עוד סיבוב כזה ואבדתם
דרך אי ההכרעה של נתניהו ויעלון מעמידה את האויב במצב בלתי נסבל, ובעוד הפסד המצטרף לשרשרת ההפסדים שמחולל גן הסירוב הפלסטיני
מפני שאנחנו נתגבר בסוף על העלבונות החמאסיים ונמשיך הלאה. נכון, המלחמה הזו היתה קשה לנו, היהודים. היא עלתה הון רב למשלם המסים הישראלי, וגם חייבה ואולי תחייב חלק מסויים מאתנו להתייצב על מדים בתדירות גבוהה מהרגיל. בקיצור, היא גרעה קצת מהנוחות הרגילה וגרמה לנו אבידות, אבל המחיר שכבר נגבה ועוד ייגבה מערביי עזה, לעומת זאת, הוא כבד מנשוא. כל היקר להם עומד לטבוע בים, אם לא די בעיי החרבות שהותירה הלחימה.
כמובן, מצדנו עדיף היה להכריע הפעם בזבנג וגמרנו. זה היה חוסך לנו הרבה אבידות וסבל בהמשך, ובכלל – כך נכון לנהל מלחמה. ואולם בהפוך על הפוך, דווקא דרך אי-ההכרעה שבה דבקו נתניהו, יעלון וגנץ, מעמידה את האויב במצב בלתי נסבל. בניגוד לרושם על פני השטח, כושר העמידה שלו לאורך זמן חלש מזה שלנו. יום אחד עשוי הפתיל שלו להיגמר. הסבל עצום של הצד העזתי עשוי להמאיס בהדרגה את החיים על תושבי העיר הזו. לא מופרך להעלות על הדעת בעתיד גלי פליטים המוניים, אולי אפילו נטישה המונית של הרצועה. משונה משהו, אבל הנזק המצטבר בעזה מחולל שם אסון לאומי כבד הרבה יותר משרצו או תיכננו הישראלים אי פעם לעולל. ובעצם, זה בדיוק מה ששכנינו מביאים על עצמם פעם אחרי פעם בשמונים השנים האחרונות, תמצית הטרגדיה שלהם. סירוב רודף סירוב, עקשנות רודפת עקשנות.
קחו למשל את ועדת פיל האנגלית שפעלה כאן בשנת 1937. למרות המחוייבות הבריטית להצהרת בלפור, ולאחר שעבר הירדן המזרחי כבר נקרע על ידה ונמסר למשפחה ההאשמית, הציעה הוועדה לחלק את ארץ ישראל המערבית בין יהודים וערבים, ולהקדיש ליהודים 17% בסך הכל ממנה, במדינה שהיתה אמורה לכלול רק את הגליל וחצי ממישור החוף. היהודים לא התלהבו מההצעה, אם כי הנהגת היישוב נטתה לאמץ אותו, אך אז התברר שהערבים מתנגדים להצעה מכל וכל ולא מוכנים לשמוע כלל על מדינה יהודית בלבנט, אפילו מיניאטורית.
ומכיוון שהם דחו את ההצעה המציאות המשיכה להתגלגל ללא פתרון מדיני, כי המציאות בדרך כלל ממשיכה להתגלגל בין אם יש ובין אם אין פיתרון מדיני. היישוב היהודי בארץ הוסיף להתחזק ולגדול, וכעבור עשר שנים כבר הציעה ועדה של האו"ם להקים מדינה יהודית על 55% מארץ ישראל המערבית. היהודים אימצו את ההצעה, שתו לחיים ורקדו הורה ברחובות, גם אם בלב קרוע על ההישג החלקי, אך הערבים סירבו מכל וכל ויצאו למלחמה – שהתבררה כמלחמת העצמאות היהודית. היהודים זכו כעת למדינה המתפרשת על 78% מהשטח שבין הירדן לים. אם בכך לא די, הגלגל התהפך ומספר הערבים הארצישראלים הפך כמעט בן לילה לקטן ממספר היהודים הארצישראלים, לאחר ש-700,000 מהראשונים החליטו להפוך לפליטים. רבים מהם עשו זאת מבחירה מלאה, ולמרות הפצרות של היהודים להישאר בארץ תחת חסותם.
גבולות הקו הירוק לא היו נוחים לאזרחי המדינה היהודית, אך אלו מעולם לא היו פותחים מיוזמתם במלחמה נגד הירדנים. בבוקר ה-5.6.67 עוד הפצירו ראשי המדינה הציונית בשכניהם ממזרח לא להצטרף למצרים ולסורים למלחמה. בתמורה הבטיחו שלא יעשו דבר מיוזמתם נגד הירדנים. אולם הירדנים התעקשו להצטרף, ולכן בתוך 48 שעות גורשו אל ממזרח לירדן כשחיילי ישראל כבר שולטים כעת ב-100% מהשטח שבין הירדן לים, בנוסף לחבל ארץ משמעותי ממזרח לירדן (הגולן) וכן את מלוא מרחבי חצי האי סיני.
זה לא נגמר פה. משום מה חיפשה המדינה הישראלית בנרות הזדמנות להיפטר מהנכס הזה שבו החזיקה, אבל בתחילה אף ערבי בסביבה לא הסכים לקבל אותו מידה.
וכך אנו מגיעים לתקופתנו. רוב מנהיגי החמאס לא נולדו כלל כשסביהם דחו בזעף את הצעת הלורד האנגלי ויליאם רוברט פיל, אבל גן הסירוב עובר כנראה בדי-אנ-איי הפלסטיני. מנגנון ההשמדה העצמית. וכעת, אחרי שדחו את כל ההצעות במאה האחרונה, הם עומדים להפסיד גם את המעוז האחרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם