וידויים של מרגל ישראלי
שמואל (סמי) מוריה מעניק הצצה נדירה לפעילות המודיעינית בשנותיה הראשונות של המדינה. בהופעה פומבית נדירה הוא מספק פרטים על המפגש עם ראש שירות הביטחון הלבנוני, וכיצד כמעט נתפס במסעדה במלון בדמשק
מערכת IsraelDefense
במפגש מיוחד שאורגן על ידי העמותה למורשת המודיעין (המל"מ) ועל ידי ישראל דיפנס, האזינו עשרות לסיפוריו המצמררים של מוריה על ראשית דרכו בשב"כ ועל מעלליו בארצות אויב בשנותיה הראשונות של ישראל, לאחר קום המדינה ומלחמת העצמאות. מוריה סיפק הצצה לעולם הריגול הישראלי שהיה בחיתוליו בשנים ההן.
המאמץ המלחמתי
"עליתי לארץ בסוף אוקטובר 1947. בהיותי אחראי לעלייה הבלתי ליגלית מעיראק. זהו סיפור ארוך שעומד בפני עצמו. אני הייתי אחראי להעביר 77 איש דרך המדבר מבגדד ועד קיבוץ בית הערבה. הדרך ארכה בערך 58 שעות והם הגיעו בשלום לארץ. אני חשבתי שלא אחזור עוד לעיראק ? כל משפחתי הייתה כבר בארץ", הוא סיפר.
מוריה ציין כי שליחי הארגון בבגדד לא היו מאפשרים לו לצאת עם הקבוצה אם היו יודעים שהוא מתכוון לעשות עלייה ולא לשוב לעיראק. "אם היו בודקים אותי בפוליגרף, אני חייב לומר כי כן שיקרתי. אמרתי לשליחים מארץ ישראל כי אני נוסע לחופשה למשפחה שלי לשבועיים, אחרת לא היו מאפשרים לי לצאת למסע". שמואל נולד בעיר בצרה שבעיראק בשנת 1924. בצעירותו החל בפעילות ציונית במדינה וחבר למחתרת הציונית-חלוצית שפעלה בה. בעירו בצרה פעל כראש הסניף של המחתרת ומילא תפקידים שונים עד שמונה לרכז ועדת העלייה. לאחר מכן הועבר לעמוד בראש הוועדה בסניף המחתרת הציונית בבגדד. בבירה העיראקית סייע להקים את זרוע ארגון "ההגנה" ועסק בארגון קבוצות יהודים לעלייה בלתי לגלית לישראל. לאחר הגעתו לישראל התקבל לעבודה במוסד לעלייה ב'.
"התייחסו אלי כאילו אני עובד המוסד עצמו. כל מכתב שהגיע לבגדד ביקשו ממני לבוא למשרד ולסייע להם לפענח ולנתח אותו. אפילו ביום החתונה שלי, ביקשו ממני לבוא למשרד בגלל שהגיע מברק מבגדד שנציגת המוסד נתפסה על ידי הממשל. וצריך לעשות משהו לפני שהיא תתחיל לדבר. אמרתי להם: 'אני בליל החתונה שלי אבל אתן לכם עצה'". ואז הגיע נובמבר 1947 והאו"ם אישר את תוכנית החלוקה. "המצב בארץ החמיר אז מאוד", מספר מוריה. "ל?חר מכן פרצה מלחמת העצמאות ואז התעוררה בעיה. התחילו לתהות מה יעשה הצבא העיראקי? אילו כוחות יש לו ואילו כלי נשק ברשותו?
"ביקשו ממני לעזוב הכול ולנסוע. אמרו לי 'אתה חייב לנסוע, קודם כל לראות, לדווח ? איזה צבא ולא רק זה ? אנו זקוקים לכוח אדם ? בחורים צעירים שישתתפו במלחמה'. ההכרזה על קום המדינה במאי 1948 גם הייתה כבר על הפרק ואמרו לי שוב 'אתה חייב להגיע לעיראק'. אז כבר לא הייתה לי ברירה והסכמתי לצאת למבצע. "אבל אין לי איך לנסוע", הוא נזכר, "דרך המדבר ? אי אפשר. אבל בסוף מצאנו פתרון. שלמה הלל הגיע לעיראק בשנת 1946 עם דרכון עיראקי אמיתי. ובמוסד לעלייה החליטו לקחת את הדרכון של שלמה, החליפו את התמונה שלו בשלי ? והנה - יש לי דרכון".
מוריה סיפר כי במסגרת פעילותו בבגדד בצעירותו הוא יצר קשר עם אחד הקצינים בביקורת הגבולות העיראקית. על מנת שאוכל להיכנס לבגדד עם הדרכון ששונה, ביקשתי מאנשי הקשר שלי בבגדד ליצור קשר עם אותו קצין ולמסור לו שאני חוזר לעיר. "הוא חיכה לי ליד כבש המטוס", מספר מוריה. "בעיניו עמדו דמעות, בטח בגלל שהוא ידע שעכשיו הזרמת המזומנים שלו חוזרת לעיר", הוסיף מוריה בחיוך רחב.
"שבתי לעיראק במרץ 1948 ואז התחלנו את העבודה. הקמנו את רשת המודיעין שתדווח על פעילות הצבא העיראקי. הסתייענו בתנועה החלוצית בעיראק. היו לה 22 נקודות פעילות, בכל מקום שבו היו יהודים במדינה. הם פעלו בכל יישוב, הקימו קבוצות ללימוד עברית. למזלי השיירות הצבאיות שיצאו מבגדד לכיוון עבר הירדן היו חייבות לעבור בכפרים כגון פלוג'ה. ושם היו קהילות יהודיות שסייעו למחתרת הציונית. דבר ראשון שעשיתי היה להגיע לכפרים האלו ויצור קשר עם הפעילים היהודים. דבר אחד פשוט ביקשתי מהם ? לעמוד בסמוך לכבישים עליהם נעו הכוחות העיראקיים ולדווח מה ראו. הרי היהודים שחייו בכפרים אלו היו לבושים כמו המוסלמים ? אותה כאפייה, אותו לבוש, דיברו את אותה השפה הערבית".
מוריה מתאר כיצד תדרך את הצעירים שלא לצלם דבר שראו. רק לעמוד, לראות כמה משאיות עברו, כמה חיילים ולדווח חזרה. מוריה פחד שאם יצלמו, ייעצרו על ידי הכוחות וייחקרו ואז כל המבצע יתגלה לרשויות העיראקיות. "לאחר שעקבו אחר התנועות בכבישים, החבר'ה היו מדווחים לראש החוליה, והוא היה מגיע לבגדד מדווח על מה שנראה במקום בכתובת מסוימת שנקבעה מראש. לאחר מכן אנחנו היינו מדווחים את הכול לישראל. הקמנו בבגדד תחנת שידור במיוחד למבצע", מספר שמואל.
"בשנת 1950 מצאתי את עצמי בלי עבודה, במיוחד לאחר שסירבתי לתפקיד מושל טייבה, שהוצע לי בשלב מסוים. אחרי שבוע שאני יושב בבית נקבעה לי פגישה עם איסר הראל (ראש השב"כ). נפגשנו בקפה קפולסקי ביפו. מרחק של 250 מטר משוק הפשפשים ? שם ישב המטה שלו", מספר מוריה. "לאחר מספר דקות של שיחת חולין הוא ישר מודיע לי שהוא מציע לי את תפקיד מנהל המחלקה הארצית למלחמה בריגול הערבי בשב"כ. מדובר במקום השלישי בהיררכיה של הארגון. אני, הקטן, שסירב לתפקיד מושל טייבה, פתאום מוצא את עצמו שלישי בשב"כ".
וכך מצא את עצמו מוריה כאחד האנשים החשובים בארגון שירות הביטחון הכללי של ישראל, שבאותם שנים בנה את עצמו.
במשרדי השב"כ הלבנוני
במאי 1950, זמן לא רב אחרי שהצטרף לשב"כ, פנו אל מוריה אנשי המוסד בבקשה ליטול על עצמו משימה בביירות ובדמשק. "אמרו לי שישנם יהודים בסכנה", הוא נזכר. "אבל יש בעיה, אני כבר מספר חודשים עובד של השב"כ, ואני צריך לבקש אישור לפעילות. נכנסתי לאיסר הראל ואמרתי לו על ההצעה של המוסד. איסר כמעט התעלף ושאל אותי 'אתה נורמלי? אתה נוסע לסוריה? מה יקרה אם תיתפס?'. השבתי לו שאני חייב להציל יהודים. איסר השתכנע והגיב 'שמע, אתה זוכר כשנפגשנו בקפה קפולסקי. ידעתי עליך כבר את הכול ולכן לא שאלתי יותר מדי שאלות ולכן הצעתי את התפקיד היוקרתי. אני מבין את הנושא הביטחוני, מבין שהבאת עולים לארץ ישראל וכעת אם לא אסכים שתיסע להציל יהודים הרי זו תהיה בעיה ואתה תגיד שאיסר הראל מנע ממני להציל יהודים'. אז הוסכם שאני נוסע", הוא מספר.
על התוכנית המבצעית לא הסכים מוריה להרחיב, אולם סיפר כי בהיותו בפרס בשנת 1949 החליט להוציא תעודה פרסית, תחת זהות בדויה של מוסלמי יליד בחריין בשם ראחים. "אז נסעתי עם התעודה המזויפת לטהרן ושם הוצאתי דרכון תחת אותה זהות מוסלמית. התייצבתי מיד בקונסוליות של לבנון וסוריה והוצאתי ויזות לנסיעה לביירות ודמשק.
"נזכרתי כי במהלך ישיבות הוועדה לשביתת נשק אחרי מלחמת העצמאות ישבו שם נציג לבנוני והנציג הישראלי היה איש משטרה. השניים התיידדו במהלך הישיבות. כדי לסדר לעצמי 'תעודת ביטחון' החלטתי שדבר ראש?ן אחרי הנחיתה בביירות אני פונה לאותו נציג לבנוני, שבינתיים מונה לעמוד בראש שירות הביטחון הכללי בלבנון. ואכן לאחר הנחיתה ניגשתי לבניין השירות הכללי בביירות וביקשתי פגישה עם המנהל. אחרי שעה של המתנה הכניסו אותי למשרד. דבר ראשון אמרתי לו 'יש לך ד"ש מישראל'. האיש מיד נהיה לבן והחל לרעוד. שאל אותי אם אני יהודי ועניתי כן, שאל אותי אם אני ישראלי ועניתי בחיוב. המחשבה היחידה שלי הייתה איך אני מסדר לי ביטוח למקרה שיעלו עלי ויעצרו אותי. הרי אותו נציג לבנוני רועד מהמחשבה שידעו שהתיידד עם ישראלי.
"ואז הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות. הסברתי שאני נוסע לדמשק. הוא ענה לי שלא כדאי. הסורים יותר מתוחכמים מהלבנונים. כבר בביקורת גבולות יתחילו לשאול אותי שאלות. עניתי לו שאני אסתדר".
"רק שלא יזהו אותי"
לקראת סוף המפגש מספר מוריה על אירוע מצמרר שהיה לו במסעדה של מלון בדמשק. כל מרגל פוחד מהיום בו ייכנס למקום במהלך מבצע ומישהו יזהה אותו, ויוכל להצביע על זהותו האמיתית. לסמי זה כמעט קרה במרכז דמשק. "לקחתי מונית מביירות לדמשק. ישר בנקודת הביקורת בגבול באמת הבנתי ששם הביטחון יותר רציני. אחרי שעניתי על שאלות הקצינים הודיעו לי שעליי להתייצב תוך 48 שעות בתחנת המשטרה הקרובה למלון שלי בדמשק. זו הייתה דרישה סטנדרטית מכל תייר שהגיע לסוריה.
"ערב לפני התוכנית שלי לחזור לביירות, אחרי שסיימתי את המשימה. ישבתי במסעדה של המלון ומה אני רואה, שני שולחנות ממני יושב מישהו עם לבוש מכובד ממשי, פוקח את עיניו ואני הכרתי אותו. היה זה איש מבצרה, שבמסגרת עבודתי בחברת ביטוח הייתי עושה לו פוליסות ביטחו והוא ידע את שמי האמיתי היהודי. פחדתי שהוא יזהה אותי וישמע את המלצרים במלון קוראים לי בשם הבדוי בו השתמשתי. מה עושים? זוהי שאלה מעניינת. האם קמים ובורחים? אומרים שזו טעות אם מזהים אותך?
"מדובר היה באחד הסוחרים הגדולים של בצרה. למזלי הייתה לו פילגש יהודייה יפייפיה והוא אהב לשתות את הטיפה המרה. בדרך אינסטינקטיבית ניגשתי אליו ואמרתי לו 'ערב טוב'. שאל אותי מה אני עושה בדמשק. עניתי לו שאני מחר נוסע לחאלב, ששמעתי שמצב היהודים לא טוב שם ולהעביר את משפחתי לטהרן. ככה יצא לי סיפור לאותו סוחר. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנלך למועדון יחד לבלות את הערב. הכול כדי לצאת מהמסעדה שלא בטעות יפנו אלי בשם הבדוי שלי. "ובאמת כך יצאנו יחדיו למועדון. למחרת בבוקר הצלחתי לשוב לביירות מדמשק אחרי שסיימתי את המשימה וחזרתי לארץ".
כאמור, סמי מוריה היה אחד המרגלים הגדולים שידעה ישראל. פרשייה נוספת מפורסמת בה היה מעורב, ועליה ביקש שלא להרחיב הפעם, הייתה מעצרו של אולריך שנפט, גרמני שביקש לרגל אחר פעילות צה"ל. שנפט נולד בגרמניה והתגייס לוואפן אס.אס. במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר סיומה נפל בשבי האמריקאים ושוחרר מבלי שזוהה כחבר באס.אס.. לאחר מפגש עם יהודי ניצול שואה בגרמניה, החליט שנפט להתחזות ליהודי ולעלות לישראל. לאחר הגעתו התגייס לצה"ל והגיע לדרגת סגן. בשנת 1952 ביקש להצטרף לשירות קבע. בדיקה של ביטחון שדה מצאה אותו לא אמין והוא שוחרר. מספר שנים לאחר מכן, בעקבות בעיות כספיות ואישיות פנה שנפט לקונסול מצרים באיטליה וביקש לרגל אחר ישראל עבור המצרים. מידע זה הגיע לידי השב"כ שיצא לעצור את שנפט.
סמי מוריה התחזה לקצין מודיעין עיראקי ונפגש עם שנפט בגרמניה. הוא הציע לו לרגל עבור עיראק אחר ישראל, בתמורה לסיוע כספי. השניים עשו את דרכם יחדיו לפריז, לאחר ששנפט נענה להצעה. מפריז טס שנפט לישראל במטרה להתחיל את משימת איסוף המודיעין. מחוץ לשדה התעופה חיכו לו אנשי השב"כ, וגילו לו מיד שהם יודעים את כל הסיפור. שנפט נשפט, נמצא אשם ונידון לשבע שנות מאסר. לאחר חמש שנים שוחרר ושב לגרמניה. מאז נעלמו עקבותיו. סמי מוריה, בעקבות אותו מבצע, נחשב עד היום לאחד המרגלים המיתולוגיים של ישראל.
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם