"יש בי תקווה שהייתה טעות והוא פשוט מתחבא שם"
ההכנות לחתונה של עדנה סרוסי, הוחלפו בקריעה ובאבל על ארוסה, סגן הדר גולדין ז"ל שנפל בקרב בעזה. בדיוק בתקופה בה איבדה את ביתה בגוש קטיף, היא איבדה גם את הבית שעמדה להקים עם הדר. "אני יודעת שהוא חשב עליי המון כל הלחימה"
עוד בנושא ב-nrg
> קורע לב: חייליו של גולדין שרים לרגל אירוסיו
> עדנה ספדה להדר: "מחכה לרגע שניפגש שוב"
> צה"ל הודיע למשפחה: הדר אינו בין החיים
הדר, שייחס חשיבות לפרטים הקטנים, בחר לשזור באיור את הציטוט מתוך הטקסט 'לחשי ההוויה' של הרב קוק בו מופיעים השמות שלו ושל כלתו העתידה: "ודור יקום וחי, ישיר ליופי ולחיים ועדנה בלי די יינק מטל שמים. ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההוויה, תקשיב אוזן עם חי".
בין לילה ובמחי בשורה רעה אחת יותר מדי, הפכה עדנה מארוסה נרגשת שמתכננת את חתונתה לארוסה המפורסמת במדינה שממתינה לאהובה, קצין פלס"ר גבעתי, שנחטף בשבי חמאס. לאורך כל סוף השבוע שעבר התפללנו איתה שהדר יימצא ויחולץ במהרה. אחר כך בכינו עמה בהספד שנשאה בלווייתו, לאחר שבשטח הלחימה נמצאו שרידים המוכיחים שהדר גולדין אינו בין החיים.
"הדר שלי, אהבת חיי, גיבור ישראל שלי", ספדה בדמעות על הקבר הטרי, "אני לא יודעת איך להיפרד ממך באמת. רק להיפרד עם אופציה לחזור, וגם זה קשה. אני לא מצליחה לדמיין אותך עכשיו כמת, אתה האדם הכי חי שאני מכירה בכל העולם הזה. כולך חיוּת אינסופית שניתן לזהות בחלל, מהחיוך מאוזן לאוזן שלך, דרך העיניים הבורקות שלך ועד קצות האצבעות שלך", הוסיפה בדמעות. "מהרגע שהדר נהרג היה לי הכול בראש", היא משחזרת בראיון ראשון, שהיא מעניקה ל-nrg.
"לא ישנתי בלילה בכלל, והכול התערבב. קמתי, ורק צריך היה לשבת ולפלוט הכול. את כל מה שהייתי רוצה להגיד לו. אני אלמנה בלי שהתחתנתי". אי שם אצל תופרת ברעננה שוכבת שמלת הכלה שתהליך התפירה שלה הופסק באבחת מחט, והומר בקריעת קריעה ובאבלות. "את השמלה הלכתי לעשות עם אמא. זו שמלה פשוטה בגזרה ישרה עם שרוול ארוך משיפון עם קצת תחרה. היא קצת בסגנון וינטג'. אמרתי להדר שאני רוצה שמלה לבנה, לא רוצה להתחפש למשהו. אמא שלי התקשרה לעדכן את התופרת, ששלחה הודעה שהיא מצטערת וביטלה את הצ'ק".
"ברגילה שלו, לפני שנכנס לעזה, הספקנו לסגור קייטרינג, לראות תזמורת. לי היו חסרים בתזמורת קצת כלים, אז הלכתי לראות עוד להקה, הקלטתי והשמעתי לו בטלפון כי הוא כבר היה בצבא. היינו מתכתבים תוך כדי והוא היה שואל: 'נו, את אוהבת? כיף לך?' הדר אוהב מאוד ילדים. אמרתי לו פעם שיהיו לנו 16 ילדים, אבל זו ממש הגזמה. היה לו ברור שיהיו לנו תאומים וכבר היו לנו שמות לחלק מהילדים".
היא רק בת 24, מבוגרת בשנה מהדר, בן 23 במותו. יש לה פני פורצלן יפים וזכים וחיוך ענקי ששוטף את גלי המנחמים שמגיעים ללא הרף לבית משפחת גולדין בכפר־סבא. על אצבעה טבעת אירוסין עם יהלום שבחר עבורה הדר, שלא הספיקה להסב למידתה.
היא פוגשת אותי בבוקר הצום של ט' באב בבית המשפחה שבו היא ישנה מאז ההודעה על החטיפה. לובשת את חולצת היחידה של הדר שעליה מתנוסס הכיתוב 'סיירת גבעתי – צוות גולדין', שקיבלה מהדר במתנה. לתאומים הדר וצור יש שני חדרים בבית: האחד לשינה משותפת והשני – חדר עבודה עם הרבה ספרים ובו סידרו לה מיטה.
עדנה מרבה לדבר על הדר שלה בזמן הווה. מפרטת את אהבותיו, רצונותיו וחלומותיו. "יש בי איזו מחשבה שאומרת: 'אולי הוא לא נהרג'", היא מודה, "רצון שכל זה יום אחד ייגמר בצורה אחרת ושנבין שאנחנו סתם יושבים שבעה. הלוואי. יש לי תקווה שאם באמת חטפו אותו אולי הייתה טעות עם הבדיקות הגנטיות והוא פשוט מתחבא שם באיזשהו מקום ויגיע יום אחד".
בסוף השבוע שעבר, כל גופי התקשורת עברו לגור מתחת לבית המשותף ברחוב הגליל בכפר־סבא, בית משפחת גולדין, בהמתנה לבשורה על גורלו של הדר ולתגובת המשפחה. לפני שעדנה מכניסה אותי למה שהתרחש בבית המשפחה, שהיה מוגף כל אותה שבת, היא מספרת על ההשתלשלות מרגע שהדר נכנס לעזה ועד שתפסה אותה הבשורה על החטיפה.
"בשיחה הלפני אחרונה שלנו, הוא התקשר בשלוש בלילה, וצרחתי מרוב התרגשות. הוא סיפר שכל החמאסניקים בורחים מהם ושיש מורל גבוה. הוא שאל אותי: 'תגידי, מה עם האירוע הזה שאנחנו מתכננים בעוד חודש?', אז עדכנתי אותו איך מתקדמות ההכנות לחתונה. ממש דאגתי בימים שהוא היה בעזה. קשה לישון, את כל הזמן עם הטלפון. אפילו שכחתי באחד מהימים לעבוד, כי זה הוציא אותי מהשגרה. רק אחר כך הבנתי שלא אומרים כלום עד שמי שצריך לדעת יודע.
"השיחה אחרונה שלנו הייתה בחמישי בצהרים (יום לפני החטיפה, מ"פ). היא הייתה שיחה די מבאסת בשביל שיחה אחרונה, כי באיזשהו שלב היו צריכים לקחת לו את הטלפון. הוא אמר: 'נראה לי שסיימנו, ועוד מעט חוזרים'. תמיד הייתי אומרת לו: 'שמור על עצמך, אתה יודע את התפקיד שלך, ושמור על החיילים'. בשיחה הזו אמרתי: 'זוכר את החוקים שלי?', והוא אמר: 'כן'. בכל השיחות היו תמיד ה'אני אוהב אותך', 'אני אוהבת אותך' ופה לא היה. אולי בעצם הוא כן אמר. אחרי השיחה הזו הייתה לי תחושה נוראית של החמצה".
בדיעבד, הייתה לך תחושת בטן שמשהו לא טוב קורה?
"דווקא הייתי ממש בסדר באותו ערב. עלה לי מצב הרוח והייתה באמת תחושה שזה נגמר סוף־סוף, כי אם עד עכשיו לא היו תקריות מסובכות, אז את הכניסה הקטנה הזו הוא בטוח יעבור. בשישי בבוקר, כששמעתי שהפסקת האש הופרה, הרגשתי צניחה מטורפת במצב הרוח ותחושה ממש לא טובה. הלכתי לחדר, ונשכבתי על המיטה, ואז בהחלטה פתאומית קמתי לסיים את עבודות הסמינריון שלי, שאחת היא על הומור ויצירתיות בהשראת הדר, ואחת על אכזבה, וזאת לא בהשראת הדר.
"חשבתי שאם אסיים את העבודות, הוא יבוא. היה לי חשוב לסיים אותן כדי שיהיה לי יותר זמן לארגוני החתונה. עשיתי סוויץ' בראש ואמרתי לעצמי שזה בשביל הדר. תוך כדי שאני יושבת, אמא שלי נכנסה לחדר, וקלטתי על הפרצוף שלה שהיא נסערת ממש. היא אמרה לי: 'הדר נחטף'. לאה, אמא של הדר, התקשרה אליה. סירבתי לקלוט. הרצתי בראש: נפצע אולי, אבל בטוח לא הכי נורא".
מכאן והלאה, נכנסה עדנה למציאות חדשה של קצב התרחשויות קשה לעיכול: "התחלתי לבכות, אבל אמרתי כל הזמן: 'לא הגיוני. הוא לא מאלה שנחטפים. הוא לוחם עד הסוף'. ברגילה שלו דיברנו על חטיפות. הוא היה כזה גיבור וחזק ואמיץ, שאני לא יכולה לדמיין שהוא פסיבי ומישהו אחר שולט בו.
"מצד אחד, ממש האמנתי ובניתי על זה שהוא חי איפשהו ויודע מה לעשות עם זה, אבל מצד שני, לא הסתדר לי לחשוב שהלך חי עם מחבלים. בדרך מהבית של ההורים בגני־טל לכפר־סבא לא הצלחתי לנשום. התפללתי: 'בבקשה שהוא חי', 'בבקשה שהוא חי', 'בבקשה שהוא חי'". בשעות שקדמו להודעה למשפחה על החטיפה, זרמו בווטסאפ שמועות על חייל חטוף ועל קרב קשה.
"אליי לא הגיעו שמועות. אני בחיים לא מעבירה שמועות, זה מעצבן אותי, הרצון הזה של אנשים להיות הראשונים שאומרים את החדשות בלי לחכות להודעה הרשמית". כשהגיעה אל בית המשפחה, כבר היו בבית אנשי צבא, בנוסף לבני הבית. "הבית עוד לא היה מלא. נכנסתי וחיבקתי את כולם. לא הצלחתי לבכות ולהוציא את זה. צור אמר שהוא מרגיש שהדר חי, וזה נתן תקווה מטורפת, כי הקשר שלהם כתאומים הוא באמת משהו מיוחד. בשבת קמנו בשש לאזעקה. כולם יצאו לחדר המדרגות. חשבנו: 'נו, מה, עכשיו גם אזעקה?' זה היה מתסכל. ישנתי בחדר של הדר וצור, ולאט לאט דברים התחילו לחלחל קצת יותר".
בשבת בבוקר החליטה המשפחה שמדובר בפיקוח נפש ושהיא עושה כל שביכולתה כדי לפעול, תוך חילול שבת בלית ברירה: "אנשי הצבא שהיו פה לא נתנו מידע שיספק אותנו, אז התחלנו לעשות טלפונים. זו הרגשה מוזרה, אבל כדי להציל, כל האמצעים כשרים. ישבנו על תוכנית ודיברנו על מה עושים מהיום והלאה כדי שהנושא לא ירד מהמודעות לרגע, כדי שדעת הקהל תהיה לצידנו. שוחחנו למשל עם קרנית גולדווסר, שאמרה לנו שזה תלוי בנו ושזו המלחמה שלנו ושנעשה הכול ולא נרגיש שיש חוקים לדבר הזה".
ידעת שיש קשר משפחתי לשר הביטחון?
"הדר סיפר לי פעם שיש קרבה כזו. הוא בן דוד שני של אבא של הדר.
איך זה השפיע בשעות הקשות?
"אבא של הדר אכן דיבר עם בוגי, אבל אין לי מה לציין בהקשר הזה".
איך התחושה, בתוך כל הדאגה והחרדה להדר, לצאת למצלמות התקשורת?
"ראיתי מולי בעיקר מלא צלמים, וזה נראה לי הזוי. אבל במהלך השבת דיברנו על זה ואמרתי שאעשה כל דבר כדי להחזיר את הדר. היה חשוב להתחיל 'לתת בראש' ולהפיץ את המודעוּת שלא עוזבים את עזה בלי הדר. אני לא אוהבת לדבר מול קהל, לעומתי, הדר טוב בלהתנסח ובלהדריך, אבל הרגשתי שזה משהו שאני עושה מהשכל". במהלך מוצאי השבת, הספיקו צור התאום ועדנה הארוסה לפקוד עצרת תפילה לשובו של הדר, שנערכה בישיבת אמי"ת כפר־בתיה ברעננה, שבה למד הדר. בהדרגה החלו להיאסף מתחת לבניין המשפחה מאות אנשים. שרים, מתפללים, אוחזי שלטים ודגלי ישראל.
"חזרנו הביתה. אח שלי אמר שעוד רגע הרב הצבאי הראשי יגיע, ויכול להיות שיש לו בשורות רעות או שסתם בא לבקר. כולם שרו פה בחוץ. הסתכלנו בחלון. התחלתי לבכות. אמרתי לאמא של הדר: 'אני לא מוכנה לוותר עליו'".
מה היה כשהודיעו לכם על השרידים שנמצאו?
"הרב רפי (הרב הצבאי הראשי, תת־אלוף רפי פרץ, מ"פ) קצת מכיר אותי מגוש קטיף. ישבנו בחדר, והוא אמר מה שאמר. אף אחד לא האמין בהתחלה. אתה רוצה לדעת בוודאות, במיוחד כשאין גופה. התיאורים הגרפיים זעזעו אותי מאוד, כי מדובר בהדר. איך יכולים לעשות לו דבר כזה?"
במהלך השבוע, קישרו בינה לבין גלי ניר, ארוסתו של רס"ן בניה שראל ז"ל, מפקד פקודת הסיור של גבעתי, שנהרג עם הדר ועם ליאל גדעוני. שתי הארוסות, בנות אותו גיל, ספדו על החתונה שכבר לא תהיה עם שני קצינים גיבורים שלחמו יחד ולא חזרו. אף עין לא נותרה יבשה. עדנה מספרת שבניה והדר הכירו בקרב, אך גלי והיא אינן מכירות אישית, ונכון לכתיבת שורות אלה, לא נוצר קשר בין השתיים.
יש לך מסר לגלי?
"שזה סיוט משותף. באו לפה נשים שאמרו שהיו באותו מקרה, שארוסיהן נהרגו במלחמת יום כיפור. יש בזה משהו יפה, שהן מרגישות צורך לבוא ולהזדהות, אבל זה לא מנחם כי אני לא יודעת מה היה להן, אני יודעת מה לי היה עם הדר. זה מעצבן אותי שאומרים לי שאני צעירה. שאתחתן. זה עושה לי להקיא. לא כי אני מיואשת, אלא כי פשוט אי אפשר לשמוע את זה".
עדנה היא סטודנטית לתראפיה באמצעות תנועה ובעלי חיים באוניברסיטת אריאל. נמצאת רגע לפני סיום התואר. היא מוזיקלית, מנגנת על גיטרה, חלילית ומפוחית. לפרנסתה, עבדה בשנה האחרונה ברכבת הקלה בירושלים כסוקרת מטעם משרד התחבורה, וחלקה דירה עם שותפות בשכונת קריית־משה הירושלמית. היא גם עבדה בהתנדבות בשילוב בחינוך של ילד אוטיסט, והוריו חשו לנחמה בשבעה.
עדנה היא בתם של רוחמה, ספרנית שפרשה, ושל ישראל, מהנדס אלקטרוניקה וממציא פטנטים, והיא אחותם הצעירה של ענבל, ענת, אחיקם ועירית. בגיל 15 הייתה בין עקורי גוש קטיף. נעקרה עם הוריה בי"ב אב תשס"ה (17.8.2005). "להורים שלי היו שם חממות של גרניום ושל צמחי בית", היא מספרת. "אימא שלי הייתה מנהלת הספרייה האזורית".
עדנה נעקרה עם משפחתה ועם רבים מתושבי גני־טל שבגוש קטיף ועברה אל גני־טל החדשה, שהוקמה סמוך לחפץ־חיים וגדרה, ובימי 'צוק איתן' הייתה מרובת אזעקות. תשע שנים אחרי המועד שבו התרחשה העקירה, בתקופה של ימי בין המצרים, איבדה את בעלה לעתיד על אותה אדמה ממש.
"הדר נהרג באזור רפיח. הבית שלי היה כמה קילומטרים מהמקום שנהרג. רבע שעה נסיעה. זה חורבן שונה. עוד פעם מכה. אם היה היום גוש קטיף, הדר לא היה נהרג, את מבינה? זה לא שהאדמה הזו ארורה, אלא זה שאנחנו לא שם, זה מה שארור".
את יום העקירה מגוש קטיף היא זוכרת כאילו היה אתמול. "באותו בוקר יצאנו על הרגליים. כל האחים שלי היו, כי כולם גרו בגוש באותה תקופה. ישבנו בחוץ, לא יודעת מי היה מסוגל לאכול, אבל הייתה ארוחת בוקר. שרנו קצת, ואז הגיעו השוטרים ואחותי צרחה צרַחה חזקה. אבא שלי, בסבלנותו הרבה, הושיב אותם ודיבר איתם. זה מדכא. 'שלושת השבועות' זה משהו שנמצא באוויר. זו גם התקופה של יום ההולדת שלי. זה הכול ביחד".
ישראל, אבא של עדנה: "במקום שהדר נפל ובתאריך שהוא נפל, עדנה, למעשה, גורשה. את נוער גוש קטיף הוציאו, גירשו או עקרו – כל אחד יגיד מה שהוא רוצה – מתוך הבנה שלא יהיו שם עוד מלחמות או פיגועים, והיום אותו נוער חוזר לגוש קטיף, מי כחייל ומי כארוסתו של חייל, והם צריכים להתמודד עם מלחמות, ועכשיו איבדנו חיילים יקרים בפתחו של גוש קטיף, כך שלמעשה אנחנו מוצאים את עצמנו היום באותה סיטואציה. לצערי הרב, בקרוב מאוד נצטרך ללוות עוד בנים שייפלו בגלל דברים כאלה. זה הכאב הגדול שלי". ישראל דואג לבתו.
"היא אישה מרשימה וחזקה. היא עוד לא יודעת מה הוטל עליה, והאבסורד הכי גדול הוא שלמעשה, במסגרת הפורמלית של משרד הביטחון, היא בכלל לא מוכרת כנפגעת, אפילו שהיא ארוסה, אפילו שהיא עשתה 'קריעה' וישבה שבעה, וזו בעיה. היא לקחה קשה מאוד את זה שגירשו אותה מגוש קטיף, זו טראומה שעברה על מרבית הנוער של גוש קטיף, ועכשיו היא הייתה צריכה להיכנס עוד פעם למשהו קשה כל כך".
הדר ועדנה הכירו לפני שנה וחצי, כשהדר היה עוד בשירות סדיר. הם הכירו בשידוך של הרב פנחס עציון, שהיה הרב של הדר במכינה בעלי, הנשוי לענת, אחותה של עדנה. הרב־הגיס של עדנה אף אמור היה לערוך את החופה של בני הזוג.
"הדייט הראשון היה בחוף הים בראשון לציון. איחרתי לו בחצי שעה, חצופה. הוא הקדים ברבע שעה, וכך יצא שהוא חיכה לי 45 דקות, אבל הוא לא אמר כלום על האיחור. כשיצא מהאוטו, הייתי בהלם. נראה בן 13. אני בעיקר זוכרת את החיוך שלו. מאור פנים ממש גדול".
"לא ידעתי שהוא יהיה בָּעלי כבר בפגישה הראשונה, אבל ידעתי שעומד מולי מישהו גדול כי היה לו משהו אחר בעיניים. לאחותו איילת יש משהו דומה בעיניים. הוא בולע בעיניים. הוא היה ממש חמוד ומקסים, ולא ניסה לעשות רושם או לשחק משחקים כמו שהרבה עושים. אני הייתי הדייט הראשון שלו, ואצלי הוא היה הדייט ה־15, אז כבר לא הייתי 'תמימה', אבל הוא היה טהור כזה. אחרי הדייט, הוא מייד שלח הודעה שהיה כיף. התקשרתי לחברה ואמרתי: 'וואו, הוא מדהים'".
את משפחת גולדין הכירה עדנה לפני כתשעה חודשים, בטקס סיום קורס הקצינים של הדר והתאום שלו צור: את שמחה האב, ד"ר להיסטוריה, את לאה האם, מהנדסת תוכנה, את איילת הגדולה, אמא לארבעה שמקיימת אורח חיים חילוני ועובדת בהדרכת טיולים, את מנחם (חמי) האח, עורך דין ורקדן מחול מודרני בלהקה של רנה שיינפלד, ואת צור התאום, קצין צנחנים שעשה קורס קצינים עם אחיו הדר. "הם משפחה חמה מאוד. ממש מקבלים ומדהימים. גם בימים האלה, אני מרגישה חלק מהם והם דואגים לי כל הזמן. מה איתי, ואיך אני עוברת את זה".
"לאורך התקופה, נפרדנו וחזרנו", היא ממשיכה ומספרת עליה ועל הדר. "רק בפורים האחרון הרגשתי שיש מצב שהוא יהיה בָּעלי. נסענו לעלי באותו פורים. בגלל הפרידות, חשבתי לסיים את היחסים, עם כל הכאב והצער. לא רציתי להיפרד באמת, אבל רציתי להביא את הקשר למקום אחר. שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן איתי. חשבתי שהוא יסתבך, חשבתי שיגיד: 'לא עכשיו'. והוא אמר: 'כן'".
הצעת הנישואים הרשמית של הדר הגיעה כארבעה חודשים לאחר מכן, בעיתוי שבדיעבד מצמרר: יום הלוויה של שלושת הנערים החטופים, ב־1 ביולי, ושבוע ימים לפני תחילת מבצע 'צוק איתן'. "שנינו ניסינו להגיע להלוויה, ולא הצלחנו מרוב עומס של אנשים. אז שמענו את ההלוויה ברדיו.
"הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעשות הצעת נישואים מטורפת ביום כזה. נושא החטיפה היה לו קשה, כמו לכולם. ישבנו בבית קפה בירושלים, והדר אמר: 'תראי, עם ישראל צריך בשורות משמחות. נראה לי שזה ישמח את כולם ויהיה התחלה טובה לבית שלנו'. הלכנו לגן הפעמון, ישבנו שם, והוא נאם לי נאום שהכין. זה היה ממש בתחילת תמוז, שהוא חודש קשה. תמיד אומרים: 'לבכות את התמוז'.
"הוא אמר שהוא מרגיש... אמר דברים כל כך יפים. אני מתבאסת שלא הקלטתי. משהו על האור שלנו. לא זוכרת בדיוק. שהוא מרגיש שזו הדרך שלנו. הוא סיים את הנאום, ושאל אם אני רוצה להתחתן. אחר כך התקשרנו להורים, ואימא שלי אמרה להדר שמהיום הוא כמו בן שלה ולאה אמרה לי: 'ברוכה הבאה למשפחה'".
כדי להספיק לקדם את הארגונים לחתונה עוד בזמן הרגילה של הדר, נערכה הפגישה בין ההורים למחרת. "כשהסתיימה הפגישה, הדר אמר שהוא רוצה ללכת לשבת איפשהו להירגע. שיחק אותה מתלבט לאן ללכת.
"ירדנו מהכביש, ונסענו בדרכי עפר. שאלתי אותו בצחוק: 'אתה חוטף אותי?'. בחורשת תמר, ליד משואות־יצחק, הוא עצר. היה שם שביל נרות ומדורה ובקבוק מים, כי אני לא שותה שום דבר חוץ ממים, היה גם אבטיח ומרשמלו. שביל הנרות הוביל לדק ושלט שעליו היה כתוב: 'התינשאי לי?'. הוא כרע ברך עם הטבעת. הפתיע אותי". באותו מעמד הם צפו גם בקליפ 'התינשאי לי לאישה' שהכינו חייליו של הדר לכבוד הצעת הנישואין, וששודרה אחרי שהדר נחטף.
הדר הספיק לצייר לעדנה ציור אחרון עם הקדשה אישית. הוא אהב לצייר. בצבעי אקריליק, ואפילו קומיקס. הציורים שלו מעטרים את קירות הבית, ומונחים בקלסר החשוף לציבור המנחמים. האח חמי מתרגש עד דמעות מהציור שצייר אחיו הקטן לעדנה: "ציור יפהפה. שני אנשים יושבים על החוף. יושבים בהילה של הירח. זה אומר הרבה על בנאדם שבלילה רואה את ההילה של הירח. זה לראות את הדברים. לא לראות את החושך.
"נגמרו לי המילים", מודה חמי, אחרי שעות של ישיבה עם מנחמים כה רבים. "בהלוויה, את יודעת, חיכינו שיבוא. הוא היה מאושר וגרם אושר. הדר הספיק הרבה. יש אנשים שחיים חיים שלמים ולא מספיקים כלום".
אמא של עדנה, רוחמה, מלווה בימים אלה את בתה באבל שירד על כל המשפחה. היא מדברת בשקט. קולה כמעט לא נשמע כשהיא בוחרת מיד להתייחס, כמו שעשתה בתה, לקסם שנכח תדיר בעיניו של הדר: "הכרנו בחור מקסים, בחור שמח, חיוך מאוזן לאוזן. הוא אהב אותה מאוד. ראו את זה בעיניים. ראו את זה בהבעה. איך שהוא הסתכל עליה. ראו שהחליט מזמן שזו היא. שהיא תהיה שלו. הם גם קצת דומים פיזית".
"הוא רצה להתחתן בגני־טל. זה היה בשבילנו מסר עצום של חיבור, של רצון להיות חלק. זה להיות עם עדנה לגמרי. גם במקום וגם בהוויה, כי החתונה הייתה אמורה להיות בגני־טל, ביישוב החדש, והבת הגדולה שלי התחתנה בגני־טל המקורית. הוא צייר תוך שניות איפה תהיה החופה, איפה קבלת הפנים, כיסא הכלה, איפה התזמורת תעמוד. מייד שרטט ושלח".
איך את תומכת בבתך בימים הקשים הללו?
"אני פה. אנחנו לא מדברות, רק מתחבקות. אין מה לדבר כרגע על העתיד. יש הווה, ומנסים להבין איך להתמודד עם זה. אירועים כאלה נותנים כנראה כוחות שלא חשבת שיש בך".
יש לך מסר לבת שלך דרך הכתבה? לעיתים קשה לומר פנים אל פנים, אבל היא תוכל לקרוא ולהתנחם ממילותייך.
"המסר הוא שאנחנו אוהבים אותה מאוד ומחבקים אותה, כל האחים וכל המשפחה. אנחנו, כהורים, איתה לאורך כל הדרך. גם בימים קשים וגם בימים יותר טובים שיבואו. אני לא חושבת שזה חדש לה שאנחנו אוהבים אותה, אבל זה תמיד חשוב להגיד. שתדע תמיד שאנחנו שם. כל עוד אנחנו פה, עלי אדמות, אנחנו איתה".
כיוון שכמות המנחמים עצומה, מאבטחים מווסתים את הנכנסים לבית. ברחוב מוצבים מחסומים שקושטו בדגלים ושלטים לזכרו של הדר ומושכים את תשומת לב העוברים והשבים. ועל המדרכה שמובילה אל הבית מונחים נרות זיכרון. שכנים בבניין מפלסים בעדינות את דרכם בין המחסומים וכתלי הבניין עמוסי מודעות האבל על הדר, בדרכם לחיי השגרה בבתיהם. כל רכב שעובר ברחוב מאט את נסיעתו ומציץ אל הבית כאילו לאות הזדהות, מה שמוסיף מנחמים רבים באמצע הדרך.
הרבה אנשים עוברים ליד עדנה. היא מחייכת. הם מחבקים אותה ולא נותנים לה להיות לבד אפילו לרגע. "במהלך היום אני לא מרגישה חיסרון", היא אומרת. "מרגישה פספוס אדיר, אבל חיה את החיים שלו. רק בלילה ובבוקר אני מרגישה את החיסרון הכי גדול. את הבור".
אנשים שבאו לנחם סיפרו לך על הדר דברים שלא ידעת?
"היו סיפורים ששמעתי ממנו, אבל כשאחרים סיפרו אותם, רק אז הבנתי שזה עוד יותר מדהים. הדר הלך לבקר חייל שלו, וראה שאין להם כלום בבית. לא היו רהיטים. הוא פשוט הלך לדירה של סבתא שלו שנפטרה, והביא רהיטים. הוא הסתובב כל השבת בתחושה של 'אני לא מבין איך אנשים במדינת ישראל חיים ככה', וסידר לחייל אישור לעבוד תוך כדי השירות".
הדר היה בדיוק בין תפקידים. הוא היה אמור לקבל כיתת לוחמים לפקד עליה, אך בשל הלחימה זה לא הסתייע והוא הוצמד למ"פ. "איתי הוא היה כזה עדין ורגיש, אבל כשהיה מקבל טלפון מהצבא, היה הופך להיות חותך וחד. הייתי מסתכלת בהתרשמות ואומרת: 'תראה לי איך אתה עושה את זה'. כשנפגשתי עם החיילים שלו, ביקשתי מהם שיראו לי את נקודת המבט שלו כמפקד. של האדם החד. כולם אומרים שהיה חד, אבל הייתה לו הדרך שלו. הוא דבק במה שהאמין בו. היה יחיד ומיוחד".
בהמשך היום, אחרי הראיון שלנו, מעדכנת עדנה שהגיע אליהם גם סגן איתן, הקצין שזינק אחרי הדר וחוטפיו למנהרה.
האם יש נחמה בכך שהדר נפל במילוי תפקידו בצבא, שהיה חשוב לו כל כך?
"מצד אחד, אני אומרת, כמו שאמא שלו אמרה, שזו הבחירה שלו. הוא נהרג על משהו שהוא מאמין בו, והיה מוכן להקריב את החיים על הגנת המולדת. אני רוצה לחשוב שהוא נהרג מיד ולא סבל. שהיה בשליטה, ולא בחוסר אונים. אני יודעת שהוא חשב עליי המון כל הלחימה. הוא כל הזמן אמר את זה. אני מעדיפה שברגע האמת לא יחשוב עליי, אלא על מה שצריך לעשות. זה מה שנותן לחיילים את הכוח להקריב את עצמם.
"אני לא יכולה לחשוב מעבר למה שיהיה בסוף השבעה. אני תמיד אומרת שצריך לשרוד את 'שלושת השבועות', ואז איפשהו דברים משתחררים. השנה זה קשה קצת יותר להגיד את זה, כי זה חורבן אחר קצת מכל שנה, אבל אני חושבת על הדר ועל מה שהוא רוצה והוא בנאדם של חיים. מאמין בחיים. אני עוד לא יודעת איך אעשה את זה, אבל כשאגיע למקום שאני יכולה לבחור, אבחר בחיים".
אקו"ם