איזו ישראל אתם רוצים?
בצד גילויי הסולידריות שהביא עמו הקיץ האחרון, גאו הרשתות החברתיות בביטויים של שלילת האחר בצורה אלימה ובוטה. לא היו בהם חירות, צדק ושלום אלא רק אובדן בושה
שלושה שבועות שבהם התייסרו על כל מילה, עת הבינו שבמו עטם הם מעצבים את פניה של המדינה שעומדת לקום, מציבים את העקרונות שלאורם היא אמורה להיבנות ולהפוך את חזונם למציאות.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
66 שנה מאוחר יותר, ופניה של המדינה שוב מעוצבים בכוחן של מילים. אבל על המילים האלה לא מתחבטים משפטנים במשך שבועות – הן נכתבות באבחה אחת, במחי מקלדת, וכל קשר בינן ובין העקרונות שמקימי המדינה עמלו לנסח נראה לפעמים מקרי בהחלט. ובכל זאת, הן מעצבות את פניה של ישראל 2014, יוצרות מציאות ומגדירות את גבולות האסור והמותר.
כוחן של המילים האלה, שמתחילות בדרך כלל ברשתות החברתיות אבל מחלחלות גם לשיח הציבורי המרכזי ולשיחות הסלון הישראליות, נעשה גדול במיוחד בקיץ האחרון. "צוק איתן" (וגם כאן, כמובן, המילים מעצבות מציאות: מבצע? מערכה? מלחמה?), כך נדמה, שחרר עוד יותר את חרצובות הלשון, והביא להקצנת השיח ולמתיחת גבולותיו.
בצד גילויי הסולידריות שהביא עמו הקיץ האחרון, גאו הרשתות החברתיות בביטויים של שלילת האחר וגינוי כל מי שדעתו שונה משלך. הגינויים האלה היו לא פעם אלימים ובוטים. לא היו בהם הרבה חירות, צדק ושלום, ולא היה בהם דבר שהזכיר את חזונם של נביאי ישראל. מה שכן היה בהם, ובצורה ברורה מאוד, הוא אובדן הבושה.
משפטים שפעם היו נלחשים או נאמרים בחדרי חדרים, נכתבו בגלוי, בצד תמונתו הגאה של מעלה הסטטוס. במובן הזה, מה שקרה הקיץ ברשתות החברתיות מרתק ומטריד בהרבה מתופעת הטוקבקים, שנחשבת למי שהתחילה את התהליך הזה. אז נכתבו דברים קשים, אלימים ובוטים, אבל בעילום שם. הטוקבטיסט המתלהם בחר, על פי רוב, לא לחשוף את זהותו ולהחביא את מילותיו מאחורי שם עט כלשהו. אבל היום, אותם דברים קשים, שכוללים לא פעם קללות, דברי שטנה ולעתים אפילו קריאות למוות, כבר אינם נאמרים בשמו העלום של האחד שיודע; היום הם מובאים בשם אומרם, בגלוי ובגאון.
מה בן גוריון היה אומר?
מה היו חושבים מקימי המדינה לו זכו להציץ בישראל 2014 כפי שהיא משתקפת בפייסבוק ובעיתונים? האם מתקיימים בה חופש הלשון, המצפון והתרבות? לפחות לגבי חופש הלשון או הביטוי, הסוגיה סבוכה ביותר. מחד, התרחבות גבולותיו של השיח הציבורי מעידה על כך שחופש הביטוי מתקיים הלכה למעשה – הציבור מממש את זכותו לומר את דעתו מעל כל במה אפשרית, ולא מסתפק רק בקריאת פרשנותם המלומדת של אחרים.
המונופול על הבעת הדעה ופירוש המציאות נשבר מזמן, בתיווכם של המקלדת והחיבור האינטרנטי."אבל מאידך, חופש הביטוי גם הצטמצם מאוד: כל מי שמעז להביע דעות שחורגות - ולא בהרבה, יש לומר - מהקונצנזוס המתהווה, ודאי כל מי שמותח ביקורת על הקונצנזוס הזה, זוכה לקיתונות של ביקורת. זה כשלעצמו לגיטימי, כמובן. מה שבכל זאת מטריד הם המקרים שבהם שצף הביקורת גולש לתחום האפור שבין התלהמות להסתה: הקללות, איחולי המוות, ההוקעה האוטומטית מהמרחב הלגיטימי של הישראליות.
מעניין מה היו חושבים מקימי המדינה, החתומים על מגילת העצמאות, על חופש המצפון, הלשון והתרבות בישראל תשע"ד. מעניין אם היו מוצאים בה את יסודות החירות שביקשו לכונן. מעניין מה הייתה דעתם על הדרך שבה השיח המתלהם גולש ללב השיח הציבורי הישראלי ומוצא את דרכו לא פעם גם לתוך משכן הכנסת.
את התשובות לשאלות
בשנת 1993 עשה ראש הממשלה יצחק רבין משהו דומה. אז, קצת יותר משנתיים לפני הירצחו, הוא סיפר לבוגרי המכללה לביטחון לאומי על פגישה שנערכה בין נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ובין ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, לאחר מלחמת ששת הימים. באותה פגישה שאל ג'ונסון את אשכול: "אדוני ראש הממשלה, איזו מדינת ישראל אתה רוצה?" את תשובתו של אשכול, רבין לא ציטט. תחת זאת, הוא הישיר מבטו לקהל השומעים והרעים בקולו המוכר: "אולי הגיע הזמן להשיב על השאלה הזו: "איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים".
לא בטוח שהתשובה הנכונה לשאלה הזאת נמצאת ברשתות החברתיות, אבל מה שקורה שם הוא ללא ספק חלק מרכזי בישראל שאנחנו. עכשיו רק צריך להחליט אם זו גם ישראל שאנחנו רוצים.
המאמר פורסם לראשונה באתר בית אביחי לקראת אירוע שיתקיים ביום רביעי (5/11) בשעה 20:00 בבית אבי חי, לציון יום הזיכרון ליצחק רבין שיוקדש למצב הדמוקרטיה. הכותבת, ליעד מודריק, היא מנחת האירוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם