"תעשו מעשים טובים ותחשבו על ברקאי"
חבריו של סמל ברקאי שור שנהרג באירוע חדירת המחבלים בנחל־עוז מספרים על בחור שלא הפסיד הזדמנות לעזור. ״מתנדב שכולו לב״, אומר אביו ירון ומבקש: המשיכו בדרכו
בליל יום העצמאות האחרון, ברקאי ישי שור יצא הביתה מהצבא. חבריו לשבט דביר מסניף מרכז ירושלים קבעו להיפגש לפויקה במעיין עין אל־עוויה הסמוך לביתר־עילית, אך לברקאי היו תוכניות אחרות. משמרת כפולה במד"א במרכז העיר. אחרי לילה שלם בכיכר ציון וטיפול בעשרות צעירים שקצת נסחפו עם החגיגות, הוא לא שכח את חבריו לשבט. בארבע לפנות בוקר הוא הצטרף אליהם. "לא האמנו שהוא באמת יגיע אחרי המשמרת, אבל הוא היה נראה ערני כאילו רק התחיל את הערב", מספרת חברה קרובה, שחר שטיינר.
"מתנדב שכולו לב", תיאר אותו אביו, ירון שור. "מילדות היה מתנדב בכל מקום שרק אפשר". הוא מספר שברקאי ביקש שמשפחתו תיסע בשתי מכוניות כי ככה יוכלו לקחת יותר טרמפיסטים. "פעם הוא נסע לחתונה בבית־שמש. באמצע הלילה הוא מתקשר: 'אבא, האוטו התחמם ליד מעלה־אדומים'. שאלתי אותו, איך הגעת מבית־שמש למעלה־אדומים? אז הוא אמר שהיה מישהו בחתונה שהיה צריך להגיע לביתו במעלה־אדומים והוא הסיע אותו הביתה. המעשים הטובים נמצאים סביבנו. ברקאי לא היה מפסיד אף מעשה".

בהספד בהלוויה הוא פנה לאלפי החברים שנכחו במקום וביקש מהם "ייקח נא כל אחד דבר קטן, הנהגה טובה, התנדבות, ותחשבו על ברקאי. קחו טרמפיסט ותחשבו על ברקאי, הזמינו הביתה חייל בודד ותחשבו עליו. ראוי הוא ברקאי שתכונות אופי כמו שלו ייטמעו בגנים של העם היהודי". ברקאי הוא הבכור בין ארבעת בניהם של ירון ורבקה שור. גדל בשכונת קטמון הישנה בירושלים, היה חניך בני־עקיבא סניף מרכז ולמד בתיכון הימלפרב.
לפני שהתגייס לחטיבת כפיר למד במשך שנתיים בישיבת שבי חברון, הישיבה שבה למד איל יפרח שנחטף ונרצח יחד עם נפתלי פרנקל וגיל־עד שער ז״ל. חבריו לשבט סיפרו שקשה היה לפספס את ברקאי, בחור גבוה, תמיד בנעליים גבוהות, עם צרור מפתחות גדול של הסניף וכיסים מלאים בצורכי עזרה ראשונה, אפילו עירוי נוזלים, ועוד "הפתעות".
"החניכים היו קוראים לו מרי פופינס", סיפרה ענבל רואי שהדריכה איתו. רק לפני זמן קצר התנדב ברקאי לצאת כחובש מלווה לטיול של בני־עקיבא. "הוא חשב שחבל שהסניף ישלם לחובש", אומרת ענבל. היא מספרת על מדריך מסור ונערץ שדיבר עם החניכים בגובה העיניים ושמר איתם על קשר טוב. גם בתקופות שבהן יצא לעתים רחוקות מהישיבה הביתה, הוא הקפיד להגיע לחגיגות בת המצווה של החניכות ולשמח אותן. במשך תקופה מסוימת לסניף לא הייתה קומונרית, וברקאי תפס את מקומה, ניהל את הסניף מבחינה לוגיסטית, אסף כספים וכו'.
הוא שימש גבאי של בית הכנסת בסניף, והקפיד להגיע מדי שבת לתפילת שחרית, גם אחרי שחבריו הבוגרים הפסיקו להגיע. כשחבריו נשאלים מה היו התחביבים שלו או מה הוא אהב לעשות בשעות הפנאי, הם לא מבינים את השאלה. הסניף, מד"א, ההתנדבויות - אלו היו התחביבים שלו. "הוא לא פספס הזדמנות לעזור", מספר חברו הטוב סאלי. "הוא התנדב ב'יד אליעזר', בחלוקת סלי מזון ב'שכן טוב'. גם אם קבענו לטייל, הוא ילך להתנדב".
ברקאי השתתף בפרויקט חונכות ובגרעין אודי, לזכרו של אודי אלגרבלי - גרעין של דתיים וחילונים שפועל בשכונות מצוקה. "בכל פעולה היה מדהים לראות איך טיפסו עליו כמה ילדים", מספרת שטיינר, בת השבט. "הוא נחרט בזיכרון של כל מי שפגש בו. הייתה בו פתיחות וקבלה של כל אדם כאדם ומצד שני היה ברור לכולם כמה הוא עומד על העקרונות שלו. כשנסענו עם חברי הגרעין למעיין, הוא לא רצה להיכנס למים יחד עם בנות, שזו יכולה להיות סיטואציה מביכה עם חילונים שלא מבינים למה, אבל הוא ליווה את זה בחיוך וצחוק".
חלומו של ברקאי היה להיות רופא. הוא למד בתיכון הימלפרב במגמת רפואה אזורית, והיה מתנדב מד"א מורעל. "כשהלכנו לשבוע ישיבה ביישוב נידח הוא לקח איתו ביפר והיה כונן. היינו בישיבת הכותל והוא היה עם ביפר", נזכר סאלי. ברקאי קיווה להתקבל לעתודה רפואית ואף עשה
בשבוע שעבר הגיעו לבית המשפחה שני מכתבים, אחד מהם אישור מיוחד מצה"ל להתנדב במקביל לשירותו הצבאי, והשני - רישיון נהיגה במשאית, שאותו הוציא כדי שיוכל לשמש נהג אמבולנס. "כשברקאי היה חוזר מהצבא, היה מיד מתקשר אליי לשאול מתי יוצאים למשמרת", מספרת ענת אורן, נהגת אמבולנס מתנדבת במד"א, שאיתה התנדב ברקאי בשנים האחרונות.
"תמיד כשהגיע סוף המשמרת וביקשתי לסגור את האמבולנס וללכת הביתה, ברקאי היה אומר לי: 'מה? עכשיו נלך? בואי נמשיך'. הוא היה המתנדב הטוב ביותר שהכרתי. כולנו רבנו מי יעבוד איתו, כי ידענו שהוא הכי טוב שיש. החלום שלו היה להיות פאראמדיק, וגם במהלך השירות הצבאי המשיך להתנדב במד"א. את הרישיון הנדרש כדי לנהוג באמבולנס הוא הוציא לבד, לא רצה לחכות עד שיוציאו אותו לקורס מיוחד במד"א. חבל כל כך שלא יזכה לעשות שימוש ברישיון הזה שהוא כל כך רצה".
משפחת שור היא משפחה ירושלמית שורשית. תחילתה במרדכי אברהם גלינא, חסיד רוז'ין שעלה לארץ ב־1834, והיה ראש ישיבת 'תפארת ישראל' בירושלים. בנו יצחק שור הקים את יקב 1848 בעיר העתיקה על שטח שהפך ל"חצר ר' מנחם ראנד" ברחוב הגיא, סמוך לרחוב החנויות ברובע המוסלמי. צאצאיו מחזיקים היום בארבעה יקבים שונים, כולם טוענים לכתר היקב הוותיק בארץ. ברקאי הוא בן הדור השביעי במשפחה. מצד סבתו הוא דור שביעי למשפחת קופ, המפורסמת בזכות 'קפה טעמון' שהיה בבעלות בני הדודים. במלחמת השחרור פקדה אותם טרגדיה. במהלך הפוגה בין ההפצצות הלכו בני המשפחה לבית הכנסת, והאחים צבי ושמואל ובנו הקטן של שמואל מוישל'ה, נהרגו מהפצצה שלא כיבדה את ההפוגה. הסב אברהם מאיר לא התאושש מהאובדן. הוא נותר אדם שבור ומסתגר שכמעט ולא יצר קשר עם נכדיו.
"בתור בחור צעיר הסתכלתי על זה מבחינה מתמטית", אומר ירון. "אמרתי, נשארו שישה ילדים אז למה הסבא שלי קיבל את זה כל כך קשה ולא הצליח להתאושש? כשזה מכה בך אתה מבין שכל ילד הוא משהו מיוחד".

ברקאי התגייס לפני שנה לחטיבת כפיר. מפקדיו מספרים על בחור שקט שתורם ולא מתלונן. גם כשהיו לו שברי הליכה הוא לא ויתר לעצמו במסע אלונקות. שמו היה בין הראשונים שעלו לצאת לקורס מ"כים, אך ברקאי העדיף לסיים את הכשרתו כלוחם כדי לשמש דוגמה אישית לפקודיו העתידיים, ורק אז יצא לקורס.
חברו סאלי דיבר איתו בפעם האחרונה לפני תחילת המבצע הקרקעי, וברקאי שמח שהוא נשלח דרומה. "הוא אמר לי שהכול לטובה שהוא יצא לקורס בסבב הבא, כי ככה במקום להיות עם חטיבת כפיר בשומרון הוא יכול לעזור בעזה".
ברקאי נהרג ביום שלישי האחרון בחדירת מחבלים לאזור קיבוץ נחל־עוז. יחד איתו נהרגו עוד ארבעה מחבריו לקורס מ“כים: סמל דניאל קדמי, בן 18 מצופים, סמל שגיא ארז, בן 19 מקריית־אתא, סמל דור דרעי, בן 18 מירושלים וסמל נדב ריימונד, בן 19 משדמות־דבורה. “כשהודיעו לנו שהוא נהרג, הבנתי. זהו. נגמר פרק אחד של החיים. עכשיו מתחיל פרק שני, הרבה יותר קשה. אנחנו מכינים את הילדים שלנו לתת, לתרום, להתפתח. אף אחד לא מכין אותנו לפרק הזה“, אומר ירון. ברקאי הובא למנוחות ביום השלושים לקבורתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, בן ישיבתו ‘שבי חברון‘.
בהספד שנשא בהלוויה התייחס האב לשורשים המשפחתיים העמוקים: “המחיר כבד, כבד מאוד. ברקאי הוא דור שביעי בארץ למשפחת אביו ודור שביעי למשפחת סבתו. מהצד השני הוא דור שלישי לניצולי שואה מפולניה ומהונגריה. אבות אבותיי התיישבו בארץ הזאת, ארץ אבותינו, ונאחזו בה. לעומת היהודים שמתו על קידוש השם באירופה - כאן במולדתנו, אנו נלחמים על הזכות, על החובה, לשרת את מדינתנו. לנכונות הזו יש מחיר, ושילמנו את המחיר הנורא מכול. אך רוחנו איתנה, וכשם שאבות אבותיי עלו לארץ לפני 180 שנה, עוד 180 שנה יהיו כאן בארץ רבים וטובים מילדי משפחתנו הענפה, שישאו את השם ברקאי“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg