נמ"ר של נייר: איך שוב נפגעו החיילים בנגמ"ש?
לפני כעשור הוחלט שלא להיכנס לעזה עם נגמ"שי "זלדה" הלא ממוגנים, אך צה"ל קיצץ בייצור נגמ"שי המרכבה, תוך הסתמכות על חילות האוויר והמודיעין. נפילת לוחמי גולני בנגמ"ש בשג'עאיה עתידה לשנות את התמונה
עוד כתבות ב-nrg:
• תולים דגל - תומכים בצה"ל
• בכיר איראני: "נחמש גם את יהודה ושומרון"
• רמזור גרסת המילואימניקים: לא עוצרים בצבע אדום
ב־11 וב־12 במאי 2004 נהרגו 11 לוחמים בהתפוצצות שני נגמ"שי M-113 המכונים "זלדה" בשכונת זייתון בעזה וברפיח שבדרום הרצועה. עוד שני לוחמים נהרגו בפעולות לחילוץ הנפגעים. לאחר שני האסונות, שהביאו לעולם גם את התמונה המצמררת שבה לוחמי צה"ל חיפשו עם האצבעות, בתוך החול, אחר שרידי חבריהם שהתפזרו בחולות רפיח, הוחלט באופן חד־משמעי שלא להיכנס עוד לרצועת עזה עם "זלדות".
במלחמת לבנון השנייה שוב איבד צה"ל עשרות לוחמים מירי טילים נגד טנקים וממטענים, שהיו סיבת הקטל המרכזית במלחמה. האיום הגדול ביותר על הכלים היה הטיל הרוסי המתקדם המכונה "קורנט", שנמצא כיום גם בידי חמאס בעזה. הלקחים שנלמדו בדם לאורך עשרות שנים הובילו למסקנות חד־משמעיות שקיבלו תוקף לאחר מלחמת לבנון השנייה: צה"ל החליט, באישור הקבינט המדיני־ביטחוני, לחזק את יכולות התמרון הקרקעיות שלו, בדגש על כלים מוגנים שיתאימו לסביבת לחימה אורבנית.
על פי ההחלטות שהתקבלו לקראת סוף העשור שעבר, אמור היה צה"ל להצטייד במספר מוגבר של טנקי מרכבה סימן 4, שכוללים מערכת הגנה אקטיבית מפני טילי נ"ט המכונה "מעיל רוח". בנוסף, אמורה הייתה להתבצע הצטיידות מואצת בנגמ"שי מרכבה ("נמ"רים") חדשים, שגם עליהם יותקנו מערכות "מעיל רוח". עוד הוחלט כי יותקנו "מעילי רוח" על כלים נוספים שעלולים להיות יעד להתקפות, כמו טנקי מרכבה מיושנים יותר, דחפורים וכלים נוספים המשתתפים במאמץ המלחמתי.
למרות זאת, בשבת לפני שבועיים, ביום השני של מהלך התמרון ברפיח, התברר לציבור שרוב ההמלצות נשארו על הנייר: נגמ"ש "זלדה" של גולני, בן יותר מ־40 שנה ועם מיגון שאינו עמיד אפילו בפני נשק קל, נע לעבר העיירה שג'אעיה ונתקע תוך כדי תנועה לעבר היעד. הנגמ"ש לא נע על הציר הראשי שהיה ממולכד אלא דרך השדות, אבל מהרגע שנתקע ולוחמיו לא קיבלו הנחיה לקפוץ ממנו, הוא הפך למלכודת מוות, שבה נהרגו שבעה לוחמים. השרידים מהמתקפה מועטים, והלוחם אורון שאול ז"ל עדיין נחשב חלל שמקום קבורתו לא נודע.
המטווח על הנגמ"ש הלא ממוגן הפך להסתבכות שהייתה יכולה להיות גרועה אפילו יותר: בקרבות לחילוץ הנפגעים נהרגו עוד שישה מפקדים ולוחמים מגולני, והופעל בפעם הראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה הנוהל הארטילרי המכונה "אש על כוחותינו": על פי הנוהל, לוחמי גולני נעו 150 מטר לכיוון הצד הישראלי של זירת הקרב, ובדיוק אז נורה מטח אש כבד על ידי התותחנים, כדי להוריד את הראשים של לוחמי חמאס הרבים שהיו פרוסים בשטח. האש, שנורתה ללא מרווחי בטיחות מקובלים מכוחותינו, סייעה ללוחמים להיחלץ מן השטח, אבל למרות זאת נשארו השאלות הקשות בעינן: כיצד קרה שגם ביולי 2014 נשלח נגמ"ש "זלדה" ללא מיגון ללב זירת הלחימה האורבנית? יתרה מכך, כיצד קורה שבניגוד להחלטות שהתקבלו לאחר מלחמת לבנון השנייה, רוב הכלים עדיין אינם ממוגנים?
לפני שעונים לשאלה, קצת פרופורציה: למרות בעיות ההצטיידות וליקויי הכשירות שהתגלו בלחימה, הנובעים במידה רבה מירידה חדה בהיקף האימונים של כוחות הסדיר והמילואים על רקע הקיצוצים בתקציב הביטחון בימים שבהם סדר היום הציבורי היה "חברתי", צה"ל מנצח במערכה מול חמאס.
בארבעת השבועות הראשונים למלחמה התברר כי דרגי הפיקוד עד רמת החטיבה מגלים דבקות מוחלטת במשימה, המפקדים נמצאים תמיד בראש הלוחמים בחזית, והשקעות רבות בטכנולוגיה, שיצאו לדרך לאחר מלחמת לבנון השנייה, נושאות פרי. גם העורף מפגין איתנות רבה, הרבה בזכות "כיפת ברזל" אבל גם בזכות פעילות פיקוד העורף וכוחות ההצלה והחירום האזרחיים.
יחסי הכוחות בלחימה הם חד־משמעיים, לא משנה כמה הקלטות מתלהמות עוד ישחרר מוחמד דף, כמו למשל זו ששודרה בטלוויזיה של חמאס ביום שלישי בלילה. למרות דבריו, ההערכות לקראת סוף השבוע היו שחמאס מייחל להפסקת אש. גם ישראל תסכים להפסקת אש, לאחר השלמת הרס המנהרות ההתקפיות. אם כי לא ברור אם ההתנהלות המדינית תצליח למצוא נוסחה שתחבר בין הרצון של שני הצדדים להפסיק את האש. חמאס יפסיק לירות לעבר ישראל רק אם לא ירגיש מושפל וכנוע, אבל הוא לא יוכל להשיג את הדרישות שהציג בתחילת הלחימה, ובראשן הסרת המצור מעל רצועת עזה.
ועכשיו, לפתרון השאלה, מדוע חסרים נמ"רים ו"מעילי רוח" לכוחות הלוחמים ברצועת עזה? האשמה, מתברר, מתחלקת בין קיצוצי התקציב הקשים שיזם משרד האוצר לבין המדיניות של צה"ל לתת את העדיפות המוחלטת בתקציבו לגופי המודיעין ולחיל האוויר, על חשבון הזנחת היבשה.
כדי לנסות למצוא תשובה לשאלה מדוע חסרים נמ"רים, חשוב לדעת כי נגמ"שי הנמ"ר הראשונים יצאו מפס הייצור במפעל של משרד הביטחון וצה"ל בבסיס תל־השומר ונכנסו לשירות מבצעי בצה"ל כבר במהלך 2009. כבר אז היה ברור כי כדי לייצר כמות משמעותית של מאות נגמ"שים עבור חטיבות חי"ר רבות בצה"ל, כפי שהוחלט, יהיה צורך להעביר חלק ניכר מהייצור לארצות הברית. זאת, כדי לפנות מקום בפס הייצור לטנקי המרכבה, שגם הם היו צריכים להיכנס לקצב ייצור מוגבר, וכדי לממן את עלות הנגמ"שים בכספי הסיוע הביטחוני האמריקני, שאפשר להשתמש בהם רק לרכש בארה"ב.
על פי החלטת מערכת הביטחון, התקציב המיועד לייצור טנקים ונגמ"שים גם יחד בישראל גדל לאחר מלחמת לבנון השנייה בעשרה אחוזים - ממיליארד שקל לשנה בעשור הקודם ל־1.1 מיליארד שקל בשנה בעשור זה (כ־305 מיליון דולר בשנה). במקביל הוקצו לייצור הנגמ"שים בארצות הברית יותר מ־200 מיליון דולר בשנה - מכספי הסיוע. זאת למשך עשר שנים לפחות (בין 2011 ל־2020).
לדברי מקורות במערכת הביטחון, לאחר ויכוחים עזים בין התעשיות הביטחוניות הישראליות סביב השאלה מי ינהל את פרויקט הנמ"ר במתכונתו החדשה, הוחלט בסופו של דבר לערוך מכרז ישיר של מערכת הביטחון בארצות הברית. שלוש חברות ניגשו להתמודדות על הפרויקט הישראלי ובסוף 2010 פורסמה זכייתה של GDLS. הזכייה, מבחינת מערכת הביטחון הישראלית, הייתה ברורה וחדה, וכמעט לא הייתה כרוכה בהתלבטויות.
הצעתה של GDLS נחשבה טובה מן המתחרות באופן מובהק ומאז הזכייה הפך מנכ"ל החברה מרק רולה לאורח קבוע בישראל. על פי תנאי זכייתה של ג'נרל דינמיקס, היא מייצרת בארצות הברית 36 מתוך 114 החלקים ("קיטים") שמהם מורכב נגמ"ש המרכבה, כולל עשרה חלקים מרכזיים שחיבורם יחד מהווה את הפלטפורמה של הכלי. שאר 78 ה"קיטים" ימשיכו להיות מיוצרים בישראל.
כלל הרכיבים, גם אלה שמיוצרים בארצות הברית וגם אלה שימשיכו להיות מיוצרים בארץ, מגיעים למפעל בתל־השומר, ומורכבים בו עם השלמת הייצור של הנגמ"שים ה"אמריקניים־ישראליים" הראשונים. משרד הביטחון הכניס להסכמים עם ג‘נרל דינמיקס סעיף שיאפשר לו בעתיד לבטל חלק ניכר מייצור נגמ"שי הנמ"ר שעליהם הוחלט, למרות ההשקעה הרבה של החברה האמריקנית בקווי היצור. הוא כנראה ידע למה.
הזיכרון הציבורי הישראלי אינו ארוך־טווח, בלשון המעטה. טראומת מלחמת לבנון השנייה, שהביאה להגדלת תקציב הביטחון החל משנת 2007, וגם לתוכנית להצטיידות גדולה בנמ"רים וב"מעילי רוח" הלכה ונשכחה. התמרון היחיד שצה"ל נדרש לו מאז 2006 לא היה מאתגר במיוחד: כוחות צה"ל נכנסו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 לעומק רצועת עזה, ולא נתקלו שם בהתנגדות של ממש. חמאס עדיין לא היה ערוך לקרב. "עזה תחתית" עדיין לא הייתה קיימת. הציבור הרחב נטה ליחס את הערכות המודיעין שדיברו על טילים ארוכי־טווח בידי החמאס ועל עיר המנהרות בעזה כאל הפחדות של צה"ל במסגרת המלחמות על תקציב הביטחון. הוא אינו מפנים גם עכשיו שאיום הטילים והמנהרות בעזה הוא משחק ילדים לעומת האיומים המקבילים שייצר חיזבאללה מלבנון.
למרות האיומים הברורים, מדהים לחשוב על כך שצה"ל פועל כבר יותר משלוש שנים, לכל אורך תקופת כהונתו של רא"ל בני גנץ כרמטכ"ל, ללא תוכנית רב־שנתית מאושרת על ידי הדרג המדיני. התוכנית הרב־שנתית "תפן" מימי הרמטכ"ל גבי אשכנזי הסתיימה ב־2011. בשנת 2012 הייתה אמורה להיכנס לתוקף תוכנית "עוז". היא נדחתה בגלל המחאה החברתית שהייתה באוגוסט 2011 ובגלל האביב הערבי. היה רצון להבין כיצד דברים מתפתחים.
ב־2012 היו בחירות ותוכנית "עוז" שוב לא יצאה לדרך. בינתיים המצב השתנה והוחלט על תוכנית חדשה שנקראת "תעוזה" שמעשית כבר יצאה לדרך לפני אישורה באופן רשמי בינואר 2014. בפועל, המחסור בתקציב הביא לכך שצה"ל, הפועל ללא תוכנית רב־שנתית, כבר ביטל פרויקטים של הצטיידות (כאלה שקיימים וכאלה שלא יצאו לדרך), ובעיקר חתך במקום שבו הכי קל לחתוך – באימונים.
ובחזרה לנמ"ר: בתקופת בני גנץ כרמטכ"ל קוצץ בעשרות אחוזים מספר הטנקים בצה"ל, וגם תוכנית הנמ"רים ספגה קיצוץ חד. הכמות שהוזמנה לייצור בארה"ב ירדה באופן דרמטי. הקיצוץ בתקציב הביטחון הוא זה שהאיץ את ההחלטות לקצץ את מספר הטנקים והנגמ"שים, אבל תרמה לכך גם העובדה שגנץ, וכמוהו שר הביטחון יעלון, מאמינים בהשקעה באוויר ובמודיעין הרבה יותר מאשר בכוחות הקרקע (גנץ ויעלון הובילו מדיניות דומה כשהיו מפקד זרוע היבשה ורמטכ"ל בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה. תוכניות הקיצוץ בטנקים ובנגמ"שים שהובילו אז בוטלו לאחר מלחמת לבנון השנייה). יעלון, שהיה בשנת 2010 השר לעניינים אסטרטגיים וחבר ועדת השרים הסודית לענייני הצטיידות מערכת הביטחון, התנגד בכל מאודו לתוכניות צה"ל להצטיידות בנמ"ר. הוא סבר שההשקעה של מיליארד שקל בכל שנה בין 2010 ל־2020 היא מופרזת לחלוטין.
מבחינה היסטורית, צה"ל נמצא בנקודת זמן שבה הוא נדרש להכריע בין התחליפים המקובלים בשדה הקרב לאורך ההיסטוריה - הפעלה של אש מרחוק או תמרון. בשבוע שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, היה מתוכנן דיון במטה הכללי שבו אמורים היו לאשר תוכנית רב־שנתית שנקראה "קלע". התוכנית הייתה אמורה לצאת לדרך בשנת 2007, לצמצם כשליש ממספר הטנקים בצבא ולתת עדיפות מוחלטת למודיעין ולחיל האוויר.
כשהמלחמה פרצה התגלה שהתמרון נמצא במצב בעייתי. לפני המלחמה הכשירות הייתה נמוכה מאוד, מה שהוביל למצב אבסורדי שבו הטנקיסטים לא ידעו להפעיל אפילו מדוכות עשן - אלמנט בסיסי לחלוטין בכל טנק. בשלב הייצור של טנקי מרכבה 4 החדשים, הוחלט שמאחר שהטנקיסטים ממילא לא יודעים להפעיל מדוכות עשן בכלל לא ירכיבו אותן, והטנקים יצאו לקרב בלעדיהן.
אם כן, השנים 2007–2012 היו שנים עתירות תקציב לצה"ל - תקציב הביטחון הגיע ל־60 מיליארד שקל. נבנו גשרים ופותחו אמצעים שיאפשרו לחימה אורבנית: מרמה של לבנות חבלה אלקטרוניות מתוחכמות ועד להשקעה רבה באש מדויקת, מה שנקרא בשפה המקצועית חמ"מ – חימוש מונחה מדויק. דוגמה לאחד הפרויקטים שפותחו בתקופה זו היא הפרויקט "נ"צ מדויק". הצבא והתעשיות הביטחוניות השקיעו הון עתק והגיעו להישג שאי־אפשר היה לדמיין אותו לפני כמה שנים. מדובר ביכולת לעמוד בשטח, להצביע על מטרה במפה ולסגור מעגלים בין כוחות אוויר וכוחות קרקע: פשוט להצביע במחשב נייד על מטרה והמטוס יפגע בה.
זה אולי נשמע טריוויאלי אבל מאחר שרמת הדיוק במפות לא מושלמת ויש הרבה אי־התאמות בין המפות השונות היה צורך בהרבה מהנדסים ובהרבה טכנולוגיה כדי להגיע לפרויקט הזה שנקרא "מורה נבוכים". בשנים אלו הייתה גם השקעה גדולה בתקשוב. פרויקט צי"ד שמחבר את כוחות היבשה ביניהם, ופרויקטים תקשוביים בכל זרועות הצבא, יצאו לדרך. אבל בשורה התחתונה, צה"ל נע בשנים האחרונות לעבר יישום תוכנית "קלע" של גנץ ויעלון, שבוטלה ב־2006, מבחינת ההיקף של ציוד הכוחות המשוריינים בטנקים ובנגמ"שים. השקעה גדולה נעשתה ב“עוצבות קלות“, שכלי הלחימה שלהן זריזים ומהירים ונעים בשטח על גלגלים ולא על זחלים.
לא מעט אנשי צבא שעוקבים אחרי הלחימה בעזה מתקשים לעכל את אסון הנגמ"ש בשג'אעיה, ואת התקפות על דחפורים ללא "מעיל רוח" שהסתיימו בהרוגים. למעשה, אחת הסיבות לכך שהיו מתנגדים רבים לנגמ"ש המרכבה היא העובדה שבמקום שריון אפשר כיום להגן על כלי הרכב גם באמצעות "הגנה אקטיבית" שתוקפות את טיל הנ"ט בדרכו אל היעד, ממש כמו ש"כיפת ברזל" מיירטת רקטות במעופן.
העבודות על פיתוח מערכת כזאת החלו ביוזמת המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון (מפא"ת)
כבר במרץ 2011 יירטה המערכת בהצלחה רקטת RPG ששוגרה לעבר טנק מרכבה 4 שנע על הגדר המקיפה את רצועת עזה. גם ב"צוק איתן" רשמה המערכת לא מעט יירוטים מוצלחים – אבל היא אינה מותקנת על שום נגמ"ש או טנק שאינו מרכבה 4.
מדוע? אפשר לחשוף כאן לראשונה כי משרד הביטחון סיים כבר לפני יותר משנתיים ניסויים שהתאימו בהצלחה את מערכת "מעיל רוח" לנגמ"שי מרכבה. המערכת הותאמה גם לדחפורים ולכלים נוספים. יתרה מכך, על נגמ"ש מרכבה הותקנה בהצלחה גם מערכת יירוט אקטיבית מתחרה מתוצרת תע"ש המכונה "חץ דורבן", והצטיידות במעילי רוח לנמ"רים מתעכבת.
התקלה בשג'אעיה היא גם טקטית ובהחלט ייתכן שאפשר היה להניע את הכוחות אל היעד גם ברגל ולא ב"זלדות", אבל יש להניח שכאשר יסתיימו הקרבות יישאלו שאלות קשות לגבי תהליך (אי) ההצטיידות בנמ"רים וב"מעילי רוח". כבר אפשר להעריך: אחרי מלחמת לבנון השנייה עשה צה"ל פניית פרסה של 180 מעלות בבניין הכוח היבשתי שלו, ונראה שאחרי "צוק איתן" יהיה שוב שינוי משמעותי בבניין הכוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם