האם ניתן לסמוך על מילה של מוסלמים בהסכמים?
בספרו החדש מסביר פרופ' יצחק רייטר כי הטרור הקיצוני לא בהכרח מייצג את ערכי האיסלאם, אולם גם הוא מודה ש"לא צריך לתלות בכך הרבה תקוות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הסכם זה איני רואה בו יותר מאשר ההסכם שחתם הנביא מוחמד עם קורייש (שבט עובדי אלילים שהתגורר במכה, א"ו)", אמר המנהיג הפלסטיני. "זכור לכם שהח'ליף עומר סירב לחתום על ההסכם בראותו בו הסכם נחות, אולם מוחמד נתן את הסכמתו להסכם. כך גם אנו עתה מקבלים הסכם שלום זה, אבל גם (פועלים) להמשיך את דרכנו לירושלים, כיוון התפילה הראשון. יחד עמכם, ולא לבד". ערפאת ציין עוד באזני באי המסגד כי הוא צופה מאבק על השליטה בירושלים, וכי על המוסלמים להיות מוכנים לג'יהאד לשחרור ירושלים.
נאומו של ערפאת הוקלט בחשאי על ידי עיתונאי מקומי. ההקלטה הועברה לידי תושב קרני שומרון ששהה אז בדרום אפריקה, והוא מסר אותה לעיתונאים ישראלים. פרסום הדברים עורר סערה בקרב מתנגדי הסכם אוסלו ובקרב מזרחנים, שטענו כי השימוש שעשה מנהיג אש"ף במונח 'הסכם חודיבייה', יחד עם קריאתו לג'יהאד, מוכיחות כי הוא מתכוון להפר את ההסכמים שחתם עם ישראל בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו. זאת בדומה לתקדים ההיסטורי שבו הפר נביא האסלאם את הסכם חודיבייה, תוך ניצול תקרית מסוימת כאמתלה לביטול ההסכמים.
אולם מסתבר שהנרטיב הזה, שלפיו השימוש ב'הסכם חודיבייה' היה תרגיל טקטי בלבד להפסקת אש, אינו מקובל על כולם. בספרו 'מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל' שיוצא עתה בשפה הערבית, מצטט המזרחן פרופ' יצחק רייטר מן המכון לחקר ירושלים והמכללה האקדמית אשקלון, פרשנויות הסבורות כי הסכם זה נתן דווקא לגיטימציה מלאה להסכמים בין האסלאם ובין מי שהוגדרו כאויביו.
דוגמה לכך היא הפתווה שפרסם המופתי המצרי ג'אד אל-חק ביוני 1979, כחודשיים וחצי לאחר לחיצת הידיים ההיסטורית בין נשיא מצרים אנואר סאדאת, לראש ממשלת ישראל מנחם בגין, על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון. אל-חק קבע אז כי הסכם השלום שעליו חתמה מצרים עם ישראל נובע מדיני האסלאם ובוודאי שאינו מנוגד להם, משום שבמסגרתו שמר סאדאת על זכויות המוסלמים.
"צוּלְחְ' אל-חודיבייה הביא תועלת רבה לאסלאם ולמוסלמים", כתב אל-חק. "בסופו של דבר הוא הביא להתפשטות האסלאם, ואפילו חבריו של הנביא התנגדו להסכם עד שהבינו את תועלתו וצייתו להוראת האל ושליחו. אשר להסכם הנוכחי עם ישראל, הרי שאנו אופטימיים ומלאי תקווה שגם הוא יביא ניצחון שבאמצעותו נשיב את אדמותינו וכבודנו, וירושלים הקדושה והיקרה תשוב לחיק האסלאם תחת כנפי השלום". בכך קבע למעשה כי מצוות הג'יהאד, מן המצוות היסודיות בדת המוסלמית, אינה עומדת בסתירה לעשיית שלום.
אל-חק נחשב באותה עת לפוסק ההלכה החשוב ביותר בעולם המוסלמי הסוני, אלא שכאן גם הייתה נעוצה חולשתו. עקב מעמדו הרם הוא נתפס כשופרו של המשטר, שביקש לקבל הצדקות להסכם המדיני שחתם עם ישראל. מאידך, במהלך האינתיפאדה הראשונה הביע אל-חק התנגדות לנורמליזציה עם ישראל וצוטט באמירה כי "היהודים הללו אינם בני אנוש". אחת הפתוות שחיבר אז, בעת שהיה ראש מוסד אל-אזהר, אסרה על מוסלמים לבקר בישראל כל עוד ירושלים ומסגד אל-אקצה כבושים בידי הישראלים. זאת בניגוד לעמדתו המתואמת עם המשטר של מחליפו בתפקיד המופתי הראשי של מצרים, שייח' מוחמד סייד טנטאווי, שטען כי אין כל מניעה לבקר בישראל.
לדברי רייטר, גם בקרב פוסקים רדיקליים יותר בעולם הסוני, כמו ד"ר יוסף אל-קרדאווי, ישנה השפעה של הנסיבות המדיניות המשתנות על העמדות ההלכתיות. כך למשל, אל-קרדאווי התנגד להסכמי אוסלו וטען כי מדובר בשטח חלקי בלבד מן הטריטוריה המוסלמית הגזולה וכי ההסכמים מעניקים לישראל לגיטימציה להחזיק בשאר חבלי הארץ. אולם לאחר אישור יוזמת השלום הסעודית על ידי 22 מדינות הליגה הערבית החל להשמיע קולות אחרים, שעל פיהם ניתן יהיה לשקול הכרה בישראל לאחר שתקום מדינה פלשתינית בעלת ריבונות שלמה, אם יתברר שיש בכך כורח השעה.
"יש לכך כמובן הקשרים אקטואליים, בהם העובדה שסגנו של חאלד משעל, מוסא אבו-מרזוק, אמר לאחרונה שהוא לא שולל את האפשרות של משא ומתן ישיר עם ישראל", מציין רייטר בשיחה עם 'צדק'. "במצב שהם מכנים 'דַרוּרָה' ואנחנו נקרא לו תבוסה צבאית, זה הזמן שבו הם יכולים להכיר באויב, לשאת ולתת איתו ולהגיע להודנה. ההודנה היא אמנם זמנית – מקסימום לעשר שנים – וכאשר המצב האסטרטגי משתנה הם יכולים לחזור להתנגדות, אבל תיאורטית אותן עשר שנים יכולות להתחדש באופן אוטומטי, כמו שאתה מחדש חוזה שכירות או חכירה באופן אוטומטי".
לדברי רייטר, ההבדל המהותי בין 'תהדייה' לבין' הודנה', הוא שההודנה מחייבת את המוסלמים גם מבחינה משפטית ודתית. "תהדייה היא מונח שלא קיים בשריעה. זה מושג שחמאס המציא בשנת 2006 כדי לעקוף את ההכרה בישראל הכרוכה בהודנה. כאשר מחליטים להפר את ההודנה ולפתוח מחדש במעשי איבה הם חייבים להתריע ולומר לאויב שהם רוצים לחזור בהם.
"מבחינת ישראל, יש בהודנה מצב מתקדם יותר של הכרה ותחושה שיש לך רגיעה של כמה שנים טובות, שלאחריהן אמנם זה יכול להתחדש, אבל אולי אז יהיה להם אינטרס כלכלי חזק שלא יהרסו להם שוב את רצועת עזה, בפרט אחרי שישקיעו בשיקום ופיתוח. כמו בלבנון, שם יש חשש מאז מלחמת לבנון השנייה שכל מעשה נמהר של חיזבאללה עלול להסתיים בהרס של חצי מהמדינה".
בכל הנוגע לשימוש במושג 'הסכם חודיבייה', מי עשה בו שימוש אותנטי יותר? המופתי המצרי או ערפאת?
"יש שם שתי פרשנויות. פרשנות רדיקלית של האחים המוסלמים וחמאס שעל פיה אין קשר בין חודיבייה לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ופרשנות של אותו מופתי מצרי ורבים אחרים שמראים שאם מוחמד כרת הסכם לעשר שנים עם הגרועים שבאויביו, משמעות הדבר היא שאפשר לחתום על הסכם גם עם מדינת ישראל. בייחוד כשהיהודים במדינת ישראל אינם נחשבים עובדי אלילים. אנחנו לא תמימים ולא משלים את עצמנו שהמשמעות של אפשרות כזאת (של הודנה כתחבולה על סמך הנרטיב של הסכם חודיבייה, א"ו) היא שלום. השאלה היא מה האופציות האחרות".
רייטר משרטט שלוש דרכי פעולה אפשריות מול רצועת עזה: שימור המצב הקיים, ניצחון צבאי ברור על חמאס וניסיון להשגת הודנה למשך תקופה ממושכת. "ביחס לאפשרות שאנחנו נביס אותם צבאית, אם לישראל הייתה אפשרות לעשות זאת והגורמים המדיניים בישראל לא היו חוששים ממנה – היא הייתה עדיפה. אבל זו לא אופציה ריאלית. מה שנשאר לנו הוא שאם אנחנו רוצים לשפר את המצב ולקבל שקט לאזרחי הדרום לתקופה ארוכה, זאת אופציה שנראית לי לפחות כמשהו שכדאי לדבר עליו. אנחנו לא תמימים ולא משלים את עצמנו שהמשמעות של הודנה היא שלום. השאלה היא מה האופציות האחרות".
כשבוחנים את ספקטרום הפסיקות בעולם המוסלמי, מי משפיע יותר, הפרגמטיסטים או הקנאים?
"עד לתקופת אל-קאעידה ודאעש הזרם הרדיקלי היה קולני יותר, וגורמים מתונים חששו להביע את דעתם. ברגע שאל-קאעידה יצא מהארון ודאעש קם והיה לעובדה, יש היום יותר ויותר אנשים שהיו רוצים להיעזר באותם מקורות וטקסטים כדי להציג את הצד האחר של האסלאם. בהחלט יש מאבק פנימי ושיח פנימי. אני לא יכול להגיד לך כרגע מי מנצח, אבל זה בוודאי לא יכול להזיק ואולי גם להועיל אם העולם המערבי ומדינת ישראל, יחד עם גורמים מתונים בעולם הערבי, ינהלו את השיח הזה תוך שימוש בטקסטים שיחזקו את הגורמים שמעוניינים בריאל-פוליטיקה".
המחשבה על חיזוק הגורמים המתונים בעולם הערבי וניסיון להעניק להם חומר תיאולוגי יסודי שמביע תמיכה בהסכמי שלום עם ישראל, גם אם ממניעים טקטיים בלבד, עומדת ביסוד תרגום ספרו של רייטר, שיצא לאור בעברית כבר בשנת 2008, לשפה הערבית.
"החשיבות של הספר בערבית היא בכך שלמרות שהוא עוסק בטקסטים מהשריעה, הציבור הרחב בעולם הערבי לא מכיר אותם. ביקשתי שיעבירו את זה גם לגורמים בכירים ברשות הפלשתינית. אני כרגע לא יכול לנקוב בשמות כי אני לא רוצה לחשוף את זה. גם לאבו-מאזן יש טקסטים שבאמצעותם הוא יכול להיאבק פוליטית והסברתית מול חמאס. כמו שהיום חמאס והתנועה האסלאמית בישראל שוללים את דאעש ואומרים שהם בכלל כופרים, כך גם אבו-מאזן יוכל לשלול את הגישה של חמאס ולטעון שיש בידיו פתוות וטקסטים משמעותיים שמצביעים על כך שאפשר לעשות הסכמים עם האויב".
האם אבו-מאזן בכלל רוצה להציג טקסטים כאלה בפני חמאס? האם בכלל יהיה מי שישמע אותו בעולם האסלאמי ההולך ומקצין?
"שאלה טובה. אין לי עליה תשובה כרגע. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לדאוג שהחומרים האלה יהיו זמינים. אנחנו הולכים לעשות את זה דרך אתרי אינטרנט, דרך אמזון, דרך קשרים בעולם הערבי. נעביר את זה לכל מיני גורמים כמו הליגה הערבית, מצרים, סעודיה והרשות הפלשתינית, שיוכלו לעשות בזה שימוש נגד גורמים קיצוניים".
בספרו מציג רייטר, שכיהן כסגן וממלא מקום יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים תחת מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס, את ההגות של האסכולה הפרגמטית בעולם המוסלמי הדתי. זהו זרם שלא ביקש לשנות את המציאות המדינית ולכפות את דעתו עליה, אלא לדאוג לכך שהשריעה תישאר רלוונטית גם בעולם המודרני. הוגים אלו נתנו דעתם לכך שבניגוד לתקופת הכיבושים הגדולים של האסלאם, במציאות המדינית והבינלאומית המודרנית נאלצו המוסלמים לקבל תהליכים מדיניים גלובליים שנכפו עליהם.
גדול המודרניסטים בהגות האסלאם הוא מוחמד עבדה, שקבע כי המצב הבסיסי בין האסלאם לבין העולם שאינו מוסלמי הוא דו-קיום ולא מלחמה. כדי להסביר את הפער שבין פסוקי הקוראן הקוראים לג'יהאד לבין עמדותיו, טען עבדה כי אותם פסוקים דיברו על אתגרים ספציפיים ומקומיים שעמם התמודדו מוחמד ואנשיו. תלמידו של עבדה, מוחמד רשיד רדא, אף הוציא את המונח 'ג'יהאד' ממשמעותו הפיזית והתייחס אליו כאל מלחמת מגן בלבד וכאל מאמץ רוחני ופרשני לקידום האסלאם.
הוגים אחרים מן הזרם המודרניסטי באסלאם חלקו על משפטני המאות הראשונות של האסלאם, שקבעו כי מלחמה היא המצב הבסיסי בין מוסלמים לשאינם מוסלמים וכי כל הטריטוריות הלא מוסלמיות נחשבות ל'דאר אל-חרב', עולם המלחמה. בניגוד לעמדות אלה, כתב מוחמד אבו-זהרה , מבכירי האימאמים המצריים במאה העשרים, כי כל בני האנוש הם אומה אחת וכי מוחמד עצמו הטיף לשיתוף פעולה בין ישויות מדיניות על בסיס שוויון והדדיות. לדבריו, על פי פסוק השלום בקוראן, המוסלמים חייבים להסכים לשלום אם אויביהם נוטים לשלום והאסלאם רואה במלחמה פיתוי של השטן. לטענת פוסקים מהאסכולה הזאת, ההעדפה שנתנו פוסקים מוסלמים לפסוקי המלחמה בקוראן הייתה פרי המציאות המלחמתית שבה חיו, שגרמה להטיה של פרשנותם.
לדברי רייטר, מדינות ערב הסוניות, שהיו מעוניינות במשך תקופות ממושכות, בגלוי או בסתר, ביציבות במזרח התיכון, אימצו במידה לא מבוטלת את ההגות שאינה שוללת על הסף את ההסכמים עם ישראל, גם אם לא הגיעו להכרה בה. נראה שהעמדות האלה מתאימות לסדר המדינתי הישן בעולם הערבי, סדר שמתערער מאוד בשנים האחרונות."הדברים האלה אינם חקוקים בסלע. הכול נתון לגמישות של שיח ושל משא ומתן ושל מצבים גיאו-פוליטיים משתנים".
רייטר מספר כי כששימש בתפקידו כסגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים היה ניסיון לתרגם הגות מוסלמית מתונה ולהפיץ אותה בקרב הציבור הערבי בישראל בניסיון לבלום את עליית התנועה האסלאמית. "כשהתנועה האסלאמית בישראל התחילה את דרכה בישראל לקחנו ספרים של פרג' פודה ממצרים, לקחנו הוצאת ספרים ערבית מהארץ, ושכפלנו את הספרים. הספרות הזאת נותנת כלים נגד תורת האחים המוסלמים.
אני לא יכול להגיד לך שהייתה לזה הצלחה גדולה. באום אל-פחם מכרו כמה מאות עותקים בלבד למרות שהוא נמכר באופן מכוון במחיר נמוך. הבעיה הייתה שהתנועה האסלאמית התחילה לגדול ולצמוח ואף אחד לא היה יכול להתנגד לה כי לאף אחד לא היו את הדרכים האינטלקטואליות, את הידע הזה בשריעה ובאסלאם, שיכול לבוא ולהציג מולם ולהגיד שיש כאן דרך אחרת, שבעים פנים לתורה, ושניתן לחשוב גם על כיוונים אחרים".
רייטר מספר עוד כי במגעים שהוא מקיים עם פלשתינים ממזרח ירושלים וממקומות אחרים הוא שומע מהם שאין להם שום היכרות עם הטקסטים המוסלמים העתיקים שמתייחסים לקדושתה של ירושלים בעיני היהודים. "צריך להראות את הטקסטים הקלאסיים של האסלאם מימי הביניים למוסלמים ולומר להם שאפילו המקורות שלהם מהמאה התשיעית מצביעים על כך שהמקום שעליו נמצא הסלע היה מזוהה עם מקדש שלמה. אנחנו לא משלים את עצמנו שהדברים ישתנו ביום אחד, אבל מה שהיה לפני המוסלמים במאה השנים האחרונות אלו טקסטים של הכחשה, וחשוב מאוד שהטקסטים המקוריים יהיו לפניהם".
המזרחן פרופ' נסים דנה, ראש המחלקה הרב-תחומית למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל, טוען כי דבריו של רייטר על הנכונות המתחדשת של המוסלמים המתונים להרים את ראשיהם לנוכח התחזקות אל-קאעידה ודאעש, אינם מבוססים דיים. "זו טענה שאינה בדוקה. הלוואי שזה היה נכון ושהייתי יכול לענות לך על זה באופן חיובי. זה יכול להשפיע דווקא לכיוון ההפוך. היום יש לנו קיצוניים וקיצוניים מאוד ולכן אולי דווקא צריך להיזהר ולא להשמיע אמרות שסותרות את האסלאם הקיצוני בשל סכנת החיים שעלולה להיגרם".
למרות זאת, דנה שותף לעמדתו של פרופ' רייטר בדבר החשיבות של הפצת העמדות המתונות של מקורות האסלאם בקרב המאמינים המוסלמים. "לגמרי במקרה, אותה שאלה העסיקה אותי ביחס לספר שאני הוצאתי לא מזמן – 'למי שייכת הארץ הזאת'. אני כרגע מטפל בתרגומו לערבית לשם אותה מטרה. כל אחד מאתנו עוסק בתחום שלו ויש לו ההשקפות והמקורות שלו, אבל הדילמות הן אותן דילמות – האם יש סיכוי ויש טעם. יש פנים לכאן ולכאן, אבל בסך הכולל אני רואה בזה דבר חיובי. הגם שאני די סקפטי לגבי הסיכויים שזה אכן יעורר תגובה נאותה כפי שהוא מצפה, בכל זאת הייתי רוצה שזה ייצא לדרך. הרעיון הוא טוב".
אין אף אחד בעולם המוסלמי שיפיץ את הדעות האלה עד שצריך את היהודים שיתרגמו את זה לערבית?
"שנים רבות מאד אני עוסק באסלאם, כולל 39 שנים בשירות ממשלתי כאחראי על השירותים של כלל העדות הלא-יהודיות בישראל,
אז זה בעצם לדבר אל ההמון מעל הראשים של אנשי הדת?
"יש בזה אמת. אנשי הדת, למשל האימאמים, זורקים לעתים קרובות אמרות שאין להם כל יסוד ולשומע בתפילת הצהריים של יום שישי אין ידע להתמודד איתם. זו תופעה מאוד מעניינת, שהחיבור של מוסלמים למקורות הרציניים שלהם הוא חלש מאוד. האימאמים מנצלים את זה ואתה שומע אותם אומרים מעל בימת ההטפה 'אללה אמר' ו'הנביא אמר', ומשמיעים דברים חסרי יסוד. טוב שספר שמציג את העמדות האחרות יהיה מונח בספריות ובבתים, וכך אולי אנשים יציצו בדברים. אבל לא צריך לתלות הרבה תקוות בכך. טוב שזה קיים, למקרה שבו אדם מוסלמי, דתי ומשכיל, יעיין בספר, ויידע שההצהרות הבומבסטיות השליליות נגד העם היהודי לא תמיד נכונות ושבאסלאם יש גם אמירות הפוכות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם