"המצלמה - חרב שמונחת על צווארה של ישראל"
במבצע ‘צוק איתן‘ גייס חמאס לשורותיו את המדיה לסוגיה. לוחמים מצוידים במצלמות, עיתונאים בשדות הקרב וידע מקצועי קצרו מבחינתם הצלחה בזירה התקשורתית. גם דאעש מנצל את יתרונות האינטרנט, ויש מי שסבור שהתקשורת היא שיצרה את הארגון הרצחני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הנייה חיזק את ידי העיתונאים שהעזו במהלך המבצע לסקר מתוך השטח, והפיקו תמונה שגרמה למדינות דרום אמריקה להקפיא את היחסים הדיפלומטיים שלהן עם ישראל ולהחזיר את שגריריהן הביתה.
הוא הגדיר את העיתונאים “לוחמים של ההתנגדות", ואת המצלמה חרב שמונחת על צווארה של ישראל. “האויב הישראלי לא מבדיל בין הלוחמים שנושאים נשק לאלו שבידיהם מצלמה. מבחינתו כולם הם מטרה. המדיה הפלשתינית הייתה במהלך המלחמה חרב ביד העם וההתנגדות. התקשורת הייתה חלק בלתי נפרד מהמאבק, תרמה לחיזוק החזית הפנימית והעמדה הפלשתינית. השילוב בין העמידה האיתנה של עמנו, פעולות הלוחמה של ההתנגדות והכיסוי התקשורתי הוא שילוב מנצח שהיה במהלך המלחמה יתרון חשוב מאוד“.
אחד מעורכי העיתון ‘פלשתין‘ המזוהה עם חמאס, מחזק את דבריו של הנייה ומספר לנו על תפקיד התקשורת בשנת 2014 כהמשך ישיר ללחימה. “אין ספק שהתפקיד העיתונאי במלחמה בעזה היה משמעותי. כמו שלוחמי חמאס הובילו בשטח, כך הלוחמים בזירה התקשורתית סיפקו מידע מהיר ונגיש יותר במהלך המלחמה והשיגו את המטרה“.
העורך, המבקש לשמור על אנונימיות ולהזדהות בשם הנפוץ מוחמד, מסביר שבעיני חמאס מטרת התקשורת היא "שימוש בסרטים ובמידע בשביל לפגוע בחברה הישראלית ולגרום לה להיות בפחד ובפאניקה. זה מה שנקרא מלחמה פסיכולוגית.
“אם אסמאעיל הנייה השווה בין המצלמה לנשק“, הוא אומר, “אני חושב שבעקבות הפעילות של כיפת ברזל, אפשר לומר שכוחו של סרטון המראה פריצת לוחמים דרך מנהרות לתוככי ישראל, שמשודר בטלוויזיה הישראלית בפריים טיים, הרבה יותר משמעותי מטיל שנורה מרצועת עזה לישראל.
“כולם בישראל מחזיקים טלפונים חכמים ומחוברים כל הזמן לאינטרנט. וואטסאפ, יוטיוב, פייסבוק וטוויטר גורמים למיליוני צפיות ולמודעות ישראלית ליכולות של חמאס. בנוסף לפחד שחמאס זורעים ביהודים, הם מחזקים את רוח הלוחמים ותושבי הרצועה".
“חמאס משקיע מאמצים רבים בתחום התקשורתי“, אומר גורם בחמאס שעוסק בהסברה. “מעבר לדוברות הרגילה של התנועה, יש לזרוע הצבאית מחלקה נפרדת שהפיקה במהלך המלחמה סרטונים באיכות גבוהה שהביאו לתוצאות חיוביות מבחינת הסברה פנימית ובינלאומיתֿ, וגם כתגובה לתקשורת הישראלית“.
רשת אל־ג‘זירה שידרה כתבה מיוחדת על מחלקת ההסברה של הזרוע הצבאית של חמאס. בכתבה אפשר היה לראות את הצלמים נמצאים בשטח לצד פעילי חמאס, לוחמים שמצלמות איכותיות מחוברות לראשם, עורכי וידאו, מפיקים ובמאים שעושים הכול כדי להוציא את הסרט הבא כמה שיותר מהר.
“יש פה מלחמה תקשורתית שהיא לא פחות חשובה מהמלחמה בשטח“, אומר הגורם. “אנחנו מבינים היטב את החשיבות של ההסברה ומשקיעים בה. האנשים שעושים את העבודה הם מקצוענים, מרביתם למדו את מקצועות התקשורת באוניברסיטה והם נעזרים בציוד הכי מתקדם שיש כיום בתחום“.
מוחמד עבד אל־עטי, מהאתר ‘פלשתין אלאן‘ השוכן בעזה, מתרשם מההשקעה של חמאס במשרד ההסברה שלהם.
האתר של עז א־דין אל־קסאם מתורגם לשלוש השפות המדוברות באזור, ערבית, אנגלית ועברית, ובמהלך המלחמה היו גם ניסיונות שהלכו והשתפרו לפרסם סרטים דוברי עברית או כאלה שתורגמו לעברית, כדי לפנות לקהל הצופים הישראלי.
לתנועת חמאס יש היום ערוץ טלוויזיה מרכזי, טלוויזיית אל־אקצא. מתחת ללוגו של הערוץ נכתב: “אנחנו עוקבים אחר האמת, ומבטיחים את הניצחון“. אפשר לצפות בערוץ של חמאס בשידור ישיר באמצעות הלוויין והאינטרנט, ניתן גם להוריד אפליקציה לטלפון החכם או להתעדכן באמצעות דפי הפייסבוק והטוויטר שהוא מפעיל. מלבד ערוץ הטלוויזיה יש לחמאס גם תחנת רדיו ואתרי אינטרנט. כל בכיר בארגון שמכבד את עצמו מתהדר בדפי פייסבוק וטוויטר מושקעים, שבהם, ממש כמו הפוליטיקאים בישראל ובעולם המערבי, הוא מקפיד להביע את משנתו ולהשמיע את הצהרותיו.
ארגון אסלאמי נוסף שעושה שימוש מסיבי בתקשורת הוא ה'כוכב העולה' בשמי הג‘יהאד, דאעש. באמצעות פעילות ענפה באינטרנט וברשתות החברתיות כבש הארגון הרצחני בזמן קצר יחסית את תשומת הלב העולמית, כשהוא משאיר מאחור בקלות אפילו את אל־קעאידה.
פרופ‘ אמל ג‘מאל מאוניברסיטת תל־אביב מתמחה בתקשורת פוליטית. הוא מתייחס לתופעת דאעש כאל יחסי גומלין בין ארגון טרור למדיה. “התקשורת כבר מזמן לא מתנהלת רק על פי אמות מידה אובייקטיביות. היא לא מהאו“ם“, מסביר פרופ‘ ג‘מאל. “יש לה אינטרס - לרתק את הצופים ולמכור פרסומות. בדאעש יודעים את זה טוב מאוד. הם יודעים שכולם מחפשים ריגושים ולכן הם פשוט מספקים את הסנסציה לצופה. יש פה יחסי גומלין: ארגון הטרור מספק את הצורך הבסיסי של אמצעי התקשורת, והם בתמורה נותנים לו במה ומעצימים אותו“.
אי אפשר להתעלם מההתפתחות הטכנולוגית של ארגוני הטרור. מקלטת שמע משובשת של אוסמה בן־לאדן לפני עשור ועד עריפת ראשים בשידור חי ועשרות אלפי חשבונות טוויטר ופייסבוק. מיליונים צפו בגורלם המר של העיתונאים האמריקנים ג‘יימס פולי וסטיבן סוטלוף והמתנדב הבריטי דיוויד היינס. אזהרת הצפייה שצורפה לחלק מהסרטונים רק הגבירה את הסקרנות ואת הרצון לצפות בהם ולשתף אותם.
“המטרה של דאעש היא להקים ח‘ליפות אסלאמית ולהוכיח שהאסלאם הוא הכוח השולט באזור“, הוא מסביר. “מספר הלוחמים של הארגון מוערך בעשרות אלפי אנשים בלבד. אבל המספר הזה לא משמעותי מכיוון שברגע שאנחנו משתפים סרטון של עריפת ראש או של התעללות בחיילים עיראקים וסורים, אנחנו בעצם מגויסים למען דאעש. הצופים באותם סרטונים מצטרפים במובן מסוים ללוחמה של הארגון. הסרטונים האלו מעוררים פחד בקרב הצופים, ובאמצעות הפחד דאעש בונה את עצמו כישות וכגוף שממדיו התודעתיים בחברה המערבית גדולים הרבה יותר מכוחם הפיזי בשטח“.
ארצות הברית השקיעה מיליארדים באימון חיילי צבא עיראק ובחימושם. האמריקנים הפקידו בידיהם את השליטה כשיצאו מעיראק, ונדהמו לראות כיצד הם נטשו את העמדות ואת אמצעי הלחימה וכלי הרכב בידי דאעש כשאלו התקרבו. מקום אסטרטגי נוסף שנפל בידי דאעש הוא הבנק המרכזי במוסול, ואיתו מאות מיליוני דולרים שהפכו את דאעש לארגון הטרור העשיר בעולם.
החוקרת הגרמנייה אליזבת‘ נואלה־נוימן פיתחה את תיאוריית 'ספירלת השתיקה'. היא טענה שתקשורת יכולה להשפיע על דעת הקהל אם היא גורמת לציבור להאמין שמה שהוא רואה בתקשורת הוא המציאות ואין בלתה. ספירלת השתיקה גורמת לאנשים בעלי דעה מסוימת לשתוק בשל התחושה שהם בדעת מיעוט, ומובילה לאפקט דומינו שמחזק את המציאות שהתקשורת יצרה.
“סרטי האימה של דאעש יצרו מציאות תקשורתית שלפיה הם כובשים את השטח ללא בעיה, ומי שנתפס בידיהם לא יזכה לרחמים“, מסביר ג‘מאל. “התושבים המקומיים והחיילים שצפו בסרטונים האלו לא רצו שגורלם יהיה כגורל המצולמים, ופשוט לקחו את עצמם ואת המשפחות שלהם ונטשו את הבתים - במקרה של החיילים את העמדות - ללא שום מאבק. הבריחה ההמונית הובילה למציאות שבה לדאעש היו כלי נשק חדישים ושטח טריטוריאלי גדול יותר“.
רשת ABC חשפה את סיפורו של מי שעומד מאחורי ההצלחה התקשורתית המסחררת של דאעש: אזרח אמריקני העונה לשם אחמד אבו־סמרה. אבו־סמרה, שמחזיק בדרכון אמריקני וגם סורי, נולד לפני 33 שנים בצרפת ואת מרבית חייו חי בבוסטון. הוא סיים כמצטיין דיקן את לימודי מדעי המחשב באוניברסיטת מסצ‘וסטס והתמחה בתחום הטכנולוגיה והמידע בחברת תקשורת מובילה, עד שהחליט שארה“ב היא המקור לכל הרע והצטרף לאל־קאעידה באפגניסטן ובהמשך בסוריה.
ה־FBI הציע 50 אלף דולר תמורת מידע על מקום הימצאו של אבו־סמרה, הגורם המחולל של תקשורת הפחד הדאעשית. 'כוכב' סרטוני עריפת הראשים יובא גם הוא מחוץ למזרח התיכון. מדובר במוסלמי בריטי המכונה 'ג‘ון הג‘יהאדי'. בשלוש ההודעות שהופצו לפני עריפת הראשים הוא הגיש לצופים באנגלית אוקספורדית את ההצגה המבחילה, ואיים גם על ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון כדי להרחיב את מעגל הפחד גם לממלכה הבריטית ולאירופה כולה.
“מראות הזוועה והסדיזם הללו מובילים המוני צעירים לעיראק ולסוריה להצטרף לג‘יהאד של דאעש“, אומר גורם אירופי שנמצא בקשרים עם צעירים מוסלמים. “אין ספק שלתפוצה של פעולות דאעש במדיה העולמית, ובעיקר בזו שמתנהלת באינטרנט, יש השפעה גדולה על זרם האירופים שמגיעים לשם“.
פרופ‘ אמל ג‘מאל מתנער ככל יכולתו מהפעילות של דאעש, אבל בכל זאת מסביר מה עומד מאחורי ההיגיון המעוות. “הם יודעים היטב שאין להם כוחות כדי לאתגר את המערב מבחינה צבאית, ולכן הם משתמשים בכלים של המערב כדי לחשוף את חוסר האונים שלו.
“אף שאין כל קשר בין מה שהם עושים לבין האסלאם, הם מבקשים להיתפס כמי שמייצגים את הח‘ליפות ההיסטורית“, הוא אומר. “מצד אחד הם מקדמים חוקי שריעה תוך כדי התעללות קיצונית בסרבנים ובכופרים, ומצד שני הם בקיאים במדיה המערבית, צורכים אותה ומשתמשים בה כסוס שעליו הם רוכבים בדרך לניצחון.
“יש פה שילוב מעניין מאוד, עד כדי טרגיות, שמשקף את העובדה שחלק גדול מאנשי דאעש שמתעסקים במדיה חיו במערב ויודעים מה מפחיד את המערב ואיך להעביר מסר בתקשורת. זה אומר משהו גם על החברה שלנו. אנחנו חולי תקשורת, מחפשים סנסציה, ובעצם משתפים פעולה עם המסר החולני.
ג‘מאל סבור שהתקשורת הממוסדת הייתה צריכה לנהוג באופן שונה. “אם היו מנמיכים את החשיפה התקשורתית הזאת, דאעש היו נחלשים. אם הם היו יודעים שעריפת הראש לא תשודר ואף אחד לא יצפה בה, הם לא היו עושים את זה. אבל ברגע שמיליוני אנשים יחפשו ביוטיוב את הסרטון ויבקשו לצפות בו הם ישיגו את מטרתם - שליטה במחשבות.
“בלי להיכנס לקונספירציות, המציאות התקשורתית הנוכחית מעלה הרבה שאלות. אנחנו שומעים עכשיו קולות בישראל שמדברים על דאעש, התקשורת מחפשת למצוא את דאעש המקומי, כדי להוכיח שגם אנחנו בסכנה. ברור שהימצאות דאעש בישראל היא פשוט שטות. הם נמצאים במרחבים גדולים בעיראק ובסוריה, רחוק מאוד מישראל, ואין שום סיכוי שהם יתקדמו מעבר לגבולות עיראק וסוריה. אבל מבחינה תקשורתית הם כבר אימפריה. זה כל כך חזק שזה מעורר שאלות לגבי מי מעוניין שכך זה יהיה, שהעולם כולו יפחד מדאעש“.
כשאני מנסה בשיחה עם מוחמד, מעורכי העיתון ‘פלשתין‘, להשוות בין מטרת הסרטונים של חמאס לאלו של ארגון דאעש בעיראק ובסוריה, הוא כועס ולא מאפשר לי להשלים את השאלה. “איך אתה יכול להשוות את חמאס לדאעש? הם לא סבלו מהחיילים הישראלים ולא הופגזו על ידי ישראל במשך 51 יום. אין כל קשר בין חמאס לדאעש. זוהי טעות ישראלית“.
למרות המודעות התקשורתית של חמאס, גם איש התנועה שמדבר איתנו לא מבין למה העולם עושה כל כך הרבה רעש מדאעש. “כולם השתגעו. בכל מקום מדברים על דאעש. עושים ועידות מיוחדות כדי להבין איך להתמודד עם ארגון בינוני שעושה הרבה רעש תקשורתי. בעזה לא מדברים על דאעש. אנחנו חושבים שהסוגיה הפלשתינית הרבה יותר בוערת“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם