השחיתות בישראל: איש הישר בעיניו
משפט אולמרט והעדויות שנחשפות בו מראים כי עדיין תרבות המאעכרים קיימת בישראל באופן עמוק. עם זאת נראה שאנו בכיוון הנכון מבחינת שלטון החוק
שולה זקן בהתייעצות לקראת עדותה.
צילום: גיל יוחנן
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עדותה של זקן בפרשת המעטפות של טלנסקי שנפתחה מחדש משקפת באופן מובהק את תופעת האי-לגליזם העומדת בלב לבה של התרבות הפוליטית המנהלית בישראל. אי-לגליזם איננו אנרכיה רבתי שבמסגרתה כולם פורצים את גבולות החוק והסדר. מדובר בתפיסת יסוד אינסטרומנטלית הרואה את החוקים והתקנות כאמצעי, כמכשיר בלבד שתכליתו לקדם אינטרסים ו/או רעיונות. היא עומדת בניגוד ללגליזם שמשמעותו היא תפיסה הרואה בשלטון החוק ובשמירתו ערך לכשעצמו. אי-לגליסטים מכירים בהחלט בחשיבותם של חוק וסדר שהרי בלעדיהם תתפתח אנרכיה, אולם לא כשאלה מפריעים להם בהשגת מטרותיהם.
כבר לפני שנות דור ערך פרופסור שפרינצק, הבחנה בין אי-לגליזם "מלמטה", היינו זה המתקיים בקרב הציבור הרחב, לבין אי-לגליזם "מלמעלה" המתרחש בצמרת הגבוהה של השלטון והמנהל הציבורי לגווניו. בהקשר אחר עשוי אי-לגליזם מלמעלה להשתקף במתן לגיטימציה לדפוסי התנהגות אי-לגליסטיים. בראשית שנות החמישים התפרסם דו"ח ביקורתי על השחיתות בסוכנות היהודית. לוי אשכול, לימים ראש הממשלה ואז גזבר הסוכנות, אמר בתגובה ממצה "לא תחסום שור בדישו". תגובתו זכתה לביקורת ונתפסה כמתן לגיטימציה לשחיתות.
מטבעה וממהותה של תרבות פוליטית ומנהלית שהיא אינה ניתנת לשינוי עמוק ונרחב אלא בתהליכים ארוכי טווח המשלבים חינוך, הרתעה ואכיפה. מדוע אנחנו עדיין כה אי-לגליסטים? מאות שנות היסטוריה הטביעו בנו את תרבויות הגטו והבקשיש. בכל הגלויות התנהלו היהודים כמיעוט שסבל מרמות שונות של אפליה. השלטון היה תמיד שלטון זר ומנוכר, כזה שצריך ללמוד לדעת איך לעקוף אותו. במצב היסטורי מתמשך שכזה קשה לעצב תפיסה של שלטון החוק כערך בפני עצמו, בוודאי מול חוק שאיננו שלנו. עולם המושגים ההיסטורי שלנו אף כולל אי-לגליזם חיובי דוגמת עלייה בלתי לגלית וכיוצא באלה. העובדה שגם במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, בעשור השביעי לקיומה של המדינה, אנו פוגשים מאעכרים ושתדלנים, כפי שראינו במשפט אולמרט, אומרת הכול.
יחד עם זאת, כדאי לזכור שלא הכול רע ומושחת כמו שזה נשמע ונראה. אין ספק שלמדינת ישראל יש הרבה מאוד במה להשתפר. העובדה שישראל עלתה ממקום 39 למקום 36 מתוך קרוב ל-180 מדינות במדד השחיתות היא נחמה קטנה לעומת הידיעה עד כמה אנו צריכים להשתפר. מבין מדינות ה-OECDאנחנו במקום ה-23 מתוך 34. יחד עם זאת, אנחנו
איך ייתכן שיש כזה פער בין המציאות בפועל לבין תפיסתה של אותה מציאות בקרב הציבור? ראשית, אנו תמיד ביקורתיים כלפי המציאות הרבה מעבר להערכות אובייקטיביות שלה. שנית, כמה שזה יישמע פרדוקסאלי, דווקא חשיפות של שחיתויות ומשפטי שחיתות דוגמת משפט אולמרט גורמים להידרדרות בברומטר שלא בצדק. הדיווחים על משפטי שחיתות בצמרת הרי מעידים דווקא על טיפול ראוי באותן פרשיות.
העיתונות החוקרת לצד רשויות האכיפה עושות כיום הרבה מעבר למה שהיה מקובל בעבר. זהו דווקא מדד מובהק לשיפור המצב. אולם הפרסומים המתלווים לכך גורמים לתחושת של עלייה בשחיתות למרות שמדובר דווקא בחשיפתה והוקעתה.
משפטי אולמרט מלמדים אותנו שהמלאכה מרובה. אי-לגליזם יפנה בהדרגה את מקומו לערכי שלטון החוק רק באמצעות פעולה משולבת של חשיפה, אכיפה ומעל לכל – חינוך ועוד חינוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם