"עזה תחילה": לשוב אל מודל המנדט
חבר הלאומים העניק למעצמות שליטה במקומות בהם היתה "אוכלוסייה אשר עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי". קראו לזה מנדט, ואולי זה מתאים לעזה
מאז שדבריו של נתניהו נאמרו מרחפת השאלה כיצד והאם ניתן ליישמם.
המערכה המתנהלת כעת בעזה, מטילה סימן שאלה גדול על אפשרויות ריאליות למציאת פיתרון: האיום המתמיד על מדינת ישראל, והקריאות לחיסולה של "הישות הציונית", הופכים כמעט כל הסדר מדיני לבלתי ישים.
המציאות הפלסטינית כיום היא של ריבוי פלגים מדיניים, צבאיים ודתיים. החשש המוצדק בישראל הוא, כי אין נציגות פלסטינית ברורה, בעלת סמכות מוכחת, שאיתה אפשר יהיה להגיע להסדר שלום יציב.
לאירופה לקח כמה מאות שנים, להתגבר, אף כי גם לא לגמרי, על הפיצול שבתוכה, ואילו במזרח התיכון עדיין השיקולים הינם שבטיים, חמולתיים ואתניים.
הקונצנזוס הפרגמטי בישראל, מוכן להגיע להסדר שלום, בו תכונן מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל, ושבמסגרתו יישובו כל הקונפליקטים והתביעות. אך הנכונות הזאת נותרת תיאורטית, כיוון שקיים חשש עמוק כי הסדר שיכלול ויתורים מרחיקי לכת, לא יהווה סוף פסוק, אלא שלב נוסף על פי "אידיאולוגיית השלבים" של הפלסטינים.
יישום הנכונות התיאורטית של מדינת ישראל לכונן מדינה פלסטינית, מחייב היווצרות של מספר בטחונות שהם בבחינת תנאי מוחלט. בין תנאים אלה גם הבשלות של הפלסטינים לשלטון עצמי דמוקרטי, להפסקת מערכת ההסתה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל, ולמערכת חינוך החותרת לשלום ושיתוף פעולה עם ישראל. על כך יש להוסיף את ההכרח שהבריתות והיחסים הבילטרלים של מדינה שכזו לא יהיו עם ארגוני טרור ומדינות טרור, ושמשאבי המדינה יופנו לכיוון של פיתוח שגשוג ורווחה, ולא לכיוון של התחמשות חסרת מעצורים.
המציאות המתקיימת ברחבי יהודה שומרון ועזה, מלמדת כי אנו רחוקים מאוד מכך.
בחיפוש אחר פיתרון "מחוץ לקופסא", ניתן להיעזר במנגנונים שהופעלו כבר לפני קרוב למאה שנה, ע"י חבר הלאומים. ה"מנדטים" של חבר הלאומים התייחסו אז בעיקר לטריטוריות שהיו חלקים מהאימפריות העות'ומאנית והגרמנית; אלה הושמו תחת "ההשגחה" של חבר הלאומים.
חבר הלאומים שדן במעמדן של טריטוריות אלו, קבע כי הן תנוהלנה על פי תנאי סעיף 22 לאמנת חבר הלאומים, מיום 28 ביוני 1919. ההנחה המקובלת הייתה, כי בטריטוריות שהיו ברשות המעצמות והפסידו במלחמת העולם הראשונה, "ישנן אוכלוסיות שעדיין אינן בשלות לשלטון עצמי", ולכן נמסר אז "מנדט" למדינות אחרות שיפעלו כ"נאמן", וישלטו בהן למשך תקופה קצובה.
בחינת היישום של ה"מנדט" מגלה גם היה בו גם ביטוי למאוויי השליטה של המעצמות המנצחות, אך אי אפשר להמעיט בחשיבות התפיסה לפיה יש צורך בתהליכי ליווי ו"חניכה" של "מדינות שבדרך". ללא בניית מוסדות שלטון נאותים, ואימוץ כללי התנהגות דמוקרטים שוחרי שלום, עלולות מדינות שנוסדו ללא הכנה והסדרה להוות "כאב ראש" רציני לשכנותיה ולעולם כולו.
חרף כל השנים, ההצעות, המלחמות והתהיות, סביב הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, לא נמצאה עד עתה הנוסחה הגואלת, שתאפשר כינון מדינה פלסטינית תוך הבטחת ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל.
במקביל, יש יותר ויותר סימנים בדבר ההכרה, שגם הנצחת המצב מהווה מלכוד עבור מדינת ישראל; מנהיגים פוליטיים מעדיפים למצוא מוצא למצב להימנע משליטה על הפלסטינים, ולצאת מן המדרון החלקלק העלול להוביל לכינונה של מדינה דו לאומית.
על מנת שמדינת ישראל תעשה את הצעד בכיוון של כינון מדינה פלסטינית, יש להידרש לסוגיה כיצד מעצבים ״מנגנון בונה מדינה״, שיתקיים במשך פרק זמן מוגדר, לפיו רק אחר שיוכח כי הוטמעו ערכים של דמוקרטיה, שלום ופיתוח, יימסר השלטון למנהיגות המקומית. במלים אחרות: אימוץ של מנגנון ״מנדט״ לפיו שטח המיועד לכינון מדינה פלסטינית ינוהל בשיתוף פעולה בין המנהיגות הפלסטינית המקומית ל״מועצה בינלאומית מנהלת״.
״מועצה בינלאומית״ שכזו תרכז בידיה למשך זמן מוגדר את הסמכויות בנושא בניית ממשל דמוקרטי הוגן ושוחר שלום, היא תהא אחראית להוצאה לפועל של
״מנדט״ שכזה יפעל במשולב ובתיאום מלא עם הצד הישראלי, הוא יושתת על קיומה של ״מועצה מלווה ומכוננת״ שתורכב מנציגים של מעצמות דמוקרטיות עם מורשת ארוכה של היותן שוחרות שלום, ושהנכונות שלהם תלווה בתכנון מפורט, משאבים, בקרה, במשולב עם העמדת כוחות ביטחון.
"מסירת המפתחות" למנהיגות האוכלוסייה המקומית תיעשה רק לאחר ש"המועצה המלווה ומכוננת" תשוכנע כי האוכלוסייה בשלה לשלטון עצמי.
בשלב ראשון, מוצע להתחיל דווקא מן האתגר המסובך יותר, ולאמץ את החלת שיטת ה"מנדט" על רצועת עזה. אם אכן יוכח כי האוכלוסייה בעזה מצליחה יחד עם הליווי של המעצמות לכונן ישות דמוקרטית סובלנית ושוחרת שלום, לפתח את הכלכלה והתיירות, הבריאות והרווחה, ניתן יהיה להמשיך הלאה עם חזון שתי המדינות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם