אזרחי גרמניה כבר לא חוששים יותר לשנוא יהודים
העלייה במספר המקרים האנטישמיים ברחבי גרמניה לצד העלייה בפעילות האנטי ישראלית מעלים את החשש כי זיכרון השואה נשכח ושוב לא בטוח ליהודים במדינה
עוד כותרות ב-nrg:
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז השואה מדדה גרמניה את התפתחותה באמצעות האופן שבו היא נהגה כלפי היהודים. כך לדוגמה, הממשלה סיפקה מימון נדיב לבנייה מחדש של קהילות יהודיות ואפשרה ליהודים מברית המועצות לשעבר להעתיק את מקום מגוריהם לגרמניה. אבל בצל הגל הגואה של האנטישמיות בחודשים האחרונים עולות כעת שאלות עד כמה משמעותית הייתה תרבות זיכרון השואה במניעת השנאה כלפי היהודים.
גל הרטוריקה והאלימות האנטישמיות המודרניות שמציפות את גרמניה בחודשים האחרונים דחף את הקנצלרית אנגלה מרקל ומנהיגים פוליטיים ודתיים להשתתף בעצרת בשם "עמדו: שנאת יהודים, לעולם לא פעם נוספת", שאורגנה ב-14 בספטמבר על ידי מועצת היהודים המרכזית בגרמניה בלב קריית הממשלה בברלין, לא רחוק מאנדרטת השואה הלאומית.
רשימת התקריות האנטישמיות בין יולי לתחילת ספטמבר ארוכה. מחאות נגד מבצע 'צוק איתן' שניהלה ישראל בעזה הידרדרו ב-29 ביולי ליידוי בקבוקי תבערה על בית כנסת בוופרטל, עיר במערב גרמניה – ההצתה הראשונה של בית כנסת בוופרטל לפני כן אירעה בעידן אדולף היטלר ב-1938. מפגינים אנטי-ישראלים התקיפו יהודים משום שעטו כיפות ברחובות ברלין בשתי תקריות ביולי – וזו רק טעימה מכלל התקריות האנטישמיות לאחרונה.
הרשויות בגרמניה תיעדו 184 תקריות אנטישמיות בחודשים יוני ויולי. על פי מחקר מטעם הארגון הלא ממשלתי 'קרן אמדאו אנטוניו', באוגוסט אירעו 25 תקריות על רקע אנטישמי. דיטר גראומן, נשיא מועצת היהודים המרכזית, קונן ב'גרדיאן' הבריטי באוגוסט כי "אלה הזמנים הכי גרועים מאז העידן הנאצי. ברחובות אפשר לשמוע דברים כמו 'יש להכניס את היהודים לתאי הגזים' או 'צריך לשרוף את היהודים'".
מרקל, שארגונים יהודיים כיבדו בפרסים רבים בשל עבודתה לאורך השנים לטיפוח החיים הגרמניים-יהודיים ולעידוד הקשרים האיתנים עם ישראל, נשאה נאום תקיף בעצרת. "חובתנו הלאומית והאזרחית היא להילחם באנטישמיות", הכריזה הקנצלרית אל מול שער ברנדנבורג - סמל של האחדות והדמוקרטיה בגרמניה.
לגרמניה היה יחס מורכב עם היהודים הגרמנים בשנים שלאחר השואה – וכן גם עם ישראל. בעוד שכמעט ולא דווח על כך בכלי התקשורת, מרקל דווקא התייחסה בעצרת למדינה היהודית, ואמרה כי "אני לא מוכנה כלל לקבל אף סוג של מסר או התקפות אנטישמיות, ובמיוחד לא את אלה שנראו באחרונה בהפגנות פרו-פלשתיניות, במסווה של ביקורת לכאורה על מדיניותה של מדינת ישראל".
אבל עד כה מרקל עשתה מעט בשביל להילחם באנטישמיות בגרמניה מעבר לנאום. היא לא הציעה שום מרשם מדיני בנושא. ובכל זאת, הכעס של הקנצלרית נגד חבריה האזרחים שפוגעים ביהודים נתפס זמן רב ככן. יוליוס שפס, פרופסור יהודי גרמני בולט וצאצא של משה מנדלסון, הפילוסוף בן המאה ה-18, אמר לאחר הנאום של מרקל: "אני יכול לסמוך עליה". עם זאת, הוא הוסיף שאין באפשרותו לסמוך על אנשים אחרים כמו מנהיגי הכנסיות הפרוטסטנטית והקתולית, שגם הם דיברו בעצרת בגנות האנטישמיות.
ארגונים המסונפים לכנסיות הפרוטסטנטית והקתולית אירחו במהלך השנים לצד פוליטיקאים גרמנים כנסים שגרמו למתח ביחסים שבין היהודים והגרמנים. האקדמיה האוונגליסטית, מרכז חינוכי השואף "לבנות גשרים בין אנשים", הזמינה ב-2010 את באסם נעים, שר בממשלת חמאס, לכנס על "שותפות לשלום: לדבר עם חמאס ופת"ח". נעים טוען בזכות "ההתנגדות" נגד ישראל, והצהיר ש"הציונים מנצלים את השואה כדי להצדיק את פשעיהם ולייצר הסכמה בינלאומית למבצע של טיהור אתני ושעבוד נגדנו". לבסוף נדחתה בקשת ויזת הכניסה של נעים לגרמניה, בגלל שהאיחוד האירופי מגדיר את חמאס כישות טרור.
שנתיים מאוחר יותר, ב-2012, אלברכט שרוטר, ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של ינה, חתם על עצומה שכותרתה "טעם הכיבוש הוא מר", שיזם ארגון השלום הקתולי 'פקס כריסטי', שקרא לחרם על מוצרים ישראליים. הכנסייה הקתולית בגרמניה לא התנערה בפירוש מהפעולה העממית של 'פקס כריסטי'. מבחינת חלק מהמבקרים, הקמפיין כולו הזכיר את הסיסמה מהתקופה הנאצית, "אל תיקנו מיהודים".
השנה השגריר הישראלי בגרמניה, יעקב הדס-הנדלסמן, וארגון NGO Monitor הירושלמי, ביקרו בחריפות קבוצות גרמניות שמימנו פעילות אנטי-ישראלית. NGO Monitor פרסם דו"ח ממצה על מימון ממשלתי גרמני שמנותב ל"ארגונים התורמים לדמוניזציה הגדלה של ישראל ולתנועת החרם, משיכת השקעות והסנקציות, בסתירה ישירה למדיניות החוץ של גרמניה". (מרקל מתנגדת לחרם נגד ישראל בשל מדיניותה בהתנחלויות). במכתב משותף דחו מכוני מחקר גרמניים המזוהים עם כל המפלגות המרכזיות בגרמניה - כולל זו של מרקל - את הביקורת של NGO Monitor מכול וכול.
דיפלומטים רמי דרג מהשגרירות הישראלית בברלין אומרים שמרקל היא הקנצלרית שאהדתה לישראל בהיסטוריה הגרמנית הינה הגדולה ביותר. בשנה הבאה יציינו גרמניה וישראל חמישים שנות יחסים דיפלומטיים, ולרגל המאורע מתוכננות חגיגות ענק. יתרה מכך, הקנצלרית כבר מזמן גיבתה את תמיכתה הרטורית העוצמתית לישראל בסיוע צבאי מעשי שנועד להגנת המדינה היהודית.
בנאום שנשאה ב-2008 בכנסת הצהירה מרקל שביטחונה של ישראל "אינו נתון למשא ומתן" מבחינת הממשל שבראשותה. מאז שהחלה מרקל את תפקידה כקנצלרית סיפקה גרמניה לישראל ארבע צוללות מתקדמות מדגם "דולפין", המאפשרות שיגור מכה שנייה, וצוללת חמישית צפויה להגיע לארץ בעוד חצי שנה. הצוללות הללו מספקות הרתעה גרעינית משמעותית. בנוסף, סוכנות המודיעין הגרמנית 'בי-אן-די' משתפת פעולה לעתים קרובות עם המוסד.
אבל אפילו בזמן שברלין סיפקה סיוע צבאי חיוני לישראל, החברה האזרחית ואחרים בחיים הפוליטיים בגרמניה עשו מעט בשביל לבלום את התפרצות הרגש האנטי-יהודי. סמואל זלצבורן, מומחה מוביל לאנטשימיות באוניברסיטת גטינגן שבסקסוניה התחתונה, אמר בתחילת אוגוסט כי "ישנה אדישות מבהילה בציבור הגרמני להפגנות האנטישמיות האחרונות". המשטרה קבעה כי בעצרת של מרקל ב-14 באוגוסט הופיעו בקושי 5,000 איש. הקהילה היהודית, שארגנה את האירוע, טוענת כי 8,000 בני אדם הגיעו למקום. בהתחשב באוטובוסים שהסיעה המועצה המרכזית של היהודים מקהילות בכל רחבי המדינה, שיעור ההופעה לעצרת לא היה מבריק, במקרה הטוב.
לשם השוואה, לאחר שבקבוקי תבערה נזרקו על בית כנסת בדיסלדורף בשנת 2000, הקנצלר דאז, גרהרד שרדר, קרא למחאה לאומית נגד הגזענות והאנטישמיות. כ-200 אלף בני אדם צעדו בתהלוכה לאורך ברלין, ועשרות אלפים השתתפו במחאות בערים אחרות בכל גרמניה.
האפתיות כיום גורמת להרבה אנשים לחשוב מה השתבש. בפרשנות ששודרה ברדיו 'דוטשלנדפולק', קירסטן סרופ בילפלדט, עיתונאי וסופר שכותב על יחסים גרמניים-נוצריים, הגדיל לטעון ש"העימות אל מול העבר הנאצי של גרמניה כשל". במדינה שמתגאה ביכולתה להתמודד עם פשעי הנאצים, סרופ בילפלדט הוציא תעודת פטירה לאשליות שלפיהן זיכרון השואה לבדו יספיק בשביל לעצור את האנטישמיות. מנהיגים גרמנים יהודים שיקפו את התלונה של סרופ-בילפלדט, שלפיה האדם הממוצע בגרמניה, "אוטו נורמלוורבראושר", כמעט לא מתנגד - אם בכלל - להתקפות נגד יהודים.
העצרת ב-14 בספטמבר הוכיחה שבמקום לנקוט פעולה שתארגן את גרמניה במאבק נגד האנטישמיות, הממשלה הגרמנית העבירה את המלחמה למיקור חוץ ליותר מ-100 אלף החברים במועצת היהודים המרכזית. היהודים בגרמניה מהווים בקושי 0.1 אחוזים מתוך כלל אזרחי גרמניה, שמספרם עולה ליותר מ-80 מיליון בני אדם. מרבית הגרמנים מעולם לא פגשו יהודי – עובדה שמודגמת על ידי מוצג במוזיאון היהודי בברלין מהשנה שעברה, שכותרתו 'היהודי בקופסה', ואשר מטרתו היא לטפח את ההבנה של היהדות והאנטישמיות בקרב הציבור. במה שכמה מהמבקרים תפסו כמחזה מוזר, ישב יהודי בקופסה פתוחה מזכוכית וענה לשאלות המבקרים על החיים היהודיים ועל ישראל.
יש שאומרים כי תרבות הזיכרון הגרמנית שיככה את רגשות האשמה ונקיפות המצפון מבלי שהובילה לפעולה נגד האיומים הקיומיים הנוכחיים שנשקפים ליהודים, כגון איומיה של איראן "למחוק את ישראל מהמפה". הנריק ברודר, מומחה מוביל על נושא גרמניה ואנטישמיות ובעל טור ביומון הגדול 'די ולט', אמר בריאיון כי "הזיכרון של אושוויץ הידרדר לטקס נדוש שעוסק בהצלת היהודים המתים - וטקס הצלת היהודים המתים משמש כאליבי מוסרי. זיכרון השואה הוא תירוץ לצורך לא להתמודד עם אפשרות של שואה פוטנציאלית שנייה במזרח התיכון".
מזה זמן רב ששרודר מבקר אינטלקטואלים ופוליטיקאים גרמנים רבים שמגמדים את האיום האיראני או מתעלמים ממנו, וכן מהאנטישמיות העיקשת שבו. יו"ר הפרלמנט האיראני הנוכחי, עלי לריג'יאני, הצהיר ב-2009 על "נקודות מבט שונות לגבי השואה" בוועידת הביטחון שנערכה במינכן, וב-2008 הכחיש אחיו של לריג'יאני את השואה וקרא לחיסול ישראל באירוע של משרד החוץ הגרמני שנערך ליד אנדרטת השואה. איש מאותם איראנים לא עמד בפני העמדה לדין, אם כי הכחשת שואה היא פשע בגרמניה.
בעוד שלפני מבצע 'צוק איתן' עבר קו ברור בין אנטישמיות וביקורת נגד ישראל, גבול זה קרס בזמן גל ההפגנות. המבקרים טוענים כי "ביקורת על ישראל", כפי שהתופעה קרויה בגרמניה, הפכה לתחביב לאומי. אין דיונים זהים, לדוגמה, על הביקורת נגד רוסיה. מרקל היא הקנצלרית הגרמנייה הראשונה שזיהתה את השימוש ברטוריקה אנטי-ישראלית קיצונית ככיסוי לאנטישמיות.
היו גם זרמים נגדיים להתפרצויות האנטישמיות והשנאה נגד ישראל במהלך מבצע 'צוק איתן' בקרב חלקים מסוימים בתקשורת והאליטות הגרמניות. 'בילד', היומון הגדול במדינה, שהפצתו נרחבת מאוד, גייס ידוענים בולטים, נכבדי ציבור ופוליטיקאים בשביל להסביר מדוע על הגרמנים להרים את קולם נגד האנטישמיות "בסימן עוצמתי של סולידריות עם ישראל ועם אחינו האזרחים היהודים". 'בילד' הדגיש את ההתקפות מיולי בכותרת ראשית "לעולם לא עוד שנאת יהודים".
אמנם בגרמניה היה גם גינוי גובר נגד האנטישמיות הקלאסית, אבל האנטישמיות בת זמננו, שלרוב הוגדה כ"עוינות", נמשכת. כפי שכתב ליאון פוליאקוב, ההיסטוריון הצרפתי שמתמחה באנטישמיות, ישראל הפכה ל"יהודי בין העמים". חוקים נגד שנאה אוסרים על הסתה נגד יהודים בגרמניה, אבל הקו בין ישראל והיהודים דק למדי. מחקרים בעשור האחרון לגבי הדעות הגרמניות על המדינה היהודית מגלים שכמעט מחצית (ולעתים יותר מ-50 אחוז) מהאוכלוסייה מחשיבים את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים כמקבילה של האופן שבו חיסלו הנאצים את יהדות אירופה.
התמודדותה של גרמניה עם עברה נכנסה לשלב חדש. צמצום הפער בין המאבק בצורות בנות ימינו של אנטישמיות והאדישות החברתית לגילויי השנאה הפך למשימה כבירה. כך למשל הדוגמה של חיזבאללה וגרמניה. מבחינת יהודי גרמניה, ארגון זה מייצג איום אמיתי. מאז 1996 חיזבאללה קיים מצעד שנתי ביום אל-קודס בברלין, שבו נישאת הקריאה להשמדת ישראל. במצעד השנה נשמעו שירי "ישראל לתאי הגזים" וקריאות "זיג הייל" – סיסמה נאצית האסורה על פי חוק.
בשביל שהיהודים יוכלו להרגיש בנוח בגרמניה של המאה ה-21, יש צורך להקהות את הרגשות האנטי-ישראליים והאנטי-יהודיים. הופעתה של מרקל מוקדם יותר החודש בעצרת מראה שהיא מבינה זאת. "הורים יהודים צעירים שואלים אם זה בטוח לגדל את ילדיהם כאן", היא אמרה לקהל קטן שהיה נוכח במקום. השאלה הבוערת היא אם מרקל תתאים לנאום התקיף והמאפיין שלה נגד האנטישמיות גם מדיניות מעשית – ואם הגרמנים מקשיבים לה.
בנג'מין ויינטל מדווח על ענייני אירופה ב'גרוזלם פוסט' והינו עמית בקרן להגנת הדמוקרטיות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם