כך הוחמצה ההזדמנות לעצור את הנסיגה מעזה
פרס ורמון גייסו את הח"כים הערבים להצביע בעד, סילבן שלום נעלם במפתיע, נתניהו ולבנת התקפלו, אורלב שמר על אופטימיות עד הרגע האחרון ומועצת יש"ע לא קראה נכון את המפה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל למעשה רוב ההזדמנויות לעצירת ההתנתקות היו בשלב המוקדם יותר של התהליך, כאשר המאבק התנהל במסדרונות הכנסת: מהבאת ההתנתקות לאישור הכנסת באוקטובר 2004 ועד להפלת חוק משאל העם ואישור התקציב במארס 2005.
באופן רשמי, המאבק בהתנתקות החל כבר ב־18 בדצמבר 2003, היום שבו הודיע אריאל שרון בכנס הרצליה על כוונתו להתנתק חד־צדדית מהפלסטינים. אבל בשמונת החודשים הראשונים לא הייתה עדיין אסטרטגיה מסודרת: בחודשיים הראשונים התחושה הרווחת הייתה שמדובר בלא יותר מספין תקשורתי שלא צפויה להיות לו משמעות מעשית, ולכן תגובת הימין התאפיינה בעיקר בהצהרות פוליטיות נגד תוכנית החורבן והבריחה תחת אש.
במארס 2004, לאחר שעיתון 'הארץ' חשף שהכוונה היא לפנות 17 יישובים בחבל עזה, החלו ראשי מועצת יש"ע להבין שיש כאן איום ממשי וששרון נחוש לבצע את תוכניתו. באותם ימים עדיין לא היה ברור מה תהיה זירת ההכרעה, ולחלל האוויר נזרקו כל האפשרויות. אבל במועצת יש"ע לא המתינו והחלו בהפעלת לחץ כבד על המפד"ל והאיחוד הלאומי לפרוש מהממשלה ולהוביל לבחירות בזק, לפני ששרון מצליח להרכיב קואליציה חלופית.
אלא שמפלגות הימין היו בטוחות שכל עוד אין תוכנית אין סיבה לפרוש, והניחו שאם תהיה תוכנית, תרומתם לעצירתה תהיה גדולה יותר מתוך הממשלה.
בסוף חודש מארס הודיע שרון על הבאת תכניתו להכרעת מתפקדי הליכוד, והבטיח כי "תוצאת המשאל תחייב את כל נציגי הליכוד, ואותי בראשם". רוב מתנגדי ההתנתקות הבינו שניצחון במשאל יביא לגניזת המהלך, והתגייסו למערכה בכל המרץ. ב־2 במאי הביסו מתנגדי ההתנתקות את שרון. 60 אחוז ממתפקדי הליכוד הצביעו 'נגד' תוכניתו. אבל כפי שהזהירה מועצת יש"ע, שרון היה נחוש לבצע את התוכנית, ולמרות הבטחתו המפורשת הודיע כי בתוך חודש יביא את ההתנתקות לאישור הממשלה.
מועצת יש"ע ואנשי גוש קטיף פעלו כדי להבטיח שהממשלה תדחה את התוכנית, וערב ההצבעה נדמה היה שהמאמצים הצליחו: לשרי המפד"ל והאיחוד הלאומי הצטרפו מרבית שרי הליכוד, שהודיעו כי אינם יכולים לפעול בניגוד להכרעת המתפקדים.
מניין השרים הראה שאין רוב לאישור ההתנתקות בממשלה. אבל שרון הפך את הקערה על פיה: ביום שישי, 4 ביוני, הוא פיטר את שני שרי האיחוד הלאומי, ובאמצעות נוסחת פשרה שרקמה השרה לבני – שלפיה פינוי היישובים בפועל יהיה בארבעה שלבים, וכל שלב יחייב החלטת ממשלה נפרדת – הצליח שרון לגייס לצדו גם את שלושת בכירי הליכוד – בנימין נתניהו, לימור לבנת וסילבן שלום.
ביום ראשון, 6 ביוני, אושרה ההתנתקות בממשלה. בעקבות ההחלטה פרשו מהקואליציה שבעת חברי האיחוד הלאומי ושניים מששת חברי המפד"ל, אפי איתם (יו"ר המפלגה) ויצחק לוי, והקואליציה הצטמקה ל־59 ח"כים. נחישותו של שרון לקדם את תוכניתו שינתה את יחס השמאל כלפיו ויצרה לחץ כבד על מפלגת העבודה להצטרף לממשלת המיעוט שלו. באוגוסט 2004, לאחר שההתנתקות עברה רשמית למגרש הפוליטי והצעת החוק ליישומה (פינוי־פיצוי) הונחה על שולחן הכנסת, החלה מועצת יש"ע לגבש אסטרטגיה להפלתה.
הערכת המצב שקיימה המועצה עם האסטרטג החדש ששכרה, יובל פורת, הראתה תמונה עגומה: שרון נחוש לבצע את תוכניתו ורואה במאבק מול המתנחלים משחק סכום אפס, שהוא חייב לנצח בו; חברי הכנסת, כולל אלה שמתנגדים להתנתקות, מתנגדים לפיזור הכנסת (כלומר, עצמם); הימין החילוני נאלם; רוב פעילי השטח הם כיפות סרוגות וההתנגדות להתנתקות נתפסת כאינטרס סקטוריאלי;
אין מנהיגות בכירה שמסוגלת לסחוף אחריה גם ציבור חילוני; התקשורת מגויסת לקידום ההתנתקות, וכך גם מפלגות השמאל; המפד"ל מפוצלת; עזה נתפסת בציבור כקן צרעות, ולתוכנית ההתנתקות יש רוב ברור גם בכנסת וגם בציבור.
מנגד זיהתה מועצת יש"ע שני יתרונות: האחד, שגם בחוגי השמאל יש התנגדות למהלך החד־צדדי, בטענה שהוא מוכיח שישראל מבינה רק כוח. השני, שרבים בציבור חשים אי־נוחות מהדרך שבה שרון מקדם את תוכניתו.
לאור הערכת מצב זו הגיעה מועצת יש"ע למסקנה שהסיכוי למנוע את אישור ההתנתקות בכנסת קלוש, ולכן הדרך היחידה למנוע את הפינוי היא באמצעות משאל עם. משום שבניגוד להצבעה ישירה בעד או נגד ההתנתקות, בחוק משאל עם יכולים לתמוך גם ח"כים התומכים בהתנתקות וגם אלה שחוששים מבחירות.
בתחילת ספטמבר 2004, שבוע לפני ראש השנה תשס"ה, פתחה מועצת יש"ע בקמפיין תחת הסיסמה "ההתנתקות קורעת את העם", שהעלה לסדר היום את התחושות הקשות בשטח נוכח ההתנהלות ה"לא דמוקרטית", כהגדרתם, של שרון, והסביר את הצורך בקיומו של משאל עם.
כעבור חודש החל הקמפיין להניב תוצאות: נשיא המדינה, עיתונאים בכירים כמו אמנון דנקנר וארי שביט, ואישי ציבור המזוהים עם השמאל כמו הפרופסורים אמנון רובינשטיין ורות גביזון, קראו בפומבי "לאפשר לציבור הישראלי לומר את דברו". רוב הציבור (57%) סבר שיש לבצע את ההתנתקות רק לאחר משאל־עם, וכך גם רוב חברי סיעת הליכוד ומרכז המפלגה. הסחף הציבורי בעד המשאל הוביל למה שנקרא לימים "תרגיל הפוטש־בננה": ניסיון של מועצת יש"ע לנצל את ההצבעה על ההתנתקות בכנסת כדי לכפות על שרון משאל עם - מהלך שנכשל בגלל חשדנות ופוליטיקה.
הערכת המצב שקיימה מועצת יש"ע שבוע לפני ההצבעה המתוכננת בכנסת הראתה שההתנתקות צפויה לעבור ברוב של 66 תומכים, בהם ששת שרי הליכוד שהביעו תמיכה פומבית במשאל עם: בנימין נתניהו, לימור לבנת, סילבן שלום, צחי הנגבי, ישראל כץ ודני נווה (שישה חברי קואליציה אחרים הודיעו מראש שיצביעו נגד: השר עוזי לנדאו, סגן השר מיכאל רצון וארבעת חברי המפד"ל). כלומר, אם ששת השרים יצביעו נגד, ההתנתקות לא עוברת.
לאור זאת עלה הרעיון לשכנע את השישה שיניחו לפני שרון אולטימטום משותף: אם ייתן משאל עם, הם יצביעו בעד. אם לא, יצביעו נגד. ראשי מועצת יש"ע ידעו שאישור ההתנתקות לא מחייב רוב מיוחד של 61, ושדי בכך שכמה מהמתנגדים הפוטנציאליים יימנעו או ייעדרו מההצבעה כדי שההתנתקות תעבור. אלא שמבחינתם עיקר חשיבותו של המהלך הייתה בהתייצבותם של שישה שרי ליכוד בכירים מול ראש הממשלה.
באותו זמן כבר התגלגל מהלך אחר שנועד לכפות על שרון משאל עם באמצעות אולטימטום, שאותו הוביל השר זבולון אורלב: שבוע קודם לכן, עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, הודיעו ארבעת חברי המפד"ל לשרון שאם עד 3 בנובמבר, יום ההצבעה בקריאה ראשונה על חוק פינוי־פיצוי, הוא לא יודיע על קיום משאל עם, הם פורשים מהממשלה.
מימוש האיום היה מותיר את שרון עם קואליציה מצומקת של 55 ח"כים. אבל לשרון, שהחזיק בידו הסכם סגור עם פרס על כניסת מפלגת העבודה לממשלה, לא הייתה שום סיבה לדאגה. בעקבות התעלמותו של שרון מהאיום פנה אורלב לסילבן שלום, שהיה מראשוני התומכים במשאל עם, וביקש את עזרתו בקידום שקט של המהלך מול ראש הממשלה. שלום, שלדברי הפרשנים הפוליטיים חשש שצירוף העבודה לממשלה יחייב אותו לוותר על משרד החוץ לטובת שמעון פרס, ארגן פגישה משולשת עם ראש הממשלה.
"למה אתה מפחד ממשאל?" שאל אורלב את שרון, "כל הסקרים לטובתך. אני מתחייב להביא לך התחייבות של רבנים, אני מוכן לדבר גם עם מועצת יש"ע על הדבר הזה. אם תלך למשאל עם יש לך ממשלה עד סוף הקדנציה".
אף ששרון לא הגיב, החליטו שלום ואורלב להמשיך בקידום המהלך ולנסות להשיג עבורו אסמכתה רשמית: מכתב חתום על־ידי בכירי רבני הציונות הדתית המאשרים את התחייבות המפד"ל, ומכתב נוסף ממועצת יש"ע. תאריך היעד להשגת המכתבים היה המועד המתוכנן להגשת האולטימטום: 3 בנובמבר.
את המשימה המורכבת של ניסוח המכתב וגיוס הרבנים לקח על עצמו הרב שבתי סבתו, ראש הישיבה במצפה־יריחו. במקביל פנה אורלב לראשי מועצת יש"ע, סיפר להם שבכוונתו להציע לשרון את המשך ישיבת המפד"ל בממשלה בתמורה לקיום משאל עם, וביקש מהם מכתב המגבה זאת. על מעורבותו של שלום במהלך ועל השיחה שקיימו השניים עם שרון בחר אורלב שלא לפרט. בהיעדר אינפורמציה זו התקשו ראשי מועצת יש"ע להבין את ההיגיון שבבקשת אורלב, והשיבו לו שבשום אופן לא יאפשרו לו לשבת בממשלה "בזמן שהדחפורים משכיבים את בתי גוש קטיף".
שבוע לאחר שאורלב החל את המהלך שלו, ובהשראתו, החליטה מועצת יש"ע להוביל מהלך משלה: לגייס את שרי הליכוד ולכפות על שרון משאל עם כבר בהצבעה על ההתנתקות, ב־26 באוקטובר. "לתת להחלטה לעבור ורק שבוע אחרי זה להתחיל להוביל מהלך שיסכל אותה זה משולל כל היגיון", הסביר יובל פורת, "בעוד שבוע התהליך כבר התחיל, וגם הסקרים כבר יהיו אחרים".
ביום שישי, ארבעה ימים לפני מועד ההצבעה, הגיעו בנצי ליברמן, זאב חבר (זמביש) ופינחס ולרשטיין לפגישה עם נתניהו במלון 'הילטון' בתל־אביב והציגו לו את התוכנית. כדי לשכנעו הם סיפרו לו על עיקרי המהלך שמוביל אורלב ועל מכתב הרבנים, והבטיחו לצרף גם מכתב מטעמם, שבו יתחייבו לקבל כל תוצאה שתתקבל במשאל־עם.
נתניהו ביקש זמן לחשוב. במוצאי שבת החלו להבשיל מאמציהם של אנשי יש"ע לגיוס המפלגות החרדיות נגד ההתנתקות: הרב עובדיה יוסף הכריז בדרשתו השבועית ש"תוכנית ההתנתקות היא סכנת נפשות", ושדעת תורה היא להצביע נגדה.
יומיים לאחר מכן הודיעו גם נציגי יהדות התורה שיצביעו נגד, ומספר המתנגדים הפוטנציאליים הגיע לחמישים ושלושה: 17 מורדי ליכוד, 6 חברי המפד"ל, 6 מתוך 7 חברי האיחוד הלאומי, 11 חברי ש"ס, 5 חברי יהדות התורה ו־8 חברי המפלגות הערביות. ביום ראשון, 24 באוקטובר, יומיים לפני ההצבעה בכנסת, אישרה הממשלה את החוק ליישום ההתנתקות ברוב של 13 תומכים (בהם נתניהו, שלום ולבנת) מול שישה מתנגדים.
לאורך כל הישיבה הסתודד נתניהו עם לבנת, כץ ושלום, בניסיון לבחון את היתכנות הרעיון של מועצת יש"ע, ועם סיומה נפגשו הארבעה עם אורלב. נתניהו רצה להיות משוכנע שהאיום של המפד"ל בפרישה לא יוביל להקדמת הבחירות או לצירוף העבודה, וביקש לדעת אם המפלגה באמת מוכנה להישאר בקואליציה בכל תנאי, אם ייערך משאל עם. אורלב אישר את הדברים. לדבריו, איש משרי הליכוד לא גילה לו שהמהלך שלהם מתוכנן להתבצע מחרתיים.
בשעות הערב הגיעו נתניהו, לבנת ושלום לפגישת התייעצות חשאית במלון 'מצודת דוד' בירושלים, כדי להכריע מתי להציב את האולטימטום שלהם. נתניהו ביקש לשכנע את חבריו שבנסיבות שנוצרו אפשר, ואפילו כדאי, להציבו כבר ביום שלישי הקרוב, כפי שרוצה מועצת יש"ע. שלום, לעומתו, המשיך לדבוק במועד שעליו סיכם עם אורלב, בטענה שתוכנית ההתנתקות המובאת להצבעה היא פשרה שהם עצמם כפו על שרון ערב ישיבת הממשלה ב־6 ביוני ('פשרת לבני'), ולכן הם אינם יכולים להצביע נגדה.
למחרת, יום שני 25 באוקטובר, בשעה 16:00, נפתח במליאת הכנסת הדיון על תוכנית ההתנתקות. 122 דוברים נרשמו אליו (120 ח"כים ושני שרים שלא היו חברי כנסת), והוא תוכנן להימשך 17 שעות. בשעה 20:00, יממה לפני מועד ההצבעה המתוכנן, נפגשו נתניהו, שלום ולבנת להתייעצות חשאית נוספת. שלום הגיע לפגישה לאחר ניסיון נוסף לשכנע את ראש הממשלה לקבל את דרישת המפד"ל – לקיים משאל עם ולהשאיר על כנה את הקואליציה הנוכחית. שלום לא קיבל משרון תשובה ברורה, אבל התרשם כי לאחר שההתנתקות תעבור בכנסת, ראש הממשלה יהיה מוכן לשקול את העניין מחדש.
"אם נציג לו אולטימטום מחר לא נשיג שום דבר", הסביר לנתניהו וללבנת, "שרון שונא שמאיימים עליו, ומהלך כזה רק יגרום לו להתבצר בעמדתו. מעבר לכך, יש להיזהר שלא נביא במו ידינו לפילוג הליכוד ולהקדמת הבחירות".
השניים החליטו לקבל את עמדתו של שלום: להצביע מחר בעד ההתנתקות, לדחות את הגשת האולטימטום ל־3 בנובמבר, ובינתיים לקדם את רעיון משאל־העם דרך סיעת הליכוד. אלא שאיש משלושת השרים לא עדכן את ראשי מועצת יש"ע על ההחלטה, ואלה הגיעו לכנסת בבוקר ההצבעה בידיעה ברורה, ומוטעית, שהיום הוא היום.
ב־26 באוקטובר, יום ההצבעה על ההתנתקות בכנסת, הגיעו ראשי מועצת יש"ע לקומת הממשלה כדי לתפור את הקצוות האחרונים של התרגיל המתוכנן. עיתוני הבוקר דיווחו אמנם על פגישת השרים אמש, ואף סיפרו שהשלושה החליטו להצביע בעד ההתנתקות ולדחות את הגשת האולטימטום למועד מאוחר יותר, אבל ראשי יש"ע היו משוכנעים שמדובר בהטעיה מכוונת כדי ליצור הפתעה, שכן איש לא עדכן אותם על שינוי בתוכנית.
רגע לפני שהיו אמורים לגלות שכל המהלך בוטל, שוב התהפך הגלגל: בשעות הבוקר הגיעה לאזניו של נתניהו שמועה, שהסיבה שבגללה סילבן שלום התעקש לדחות את האולטימטום ל־3 בנובמבר היא שיש לו עסקה עם שרון, שלפיה הוא יסכל את "התרגיל של נתניהו", ובתמורה, לאחר שההתנתקות תאושר בכנסת, שרון יעניק לו הבטחה אישית למשאל עם, שאותה יוכל להציג כהישג פרטי שלו.
נתניהו זעם. מעבר לכך שחש מרומה, הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה ששלום "יגנוב לו את הבכורה" ויישא לבדו בתהילת המשאל. לפי פרשני 'ידיעות אחרונות' נחום ברנע ושמעון שיפר, לשיקול זה הצטרף נתון נוסף: סקר שהונח על שולחנו בבוקר, ולפיו 70 אחוז מחברי הליכוד תומכים ביוזמת השרים להצביע נגד ההתנתקות אם לא ייערך משאל עם, ושבעה אחוזים סבורים שאם שרון לא ייעתר לדרישתם על השרים לממש את האיום ולפרוש מהממשלה. לכן, אף שידע שהמהלך לא בשל, החליט נתניהו לשנות את דעתו, בפעם השלישית בתוך 48 שעות, ולהציב את האולטימטום כבר היום.
בסביבות השעה 10:30 הזעיק נתניהו את לבנת ללשכתו ועדכן אותה על השינוי בתוכנית. בדיוק באותן דקות נכנסו אל החדר בנצי ליברמן, זמביש ופינחס ולרשטיין, שלא הבינו על מה המהומה. "יש בעיה עם המפד"ל", אמר להם נתניהו, "הם מתעקשים להציב את האולטימטום רק בשבוע הבא". שלושת ראשי יש"ע, שהיו בטוחים שהמהלך שרקמו עם נתניהו מתואם גם עם המפד"ל, יצאו לחפש את ראשי המפלגה.
"אתם מפילים את כל העניין", גערו בניסן סלומינסקי. "מה פירוש?" השיב סלומינסקי, "הודענו שאנחנו מוכנים לתת אולטימטום, אבל בעוד שבוע. היום שום דבר עוד לא מוכן". "ביבי מוכן", אמרו ראשי יש"ע. כשהגיעו לחדרו של נתניהו מלווים בסלומינסקי מצאו שם, בנוסף ללבנת, גם את השרים כץ ונווה. צחי הנגבי, השר החמישי שאמור היה לחבור למהלך, יצא ונכנס; והשר השישי, סילבן שלום, נעדר. לדברי סלומינסקי, הוא הופתע מאוד לגלות שראשי יש"ע צודקים, ושהמהלך אכן קורם עור וגידים.
הנורה האדומה נדלקה אצלו כשהבחין שהשר שלום, שמבחינת המפד"ל היה מיוזמי המהלך, לא נמצא בחדר. בשעות הצהריים כבר הוסרו כל סימני השאלה, כאשר בנאומו במליאה חזר שלום על ההסבר שנתן לנתניהו וללבנת, וטען כי זה מוסרי להתנגד לתוכנית שהוא עצמו פעל לגיבושה. כחלופה לשלום צירף נתניהו את מקורבו, ח"כ יובל שטייניץ, שאמנם תמך בהתנתקות, אך תמך גם במשאל עם.
מעכשיו לעכשיו, בלחץ של נתניהו ומועצת יש“ע, הסכימו אורלב וסלומינסקי להקדים את הגשת האולטימטום שלהם בשבוע ויצאו לזרז את החתמת הרבנים על המכתב. במקביל החלה מועצת יש“ע בניסוח מכתב משלה, ונתניהו המשיך לעבוד על גיבוש קבוצת השרים.
אחר הצהריים החלו לדלוף חלקיקי ידיעות על המהלך המתגבש. בשעה 17:20 התקשר מזכיר הממשלה ישראל מימון ליו"ר סיעת העבודה דליה איציק, וסיפר לה על ה'פוטש' שמתכננים שרי הליכוד. איציק הזעיקה את שמעון פרס וחיים רמון, והם החליטו לפנות לח"כים הערבים ולשכנע אותם שייעדרו מההצבעה או יימנעו. "עתיד ההתנתקות תלוי בכם", הסבירו להם.
בשעה 18:00 הגיע למכשיר הפקס של אורלב המכתב המיוחל, חתום בידי שמונה רבנים ידועי שם, ובברכת שני הרבנים הראשיים לשעבר, שפירא ואליהו. במכתבם קבעו הרבנים כי אם "החלטת הכנסת המאשרת את החלטת הממשלה בנושא ההתנתקות תותנה באישורה במשאל עם כללי של אזרחי ישראל [...] תוכל המפד"ל להישאר בקואליציה עד סוף הקדנציה בלי קשר לתוצאות משאל העם". אך "במידה והכנסת תאשר את החלטת הממשלה בנושא ההתנתקות ללא התניה באישור משאל־עם, המפד"ל תפרוש מהממשלה ומהקואליציה בתוך 14 יום".
הארכָּה של 14 יום שהופיעה בסוף מכתב הרבנים, לא הייתה חלק מהמכתב המקורי. הרב סבתו התבקש להוסיף אותה בעקבות דיון סוער שהתנהל בלשכת נתניהו בצהריים, בהשתתפות ראשי המפד"ל ומועצת יש"ע. "אם רוצים להגיע לתוצאה", אמר נתניהו, "אי אפשר להצמיד לראש הממשלה אקדח לרקה, משום שזה רק יגרום לו להתבצר בעמדתו. המהלך הנכון הוא שאנחנו נצביע נגד עכשיו, אבל ניתן לשרון 21 יום כדי להיענות לדרישתנו ורק אחר כך נפרוש מהממשלה".
מועצת יש"ע התנגדה בתוקף, בטענה שלמהלך יש סיכוי להצליח רק אם ההכרעה תהיה מיידית: "אתה לא מבין מה אתה עושה", השיב זמביש, "אם אתה נותן לו זמן הוא יתארגן וינצח אותך. עכשיו תפרשו! עכשיו תפילו!" כמוצא של פשרה סוכם על ארכה של 14 יום. למכתב הרבנים צירפה מועצת יש"ע גם מכתב מטעמה, שבו התחייבה באופן לקוני שאם ההתנתקות תאושר במשאל העם, היא תפעל "להמשך השתתפות המפד"ל במוסדות המדינה".
בשעה 19:00, שעה אחת לפני ההצבעה, נכנס אורלב ללשכתו של שרון, הניח על שולחנו את המכתבים, והציב לו אולטימטום: אם בתוך 14 יום אין החלטה על משאל־עם, המפד"ל פורשת מהממשלה. אם תקבל את דרישתנו, אנחנו איתך עד תום הקדנציה. בשעה 19:35, בדיוק כשהסתיימה הפגישה עם אורלב, קיבל שרון עדכון מפרס שאין מה לדאוג, הח"כים הערבים לא יצביעו 'נגד'. כלומר, ההתנתקות תעבור. כשראו את אורלב יוצא מהלשכה, התקשרו נתניהו, לבנת וכץ למזכיר הממשלה וביקשו להיכנס גם הם לשרון. אבל ראש הממשלה, שידע היטב מה הם רוצים לומר לו, התעלם מבקשתם, נכנס למליאה, ושמט את השטיח מתחת לכל המהלך.
נתניהו ושותפיו נותרו אובדי עצות. ההחלטה הראשונה הייתה להתנגד, כמו שתכננו לכתחילה. אלא שאז החל השר נווה להטיל ספק ברעיון, וטען ש"ברגע שאורלב נותן לשרון 14 יום אנחנו לא יכולים לאגף אותו מימין וליצור את המשבר כבר הערב". טיעון זה לא היה רלוונטי – לא רק משום שה־14 יום הופיעו במכתב הרבנים והיו ידועים מראש, אלא משום ששני האולטימטומים היו שונים במהותם זה מזה: מבחינת המפד"ל לא הייתה שאלה לגבי אופן ההצבעה. חבריה הודיעו מראש שיצביעו נגד ההתנתקות, והאולטימטום שהציבו התייחס רק לסוגיית פרישתם מהקואליציה.
במקרה של שרי הליכוד, לעומת זאת, כל מהות המהלך הייתה אופן ההצבעה, ואת ההכרעה הזו ודאי שאי אפשר היה לדחות למועד מאוחר. אבל טענתו של נווה הכניסה את השרים ללחץ, ורגע לפני שעלו למליאה הם קיבלו החלטה להימנע.
אבל גם החלטה זו לא החזיקה מעמד: בשעה 20:00 בדיוק החל יו"ר הכנסת בהצבעה שמית. היעדרות ארבעת השרים, כשכל חברי הכנסת כבר ישובים במקומותיהם, יצרה תזזית ומתח במליאה ומחוצה לה. רק שרון ישב יצוק במקומו, במבט חתום. השר כץ עלה ראשון והתיישב.
לבנת, נווה ונתניהו, שעלו דקה אחריו, החליטו להמתין במבואה עד שיסתיים הסבב הראשון של הקראת השמות, ותתקבל תמונה ברורה של מאזן הכוחות. כשגילו שהח"כים הערבים לא הצביעו 'נגד' כפי שהצהירו, הם הבינו שההתנתקות עוברת גם בלעדיהם והחליטו להצביע 'בעד'. בדרך לכיסאו חלף נתניהו על פני אורלב, טפח על כתפו ואמר לו: "אל תדאג, יהיה בסדר, אני אסביר לך אחר כך". דקה לאחר מכן גילה אורלב שהארבעה פועלים בניגוד למה שסוכם עמו ומצביעים 'בעד'.
ראשי מועצת יש"ע התקשו להאמין. כפי שהזהיר אותם סילבן שלום, ברגע המכריע קיבל נתניהו רגליים קרות וכל המהלך קרס. הכנסת אישרה את תוכנית ההתנתקות ברוב של 67 מול 45, שבעה נמנעים
באותם רגעים ממש כינסו נתניהו ולבנת מסיבת עיתונאים מאולתרת, והודיעו בשידור חי כי הם מצטרפים לאולטימטום של אורלב: אם בתוך 14 יום לא יודיע ראש הממשלה על קיום משאל עם, נפרוש מהממשלה. את האחריות לזיגזג שביצעו הטילו על אורלב, והסבירו כי "לאחר שהתברר שהמפד"ל נתנו לשרון 14 יום, לא היה הגיוני שאנחנו ניתן לו עשר דקות ונצביע נגד". כעבור שבועיים מימשה המפד"ל את האיום ופרשה מהקואליציה. נתניהו ולבנת חזרו בהם מהאיום והמשיכו בתפקידם.
ד"ר ענת רוט היא חוקרת הציונות הדתית ומחברת הספרים "לא בכל מחיר - מגוש קטיף עד עמונה: הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל" ו"סוד הכוח - מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם