ראשי » חדשות » בארץ

הקרב על ה"גט": כמה קשה להתגרש בישראל?

האם הסרט 'גט', המתאר את מצבה העגום של אישה התובעת גט מבעלה, משקף את המציאות בבתי הדין הרבניים? בארגוני הנשים טוענים שהסרט "אותנטי בצורה בלתי רגילה", אך מנגד בהנהלת בתי הדין טוענים כי הדיינים עברו כברת דרך ומחייבים היום גט גם ללא עילת גירושין מובהקת

"יום אחד מישהו ייקח לכם את הכוח מהידיים, ואז מה יישאר לכם? גיורים? גם את זה אף אחד לא ירצה יותר". כך, באחת מהסצנות היותר עוצמתיות בסרט "גט - משפטה של ויויאן אמסלם", מתפרצת ויויאן, בגילומה של רונית אלקבץ, לעבר דייני בית הדין ועוזבת בסערה את האולם. ארבע שנים לאחר שהגישה את תביעת הגירושין ושבע שנים לאחר שעזבה את ביתה, בעלה שחויב סוף סוף בגט, מסרב לתת לה אותו בניגוד להתחייבויותיו הקודמות. ויויאן מתרסקת מול חוסר האונים של הדיינים, שנאלצים לדחות את הדיון פעם נוספת.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"זו אמירה אכזרית", מסכימה אלקבץ, שגם כתבה וביימה את הסרט יחד עם אחיה, שלומי אלקבץ. "אבל אי אפשר לתת מכות בראש למישהו ולצפות שלעולם לא ירים את הראש, ישאל למה וינסה להחזיר. אם המערכת רוצה לשמור על עצמה היא צריכה למצוא דרך לשנות את הדברים. אני אפילו לא מדברת על שוויון אלא להתייחס לאישה כאל בן אדם. ויויאן היא אוויר, חסרת זכויות לחלוטין".
 
עם זאת, לאלקבץ, שהתחתנה כדת משה וישראל רק לפני ארבע שנים, "ומבטיחה לך שהסרט הזה היה בראש שלי כבר אז", חשוב להבהיר כי מבחינתה עדיף שהפתרון יימצא בתוך המערכת. "אני לא אומרת אל תתחתנו ברבנות, נהפוך הוא. אני באה מבית שאוהב ומעריך מסורת ודת, יש לי זיקה חזקה לא־לוהות ואמונה. זה לא בא משם בכלל".

הסרט 'גט', שזכה לאחרונה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר של השנה, הוא הברקה קולנועית. סיפור המסגרת הפשוט, של אישה המבקשת להתגרש מבעלה ללא עילה מספקת מבחינה הלכתית, מספק המחשה נדירה לנעשה בין כתלי בתי הדין הרבניים ומציף באופן נוקב את סוגיית מעמד האישה ביהדות. ההחלטה למקם את כל ההתרחשות בשני חדרים אפורים של בית הדין הרבני, שם מתנהלים הדיונים הבלתי נגמרים, מתגלה כמדויקת, ומאפשרת להתמקד בסיפור הדרמטי וביכולות המשחק המופלאות של השחקנים. 

אך מעבר להצלחה האמנותית הגדולה, עולה השאלה החשובה באמת: האם הסיטואציה המטלטלת המתוארת בסרט אכן משקפת את המציאות הקיימת, או שמדובר בייצוג קולנועי של מקרה קיצון חריג שאינו מייצג את התמונה הכוללת? 
 

לזכותם של היוצרים ייאמר כי הדמויות עצמן, כולל הדיינים, הטוענים הרבניים והעדים, הן דמויות עגולות, מורכבות ומלאות בניואנסים. תשכחו מזקנים מודבקים והצגה קריקטורית שטוחה של רבנים אטומים. המערכת היא אולי אנכרוניסטית, אבל היא מורכבת מבני אדם. "כל מה שנעשה, צולם, שוחק ובוים, נעשה ממקום של אמפתיה ואהבה גדולה", אומרת אלקבץ. "עם זאת, הנתונים והמצב בעייתיים ואי אפשר להתעלם מהם. רצינו לשים פרוז'קטור ולהעיר את תשומת הלב למציאות הזו, כדי למצוא אולי איזושהי אלטרנטיבה שתאפשר לנשים להרים את ראשן. לא ייתכן שנשים תעמודנה בסבל ומצוקה כאלו".

אלא שלמרות כל האמפתיה, התמונה המתקבלת היא קשה. דיונים שנדחים עד אין קץ רק כי הבעל החליט שלא להתייצב, דיינים שאינם מגלים רגישות מספקת, בלשון המעטה, למתדיינים ולעדים שמולם, ומערכת הלכתית נוקשה שיוצרת סיטואציה בלתי נסבלת במציאות המודרנית של היום. 

את מודעת לכך שהסרט עלול להוביל לכך שאנשים לא ירצו להתחתן דרך הרבנות. 

"אנשים הם חופשיים ויכולים להחליט כרצונם. אני כן שמחה שהסרט יכול להעלות את המודעות ולעורר את המחשבה, ומקווה שזה יגרום לכך שמשהו במערכת יזוז".

"בעיניי זהו סרט אותנטי בצורה בלתי רגילה", אומרת עו"ד בתיה כהנא־דרור, מנכ"לית ארגון 'מבוי סתום' המסייע למסורבות גט. השיחה איתה מתקיימת יממה אחת בלבד לאחר שצפתה בסרט, וכהנא־דרור נסערת. "היא פשוט תפסה את הנקודה. האופן שבו מוצגים הדיינים והמרדף אחרי עדויות הזויות. מהתחלה ועד הסוף, זה פשוט ככה".

"לא נעים להגיד", מוסיפה עו"ד אסנת שרון מארגון 'יד לאישה', "אבל היחס של הדיינים בסרט הוא הוגן. הם מתייחסים אליה יפה, מקשיבים לה ולעדים. במציאות, ואני אגיד זאת בצורה עדינה, הדיינים הם הרבה פעמים חסרי סבלנות ולא מעוניינים לשמוע את האישה ואת העדים. השאלות מתמקדות בדברים שבעובדה, עשה או לא עשה? קרה או לא קרה? אין מקום לעדויות אופי ארוכות. אני לא רוצה לעשות שם רע לכל הדיינים בארץ ויש כאלו שמתנהגים באופן יותר מכבד, אבל לפחות בירושלים בדרך כלל האווירה היא של חוסר סובלנות, והדיונים מאוד קצרים".
 

ובכל זאת, לשרון יש גם הסתייגויות מחלקים מסוימים בסרט. "יש דברים שנראים מגוחכים, למשל כשהדיין מורה לה לאסוף את השיער או כשהדיינים שואלים אותה אם היא נאפה. לא תמצאי היום דיינים ששואלים שאלות כאלו, ובטח שאף דיין לא ירצה לאסור אישה על בעלה. בתחילת הסרט, לאחר שמתברר שאין עילה לגירושין, בית הדין מחייב את ויויאן לחזור לבית בעלה ולנסות להגיע לשלום בית. גם כאן, החלטות כאלו אולי ניתנו בעבר, אבל היום זה מאוד לא מקובל. בית הדין הרבני יכול לברר מה הבעל עשה בשביל שלום בית ולהציע להם ללכת לטיפול זוגי, כשהמטרה היא לוודא עד כמה האישה נחושה בדעתה".

שרון וכהנא־דרור מציינות כי העמדה המוצגת בתחילת הסרט על ידי הטוען הרבני של ויויאן, שלפיה לאחר 18 חודשים שבהם בני הזוג לא חיים ביחד יש עילה לכפיית גט, מיוחסת בטעות למהרשד"ם במקום לר' חיים פלאג'י. לעמדה זו, שנדחית על ידי הדיינים בסרט בטענה כי מדובר בדעה שלא נפסקה להלכה, יש מקום נכבד בארסנל הטענות של השתיים נגד בתי הדין הרבניים. לו רצו, הן טוענות, יכלו הדיינים להסתמך יותר על פסיקה זו ועל פסיקתו של רבנו ירוחם שלפיה אם מוכח ששני הצדדים אינם מעוניינים בשלום בית ניתן לחייב בגט, ולחסוך מנשים מסורבות הרבה מהסבל והכאב שהן נאלצות לעבור.

"התפיסה הבסיסית של הדיינים היא שזוג לא אמור להתגרש", טוענת כהנא־דרור. "הם באים עם אג'נדה של 'כל המגרש מזבח מוריד עליו דמעות'. זה שלא נוח לאישה קצת, זה לא אסון. אם אין עילה אמיתית בעיניהם, אין סיבה לגירושין. הם מנסים הכול לפני חיוב גט, זה בשביל המצפון השקט שלהם".

הסיטואציה שהסרט מציג מבוססת על העיקרון ההלכתי שלפיו בעל צריך לגרש את אשתו מרצונו החופשי בלבד. בית הדין רשאי לכפות על הבעל את מתן הגט ואפילו באמצעים פיזיים (מה שמיתרגם כיום להטלת עונשי מאסר), רק במקרים שבהם מתקיימות עילות מסוימות, המפורשות בספרות ההלכה לדורותיה.

בין עילות הגירושין הללו מצב שבו הבעל נהג באלימות קשה נגד אשתו, בגד בה באופן סדרתי או אינו עומד בהתחייבויותיו שבכתובה, כגון שאינו זן ומפרנס אותה או אינו מקיים עונתה (ראו הרחבה במסגרת). חשוב לציין כי גם במקרים אלו לא תמיד ימהר בית הדין לכפות גט ולהטיל עונשי מאסר, זאת על רקע החשש מ'גט מעושה' – גט שנכפה על הבעל ללא סיבה מספקת והוא פסול על פי ההלכה. בדרך כלל בית הדין יחפש לצרף מספר עילות לצורך ההחלטה ודרכי הפעולה יהיו הדרגתיות – המלצה לגט, מצווה לגט או חיוב לגט. מדובר בדרגות שונות המאפשרות על פי החוק הטלת סנקציות אזרחיות כגון שלילת רישיון נהיגה, שלילת רישיון עסק או מניעת השימוש בכרטיס אשראי.
 

אלא שכאשר אין עילה ברורה, המצב מסתבך. בסרט נראית ויויאן, שעזבה את ביתה כבר לפני שלוש שנים, מסבירה לדיינים במהלך הדיון הראשון כי היא לא אוהבת את אלישע, בעלה, ואינה מסוגלת לחיות איתו יותר. כיוון שאלישע מתברר כאדם נורמטיבי, אין לדיינים עילה מספקת לצורך חיוב הגט. בשלב הראשון הם מאלצים אותה לחזור לבעלה ולנסות להגיע לשלום בית. מאוחר יותר מזומנים העדים, קרובי המשפחה ומכרי הצדדים, בתקווה למצוא עילה כלשהי  שתאפשר את חיוב הגט.

"המצב שמתואר בסרט הוא מצב קלאסי של מה שמכונה מות הנישואין", אומר ד"ר אבישלום ווסטרייך, מרצה למשפט עברי ודיני משפחה במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. "במצב כזה שבו אין חיי נישואין, בוודאי כשבני הזוג לא חיים יחד כמה שנים, יש זרמים מסוימים בהלכה, שמאומצים על ידי חלק מבתי הדין הרבניים, שכן מכירים באפשרות לאכוף גירושים במצב כזה למרות שאין עילות מוגדרות".

הגישה ההלכתית הזו נשענת על כמה מקורות, שאחת מהן היא טענת "מאיס עלי". "מדובר במצב שבו האישה אינה מעוניינת לחיות עם הבעל, אך אין לה עילה מוגדרת", מסביר וסטרייך. "בתקופת הגאונים נקבע שבמצב כזה ניתן לכפות גט. הרמב"ם כתב על כך דברים מאוד קשים – 'שאינה כשבוית חרב שתיבעל לשֹנוי לה'. זו גם העמדה של רש"י, רבנו גרשום והרבה מאוד פוסקים אחרים. אבל רבנו תם התנגד לכך בצורה נחרצת, והגישה הזאת נדחתה בשולחן ערוך.

"על פניו, במצב המכונה 'מאיס עלי' לכאורה אין הרבה מה לעשות, אבל זה לא לגמרי כך". ווסטרייך מסביר כי כאשר יש 'אמתלה מבוררת', כלומר כשהאישה מצליחה להוכיח לבית הדין שבעלה אכן מאוס עליה מסיבה אמיתית, יש אפשרות לחייב את הבעל בגט. חיוב גט, בשונה מכפיית גט, מאפשר הטלת "הרחקות דרבנו תם", שהן סנקציות אזרחיות קלות יותר שאינן כוללות לרוב הטלת עונשי מאסר.

"יש בעניין הזה זרמים שונים בתוך בית הדין הרבניים. בעבר הרב דיכובסקי (שכיהן כדיין במשך 22 שנה וכמנכ"ל בתי הדין הרבניים עד לאחרונה, לנ״ק) תמך בגישה הזו. אנחנו לא עוסקים בהחייאת מתים ואין לנו עניין בהנשמה מלאכותית, הוא אמר. אם הנישואין מתו צריך לפרק אותם. יש היום דיינים שמאמצים את הקו הזה ונוקטים בגישה הזו". ואכן, בסרט 'גט' הדיינים פוסקים חיוב גט על בעלה של ויויאן, אלא שזה לוקח להם חמש שנים תמימות וגם אז הם אינם ממהרים להטיל עליו את הסנקציות האפשריות.

איך אפשר להוכיח אמתלה מבוררת, וכמה זמן זה יכול לקחת?

"זה באמת לא מוגדר ונתון לשיקול דעת הדיינים. אלו שמאמצים את הגישה הזאת יאמצו פרשנות מרחיבה יותר, כולל אמתלה סובייקטיבית, והם יכולים לקבוע שאם אין לאישה קשר רגשי לבעל והיא אינה מסוגלת לחיות אתו זו תהיה אמתלה מספיקה. אבל בדרך כלל זה מצטרף למכלול של טיעונים ומקורות כמו ר' חיים פאלאג'י ורבנו ירוחם שיכולים לבסס את החיוב של הגירושין. הדרך ההלכתית היא לא למצוא מקור אחד להסתמך עליו, אלא לצרף עוד ועוד טיעונים". 

"הבעיה היא שאין לנו נתוני אמת על מה שקורה בבית הדין", מוסיף וסטרייך. "פסקי הדין הרבניים לא מתפרסמים כולם, רק מה שהנהלת בתי הדין שולחת, ככה שלא ניתן לעשות סטטיסטיקה כמותית. אבל ממה שאני רואה אני מתרשם שהגישה הזו אינה זניחה אלא בהחלט קיימת, ויש לה נוכחות בפסקי הדין״.

לא רק הנתונים על הגישות ההלכתיות המקובלות בבתי הדין חסרים, גם השאלה הפשוטה יותר, כמה מסורבות ומסורבי גט מסתובבים כיום מיואשים במסדרונות בתי הדין, נותרת פתוחה. כמו תמיד, התשובה תלויה בהגדרה הראשונית של הבעיה. בחוזר שהופץ בקרב הדיינים לפני כשנתיים על ידי מנכ"ל בתי הדין לשעבר הרב דיכוסקי, הוגדרו מסורבי גט כ"איש או אישה שתבעו גירושין בבית הדין וניתן פסק דין המקבל את התביעה, וכן נקע מועד לסידור הגט, ובן או בת הזוג מסרבים לתת או לקבל את הגט, או שלא הופיעו לסידור הגט ללא אמתלה המקובלת על בית הדין. בנוסף, אין נושאים משפטיים (כגון: רכוש, כספים, ילדים וכדומה) התלויים ועומדים בין הצדדים. לחילופין, גם אם ישנם נושאים כאלו, אם קבע בית הדין שאין לעכב את הגט בגלל כך. חלפה שנה מאז נקבע המועד הראשון לסידור הגט, מצב כזה מוגדר 'סרבנות גט'".

כלומר, על פי הנהלת בתי הדין הרבניים השעון מתחיל לתקתק רק לאחר שכבר ניתנה המלצה או חיוב לגט, ורק שנה לאחר מכן תיחשב האישה למסורבת גט. אך גם על פי הגדרה מצמצמת זו אין להנהלת בתי הדין נתונים מעודכנים על מספר המסורבות והמסורבים. התשובה לשאילתה שהפנינו לצורך הכנת הכתבה טרם התקבלה.
עם זאת, בהתאם לתיקון לחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין) משנת 2012, העבירו בתי הדין הרבניים לוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת מסמך המכיל נתונים על קיום פסקי דין לגירושין בשנים 2012־2013.
 

על פי התיקון החשוב, לאחר שנקבע פסק דין לגירושין על הדיינים לקבוע מועד לסידור הגט תוך 45 יום. אם לא סודר הגט, על הדיינים לקבוע מועד לדיון שבו ידונו במתן צווי הגבלה (הסנקציות האזרחיות) תוך 45 יום. הרעיון מאחורי התיקון לחוק הוא לחייב את בתי הדין לעקוב באופן יזום אחר פסקי הדין שניתנו, לקבל החלטות אקטיביות לגבי האפשרות להטלת סנקציות (ובכך לאפשר לצדדים לערער) ולקיים דיוני מעקב כל 90 יום עד לקיום פסקי הדין.

בכ־95 אחוזים מתוך כעשרת אלפים תיקי גירושין שבהם ניתנו בשנת 2012 פסקי דין לגירושין, ניתן גט עד למועד עריכת המסמך (פברואר 2014). רובם, כ־85 אחוזים, ניתנו תוך 90 יום. ב־2013, בכ־92 אחוזים מתוך כעשרת אלפים תיקי הגירושין שבהם ניתנו פסקי דין לגירושין, ניתן גט עד למועד עריכת המסמך. רובם, כ־86 אחוזים, ניתנו תוך 90 יום. הסיבות לאי־מתן הגט בשאר התיקים (בין 450־700 תיקים בשנה) הן מגוונות, בהן חזרה לשלום בית, המתנה להחלטה בערכאות אחרות ועוד, ועל כן קשה לגזור מכך את הנתונים המדויקים לגבי מספר המסורבים והמסורבות לפי הגדרת בתי הדין.

בארגונים המסייעים למסורבות הגט טוענים כי מדובר בהגדרה בעייתית למדי. "על פי ההערכות שלנו, אחת מכל חמש נשים שפותחת תיק גירושין לא תקבל גט תוך שנתיים. מדובר בכ־3,000־4,000 נשים בשנה", טוענת כהנא־דרור. "אבל ההגדרה הכי נכונה לדעתנו היא מי שפתחה תיק והיה דיון לגירושין ובעלה אינו מסכים לתת לה גט, או שהוא מוכן לתת אותו בתנאים שונים כמו ויתור על חלקה בבית, חלוקת רכוש לא שוויונית וכדומה". בכל מקרה, מסבירה כהנא־דרור, הגדרת בתי הדין הרבניים מצמצמת מאוד, ואינה משקפת את המצב הקיים. במקרים רבים יכולות לחלוף שנים ארוכות עד שבכלל יינתן חיוב בגט.

"מדובר במקרים מאוד נדירים", טוען מנגד הרב שמעון יעקבי, היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים ומועמד מוביל לתפקיד המנכ"ל. "להערכתי אין מקרים רבים מאוד שבהם כל העניינים הוסדרו והבעיה היחידה היא הגט עצמו, ובכל זאת לוקח יותר משנה־שנתיים עד שתתקבל עילה לגירושין. אלא אם כן בית הדין דוחה את התביעה, גם זה יכול לקרות".

במענה לשאלה כמה תיקים פתוחים כאלו קיימים בפועל, מספק הרב יעקבי נתונים מפתיעים. על פי אגף המידע בהנהלת בתי הדין, בכל הנוגע לתיקי תביעות גירושין שהוגשו על ידי נשים (בשונה מתיקי הסכמי גירושין שבהם הצדדים מביאים הסכם סגור לאישור בית הדין), רק 58 מתוך 4,185 התיקים שנפתחו בשנת 2010 נותרו פתוחים עד היום. מתוך  3,954 תביעות גירושין שהוגשו בשנת 2011, נותרו פתוחים עד היום 144 תיקים. בשנת 2012 מדובר ב־367 מתוך 4,183 תיקים, ובשנת 2013, 998 מתוך 4,107. "בשנים מאוחרות יותר קיימים כמובן יותר תיקים פתוחים", מסביר יעקבי, "אבל אין לנו מידע מפולח בדבר הסיבות שבגללן טרם ניתנו פסקי דין באותם תיקים. אני מניח שבמרבית המקרים הגט אינו הבעיה היחידה בין בני הזוג".
 

אלא שעדיין מדובר בנתונים חלקיים. לא ברור בכמה מהתביעות הללו ניתנו החלטות על המלצה לגט, חיוב או כפייה, ובכמה מתוכן ניתן כבר גט. חלק מהתיקים שנסגרו יכולים לכלול תביעות שנדחו על ידי בתי הדין, החלטות על שלום בית או על השהיית הליכי הגירושין עד לסיום ההליכים הממוניים. ייתכן שפילוח מסודר יותר היה מאפשר להבין את היקף הבעיה ולמקד את המאמצים לפתרונה. אלא שנכון להיום, הדו"ח השנתי שמוציאה הנהלת בתי הדין דל למדי ואינו כולל נתונים חשובים אלו. ייתכן שהדבר קשור לעובדה שמערכת בתי הדין מתנהלת כבר מספר חודשים ללא מנכ"ל קבוע. 

הרב יעקבי, שמצוי בתחום מאז 1987, כאשר החל לעבוד כטוען רבני ומאוחר יותר כעורך דין פרטי, סבור שהנתונים אכן משקפים מציאות חיובית שבה תיקים נסגרים תוך זמן סביר. לדבריו, במהלך השנים חלו שינויי גישה אצל הדיינים. "בהתחלה בסיפור כזה כמו שאת מתארת, הדיינים היו אומרים: גברתי, אין מה לעשות עוד. הפסיקה הייתה מגיעה לדרגת המלצה לגירושין ובוודאי לא לחיוב בגט, ובתי הדין לא היו נוקטים סנקציות. במשך השנים בתי הדין גילו יותר ויותר נכונות להשתכנע בנכונות של טענת מאיסות אמתית – כשאין ברקע גבר זר, כלומר שלא נתנה עיניה באחר – והתרבו פסקי דין בדרגת מצווה לגרש. במקרים מתאימים החלו אף לחייב בגט בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ואז כבר מוכנים להפעיל סנקציות משמעותיות. 

"השלב הבא", ממשיך יעקבי, "הוא שהדיינים מאבחנים היום הרבה יותר מהר אם הבעל באמת מעוניין בשלום בית, ולעתים בית הדין נעזר לשם כך בחוות דעת מקצועיות ותסקירים של שירותי הרווחה. כשמגיעים למסקנה שהוא לא מאמין בשלום בית והוא מעלה זאת מטעמי טקטיקה ונקמנות בלבד, אפשר לחייב בגט. לפעמים משתמשים גם בעילה של רבנו ירוחם, פוסק מתקופת הראשונים, שקבע כי כאשר שני בני הזוג אינם חיים יחד ואינם רוצים זה בזה, לאחר שנה כופים את הבעל לגרש. בתי הדין היום מאוד פרקטיים, יעילים וחותרים להכרעה. קשה לעבוד על הדיינים. הם נטועים היטב בישראל של היום. לצערי, התדמית של בית הדין בציבור אינה נכונה. צריך להוביל שינוי תודעתי בנושא".

עם זאת, אומר יעקבי, "לא יעלה על הדעת שאדם, גבר או אישה, קם בבוקר ואומר נמאס לי, אני רוצה להתגרש, ואז הצד השני שלא חושב כך צריך לעבור לדום. עדיין צריך לעבור תהליך, גם פסיכולוגי וגם משפחתי, במיוחד כשיש ילדים. צריך זמן כדי להגיע להבשלה ולהכרעה שתהיה טובה לכל המשפחה. אנחנו חייבים להיות ערים גם

למקרים האנושיים שבהם בן־הזוג באמת ובתמים משווע לחידוש הקשר ותיקונו, ועושה מאמץ אמיתי להגיע לשלום בית ולהצלת התא המשפחתי מפני הגירושין. ישנם גם מקרים שבהם בני הזוג חזרו ל'שלום בית' והתא המשפחתי ניצל מפירוק. מלאכתו של בית הדין היא לזהות מתי טענת 'שלום הבית' היא אמתית ומתי היא עולה רק כתרגיל להימנע מחיוב בגט".

חשוב להדגיש, כי אף שהרב יעקבי הביע נכונות לצפות בסרט ולהגיב על הדברים העולים בו לגופו של עניין, הדבר לא התאפשר עד למועד סגירת הגיליון. עם זאת, בעקבות הכתבה ולאור חשיבות הדברים, הוא ינסה לקיים הקרנה סגורה לדיינים במסגרת כנס הדיינים השנתי בעוד מספר חודשים. התגובות שיושמעו שם בוודאי יהיו מעניינות.   

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...