עבריינים, הניחו לזירה הציבורית

בחיפוש של התקשורת אחרי פרשנים וידוענים לשעבר היא אינה בוחלת בכאלה שהורשעו בעבירות מין, 'קטנות' בעיניהן. זו זילות

אמיר חצרוני | 4/9/2014 14:17

תגיות: הטרדה מינית

תביעת דיבה שהוגשה נגד רפיק חלבי בעקבות ראיון שנתן החזירה לכותרות את פרשיית ההטרדה המינית שלו מראשית העשור הקודם. חלבי, שהיה אז מועמד לניהול רשות השידור והיום הוא ראש עריית דאלית אל-כרמל, הניח את ידו על בטנה של מי שהיתה אז וגם היום שדרנית ספורט ברשות השידור תוך שהוא מנסה לספר בדיחות על שמותיהם של שחקני כדורגל. זה נגמר בהסדר טיעון במסגרתו הודה חלבי דווקא בהטרדה מילולית, ופרש מרשות השידור עם פנסיה תקציבית.

רפיק חלבי ראש מועצת דאלית אל כרמל צילום: ראובן קסטרו

לכאורה, קשה להבין מה מושך את חלבי, שהספיק מאז לעבוד בערוץ 2 ומנהל היום קריירה פוליטית מוניציפאלית מצליחה, להעלות ביוזמתו בראיון (שנערך בפברואר בתוכנית 'אנשים', ושהוא עילת התביעה האחרונה) את החור השחור בעברו. עוד פחות ברור מדוע הוא מכנה " פרשייה אפס. ככה, אפס! זה הערך שלה" אקט שאפשר לפרשו כמעשה מגונה ואפילו תקיפה. זו אמנם נטייה אנושית מוכרת לצבוע את העבר בצבעים ורודים, לשכוח טעויות ולהשכיח כישלונות, ובכל זאת – מה הטעם להעלות מהאוב מרצון דברים שמוטב לשכוח?

התשובה, כנראה, היא שרפיק חלבי לא רואה את המציאות כפי שהיתה באמת. מבחינתו, לשים את היד על הבטן של בחורה זה "אפס" - כי מה כבר כל כך נורא אם עיתונאי בכיר מעניק עיסוי לכתבת צעירה? זה מן הסתם כבוד גדול בשבילה, גם אם בחרה להפסיק. לא מן הנמנע שגם איציק מרדכי היה משוכנע שעבור חיילת בלשכת אלוף זוהי זכות לקבל את הגנרל עטוף מגבת ומוכן לפעולה. גם לצ'יטה כהן, גנרל אחר וחבר כנסת בדימוס, היה כנראה ברור שאם הוא לא מרוצה מהשירות בטיסה מותר לו לתפוס לדיילת בחזה כדי להתלונן...

נזכרתי בגנרלים המורשעים הללו עכשיו כי כמו חלבי גם הם חזרו לכותרות. המלחמה בעזה הנחיתה אותם כפרשנים חדשים מהניילונים באולפני טלוויזיה - כאילו הם לא נושאים על גבם בגאז' משפטי מסוים. בקצב הזה, ייתכן מאוד שבבחירות הבאות לנשיאות נקבל את משה קצב כפרשן לענייני ספירת הקולות.

אמנם לא צריך להעניש את רפיק חלבי עוד פעם על אצבעות ששוטטו ללא שליטה לפני חמש עשרה שנה, אבל אם מבחינת

חלבי האצבעות בכלל לא שוטטו, צריך למצוא דרך להסביר לו שאת ההיסטוריה לא משנים בדיעבד. הבעיה עם עברייני מין משוחררים היא שבניגוד לעברייני רכוש, עברייני צווארון לבן או עברייני מס – הם רואים בעבירות שלהם חלק בלתי נפרד מהחיים או לכל היותר משובת נעורים ולא גיבנת. אברהם הירשזון, לדוגמא, לא היה מציע את עצמו כפרשן של "לילה כלכלי" באותה נון-שלנטיות שעברייני מין עם כנפי צניחה או כנפי טייס מפרשנים מלחמות.

בנקודה הזו גם אני מבקש להכות על חטא. בחיי הקדשתי לא מעט מאמרים לסנגר על זכויות האזרח של עברייני מין. מעט מידי כתבתי על הקורבנות וסבלם. כמובן, עבריינים צריכים ליהנות מכל זכות המוקנית להם על פי חוק – החל מחזקת החפות לפני ההרשעה, דרך הזכות להתגונן כראוי במשפט וכלה באפשרות לשקם את חייהם אחרי ההרשעה, אבל כדאי שלא נשכח מי הרס למי את החיים ונזכור שעונש מאסר לתוקף אינו מרפא את הטראומה של המותקף, והפיצויים המגוחכים לקורבנות מספיקים בקושי לסוף שבוע בטבריה.

זכותם של עברייני מין אגרסיביים להשתקם, אבל אישית לא הייתי רוצה לראות אותם (והאמת שגם לא עבריינים אלימים אחרים) לא באולפן טלוויזיה, לא בכסא ראש העיר ולא בשום מקום שאיננו בית סוהר או בית קברות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו