת ספיר, הנמצאת גם היא בתחום המועצה האזורית שער הנגב, ולאחרונה אף 'הקימה בו עמותת 'איילים' כפר סטודנטים.
אלה נרתמו למאמץ הלאומי, ומקיימים במקום פעילות לתושבים ולילדים גם בימים כתיקונם. ליד אחד הבתים מתנוסס דגל ישראל. מכונית עוצרת ליד הבית, וממנה יורדים משפחת גוזי - זוג הורים וילד בן שבע - שחזרו מביקור במרכז. "נסענו קצת להתאוורר", מספרת מיכל. "יעד, הבן שלנו, עבר בדיקה רפואית בראשון־לציון, ובסוף השבוע אנחנו מתכוונים לעזוב לעוד כמה ימים של שקט". המועצה האזורית מארגנת נסיעות נופש והתאווררות לתושבים, וגם משפחת גוזי נרשמה לסוף שבוע כזה.
מנחם ומיכל מזמינים אותי לביתם לכוס קפה. בלילה הקודם הם לא ישנו הרבה: מסוקי התקיפה של חיל האוויר נשמעים היטב, וכל שיגור של טיל מרעיד את הבית. "אנחנו לא נבהלים מאזעקות ה'צבע אדום' כמו מרעש היירוטים", אומר מנחם, פנסיונר של המועצה שמנהל כיום עסק עצמאי.
"אנחנו נמצאים באותו קו אווירי של שדרות וקיבוץ גבים. אנחנו מוכנים לספוג כדי לתת לצה"ל את כל הזמן שדרוש לו כדי שיהיה פה שקט". מיכל מספרת ששהותם הקצרה בראשון־לציון התקבלה ברגשות מעורבים. "ראינו ששם החיים מתנהלים כאילו דבר אינו קורה. אתה בא לכאן ולא מבין, אלה חיים אחרים לגמרי".
אבל גם בראשון־לציון או בתל־אביב נתונים תחת מתקפה, אני מקשה. "אנחנו כבר 14 שנה תחת מתקפה", עונה מיכל, "הלכנו לקניון לקנות כמה דברים, וכששמעו שאנחנו מעוטף עזה חיבקו אותנו ושאלו: 'איך אתם מחזיקים שם מעמד? אנחנו רק שבוע תחת רקטות והלב שלנו ירד לתחתונים. איך אתם מסוגלים?'"
ומה עניתם?
"אמרנו שכאן זה הבית שלנו. אנחנו לא יכולים לעקור הכול וללכת. נולדתי במושב הזה. חוץ מזה, כבר התרגלנו. הילדים שלנו נולדו לתוך הקסאמים. שאל כל ילד מהדרום - הם לא מכירים מציאות אחרת, כאילו זה חלק מהחיים. ילד מהמרכז לא יבין מה אנו חווים".
הם מנותקים?
"ברור", עונה מיכל, אך מנחם בעלה מסתייג: "הרגשנו את החיבוק באוויר. כשהגענו לבדיקה של יעד, האחיות קמו לקראתנו ואמרו 'אנחנו מצדיעים לכם'. היהודים הם עם מחבק, אנחנו מרגישים את זה וזה עושה לנו טוב. אבי, שבא מתימן, נהג לומר לי בילדותי שאם אפגוש יהודי בכל מקום בעולם ארגיש כלפיו קשר חזק. כך זה בין יהודים. הבעיה היא שמגלים את זה רק בשעות הקשות".
אתם סומכים על הממשלה שהפעם תעשה את מה שצריך?
מיכל פסימית. "זה לא ייגמר לעולם. גם אם ימגרו את חמאס, יקום ארגון אחר שימשיך לאיים עלינו. אני לא מאמינה שאפשר להשיג כאן שקט מעבר לשנתיים־שלוש במקרה הטוב. שקט מוחלט? לגמרי לא".
מנחם דווקא סומך על הקבינט והממשלה, ולא משנה אם היא מהימין, מהשמאל או מהמרכז. הוא גם משליך את יהבו על אבו־מאזן, שיצא למצרים כדי לנסות להשיג דריסת רגל מחודשת בעזה במסגרת הסדר הפסקת אש. "אם הוא ייקח את העניינים לידיים יכול להיות שכללי המשחק יהיו שונים, אבל זה בתנאי שיקבל מאיתנו גיבוי.
"אספר לך משהו. 25 שנה עבדתי במועצה האזורית. עשרות שנים עבדו איתי ערבים מהרצועה. במבצע 'עופרת יצוקה' טלפן אליי חבר מדיר אל־בלח ודיבר בלחש על חמאס: 'מנחם, זה אני, עלי. תגיד לצבא שימשיכו, שכבר יוציאו אותם מפה! הם הרגו אותנו'. אני מאמין ש־90 אחוזים מתושבי הרצועה לא רוצים את חמאס".
בצומת ניר־עם הקימה המשטרה הצבאית מחסום. רק תושבי האזור ובעלי תפקיד מורשים לעבור מערבה. "אתה יודע שאתה נכנס לאזור ספיגה", מזהירה אותי השוטרת. אבישי רגב וניר בראודה מקיבוץ מפלסים עוצרים את הטנדר שלהם כדי להזדהות בטרם יורשו לעבור.
מצב הרוח שלהם לא טוב - לא בגלל המצב כמו בשל העובדה שנבחרת ארגנטינה, ארץ המוצא של רוב תושבי הקיבוץ, הפסידה בגמר המונדיאל לגרמניה ערב קודם לכן. "היו אמש הרבה בומים", אומר ניר. "בום אחד היה יותר מדי - זה של גצה (חלוץ נבחרת גרמניה שהבקיע, מ"ט) בדקה ה־113".
את ילדי קיבוץ עלומים פגשתי באחד הגנים, במבנה ממוגן. לקיבוץ הגיעה הזמרת שולי נתן, שתופיע בערב לפני המבוגרים, וכעת היא מספרת לילדים כיצד נולד השיר המפורסם 'ירושלים של זהב'. לא הרחק משם, ליד ביתו של יוסי מרמלשטיין, שלפו כוחות הביטחון מהקרקע את הקסאם שהתפוצץ עשרה מטרים מהבית וגרם נזק קל למחסן. הבור שנפער במקום הוא עדות למה שעובר על הקיבוץ בתשע השנים האחרונות.
בין היישובים שפעם היו הגדר האחורית שלנו ועתה עלו לכותרות שלא בטובתם נמצא גם ישע. המושב, השוכן בתחומי המועצה האזורית אשכול, ספג בסיבוב הקודם מכה קשה כשאורחת בת שבעים מגברעם, שבאה לפגוש חברה שעמה לא רצתה להיפגש בכפר־עזה בשל הסכנה, נהרגה מרסיסי קסאם שנחת בקרבתה.
גלית בשארים עוברת לידינו בתוך ואן עמוס בפיצות ובפוקצ'ות. "ביום שישי נכנסתי לחרדה מטורפת", מספרת גלית, "אחרי שסיימתי לנקות הבנתי שאני צריכה למצוא לעצמי תעסוקה כדי לא להשתגע לגמרי. גיליתי שבתיכון הישן הקימו בסיס צבאי ארעי. יש לי בית מאפה, ומיד החלטתי שאני מספקת להם פוקצ'ות כדי לעשות להם כיף. עכשיו אני בדרכי אליהם, לחלק את המאפים והשתייה".
בעודה מעמיסה את המשלוח יחד עם בנה ניר בן ה־12, מספרת לי גלית על המושב. הוא נוסד בתחילת שנות ה־50 בידי עולים ממצרים, אך רובם עזבו אותו. "אבא שלי הגיע לכאן כשהיה בן 13. בית המאפה שלי ממוקם בבית שהיה שייך לסבתי. אחר כך באו האשכנזים". במשך השנים התרחב ישע, וכיום מתגוררות בו כחמישים משפחות. המושב ספג ירי במשך כל השנים - "אבל לא כמו הקיבוצניקים ממערב לכביש 232. שם המצב הרבה יותר גרוע", היא מסבירה. "אתמול היו כאן שמונה אזעקות, והיום יותר שקט".
איך זה לחיות כאן?
"עכשיו, אחרי שלקחתי על עצמי את מיזם החיילים, אני מלאה אנרגיה. כשאני צריכה להישאר כאן כשחצי מהחברים שלי במושב ברחו זה נורא. הילדים משתגעים. לא נותר להם אף חבר במושב והם כל היום בבית".
ולמה היא לא בורחת? "כי בפעם הקודמת, ב'עמוד ענן', אכלנו אותה", היא מסבירה. "באנו לירושלים כי אמרו לנו ששם בטוח, וכשהגענו ביום שישי נשמעה אזעקה בירושלים וטיל נחת באבו־גוש. החלטתי שאם תופסים אותי בכל מקום שאליו אלך, עדיף להישאר בבית". גלית מסיימת לחתוך את הפוקצ'ות בבית המאפה, הכשר למהדרין, ויוצאת שוב לרכבה.
"אני צריכה שהממשלה תבין ששקט זה שקט, ושדינו של קסאם אחד הוא מלחמה. ברגע שזה יקרה נרגיש בטוחים בהרבה. לא אכפת לי מה יעשו. מצדי שיהרסו את עזה ויפתחו לי שביל לים או שיעשו שלום - רק שיפתרו את הבעיה. אני צריכה לדעת שכאשר שלושת הבנים שלי הולכים לישון ולא מצליחים להתעורר גם כשיש אזעקת 'צבע אדום', אני לא צריכה להחליט את מי מהם להשאיר בחיים, כי אי אפשר לסחוב את כולם. אני לוקחת את הקטן, בעלי לוקח את הגדול, זורק עליו את השני ונשכב על שניהם. זה מצב לא נורמלי".
אילן, בעלה, מסביר שלדעתו ההחלטה על הפסקת אש הייתה מוקדמת מדי. "הסורים וחיזבאללה מסתכלים עלינו ורואים שאנחנו 'נחנחים'. לא פלא שהם מתחילים לטפטף קטיושות מהצפון. הרי כולנו יודעים שמאחורי כל הארגונים הללו נמצא חיזבאללה. בשפה של המזרח התיכון אנחנו משדרים חולשה.
"מה שצריך לעשות הוא לנצל היטב את הסכמתנו להפסקת אש לצורכי הסברה - ומי כראש הממשלה נתניהו יודע להופיע בתקשורת העולמית ולהסביר. ואחרי שנצרנו את האש לפרק זמן והם המשיכו, צריך עכשיו לשחרר את הקפיץ ולהיכנס בהם גם עם כוח קרקעי, ומתוך ידיעה שאנחנו עשויים לשלם על כך מחיר".
הבדיחה שרצה בימים האחרונים על חשבונם של התל־אביבים מספרת שבעיר העברית בכל זאת נרשם פצוע קשה, שנכווה מהאספרסו שנשפך לו על הרגל בזמן האזעקה. אבל דומה שמשהו בכל זאת נסדק בחומת המגן של הבליין בגוש דן וגם מדינת תל־אביב שרויה בחרדות.
דני, נהג מונית שעצרנו ברחוב קרליבך, מספר שמספר האנשים שמסתובבים בלילות ברחובות קטן ב־50 עד 60 אחוזים מהרגיל. במתחם רחוב הארבעה, שמסעדותיו ובתי הקפה שלו הומים אדם בדרך כלל, הצלחנו למצוא חניה בקלות. בית הקפה 'ג'פניקה' רושם כבר שבוע ירידה חדה במספר הבאים בשעריו. אלכס, מנהל המשמרת, מאמין שמקור התופעה הוא בפחד. "זוגות רבים לא רוצים להשאיר את הילדים לבד בבית. היירוטים עוזרים להפיג את החששות רק במעט", הוא מספר.
אם לא היו רקטות בשמי תל־אביב והמלחמה הייתה מתמקדת בדרום בלבד, היינו שוב עדים למה שנהוג לכנות "מדינת תל־אביב?" אני שואל את רונן, מנהל מסעדת 'ג'ירף' באבן־גבירול, שבניגוד לאחרות דווקא הייתה מלאה עד אפס מקום. "סביר להניח שכן", הוא עונה, אך מסייג שהוא לא מסכים עם אמיתות המושג הזה. "נכון שאנחנו סופגים הרבה פחות מהדרום, אבל אין כאן אדישות לגורלם. אנשים יודעים להתגבר על הפחד, ורוצים לצאת ולא להסתגר בבתים".
פלורית ויונתן, תושבים חדשים בעיר, יושבים בבית קפה בפינת קרליבך. יונתן מספר שעד לפני כמה חודשים גר בירושלים. "ברחתי מהמתח ששורר שם בין יהודים וערבים. אתה נוסע ברכבת הקלה ומפחד, נוסע באוטובוס ומפחד, מסתובב ברחוב ומפחד. באתי לפה כדי לא לפחד, ופתאום יש לי גם בתל־אביב ממה לפחד".
פלורית באה מהצפון, שבו גדלה ולמדה עם ערבים. "אין דבר כזה מדינת תל־אביב, מדינת הדרום או הצפון - אנחנו מדינה אחת. אומרים שבתל־אביב אנשים חיים בסרט, אבל זה לא נכון". הם מצביעים לעבר השני של הכביש, אל כיכר הסינמטק. "לך לשם, תראיין את השמאלנים שהקימו שם אוהל מחאה".
באוהל יושבים אנשי פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, ומנסים לקיים דו־שיח עם העוברים והשבים. "לא תמיד זה הולך", מספר עילאי אורן, מראשי הפורום, "כי תמיד יש כאלה שבאים וצועקים. אבל אנחנו מנסים לקיים פה שיח לא אלים - לא כמו זה שהיה בהפגנה לפני שבוע ליד 'הבימה', כשתוך כדי האזעקות הרביצו למפגיני השמאל".
וכשאתה יושב פה וכל כמה שעות צריך לרוץ לחפש מחסה כי הפלסטינים רוצים בעצם להשמיד אותך, זה לא גורם לך לחשוב שבעצם אין עם מי לדבר?
עילאי לא תולה תקוות בחמאס, כשם שלדעתו אין תקווה לאותם אנשים אלימים שהכו את מפגיני השמאל במוצאי השבת שעברה.
אני נזכר במה שאמרה לי גלית בשארים רק לפני כמה שעות, במרחק שבעים קילומטרים ואלפי שנות אור מתל־אביב: "אני לא זקוקה לאמפתיה שלהם", היא אמרה. "זו האופוריה של כל מי שגר מצפון לאשדוד. הם לא מייחסים חשיבות למה שקורה כאן. אמא שלי הייתה אתמול אצל עורך דין כשלפתע נשמעה אזעקה. היא רצה כמטורפת לחדר המדרגות וראתה כיצד כל האחרים מתנהלים להם באדישות.
"הם לא יודעים שהבוקר שלחתי את הבן הקטן, בן שש וחצי לקייטנה. כשבאו לפזר את הילדים הביתה הורידו אותם שוב מהאוטובוס לממ"ד כי נשמעה אזעקת 'צבע אדום'. בתוך שניות נחת לידם טיל קסאם באמצע הכביש, במרחק מטר וחצי מהממ"ד. שם במרכז לא מבינים במה מדובר. אולי רק כשייפול שם טיל יבינו, אבל אני כמובן לא מאחלת להם את זה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם