החיים שאחרי הפיגוע: שני בתים וגעגוע גדול
בהפרש של שעות הגיעו סמ"ר אלמוג שילוני ודליה למקוס לתחנה האחרונה בחייהם. משפחות השניים מתארות את הרגע שבו קיבלו את הבשורה על מותם ומדברות על הגעגוע לילדים שלא ישובו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שני הפיגועים מתאפיינים ביוזמה יחידנית של מפגע בודד שהחליט שהוא הורג יהודים ויהי מה. במקרה של שילוני, היה זה מחבל שניסה לחטוף את נשקו האישי והחל דוקר את שילוני בסכין. המיקום: תחנת רכבת ההגנה, דרום תל־אביב, בשעות הצהריים.
וכשהשמש החלה מחפשת את הים, עמדה למקוס בתחנת הסעה ליד היישוב אלון־שבות, עד שמחבל ברכב מסחרי לבן נסע בפראות רבה לכיוונה ולכיוונם של שאר העומדים בתחנה. אחר יצא מהרכב עם סכין, ודקר את למקוס בכל חלקי גופה. לא מותיר לה סיכוי. ליווינו את שתי המשפחות השכולות הטריות הללו שמספר האנשים שזרמו אל בתיהן מאז לא הותיר להן עדיין רגע, ולו קט, להבין כי מעתה נשאר רק להתגעגע.
נסיעה בכביש החדש והנוח מירושלים לתקוע בפחות מעשר דקות, חולפת על פני כפרים ולא מעט כלי רכב עם לוחיות זיהוי של הרשות הפלשתינית. עם יידויי האבנים שם בימים האחרונים, נראה כאילו הרכבים שורקים במהירות רבה יותר ממה שנהגו לעשות עד כה.
בבית משפחת למקוס, ההומה ממבקרים, יושב האב נחום ומעביר תמונה אחר תמונה במכשיר הסמארטפון שלו. מראה כיצד נראתה התחנה שבה עמדה בתו אחרי טיפולו של המחבל: "תראי איך העמודים שאמורים להגן על העומדים בתחנת ההסעה שבורים לגמרי", הוא אומר. "מאז החטיפה של שלושת הנערים אנחנו בעלייה מתמדת וחזקה של אירועים שלא הייתה כדוגמתה בעשר שנים האחרונות. ממש אי שקט בכל האזור".
האחות מיכל לקחה על עצמה באומץ רב להיות הדוברת העיקרית בריאיון, להקל על הוריה, אך ניכר שקשה לה לא פחות. להצטלם המשפחה מסרבת בשלב זה. לאחר הפיגוע שבו נהרגה אחותה, פורסם בתקשורת סרטון האבטחה שתיעד את שאירע. בסרטון נראה המחבל נוהג ברכב מסחרי, נכנס בתחנת ההסעה בעוצמה רבה ואחר יוצא מן האוטו וניגש אל דליה, כדי לדקור אותה בכל חלקי גופה.
"צפיתי בתיעוד שמונים פעם. ניכר מהסרט שדליה ניסתה לקום אבל המחבל חזר ודקר אותה. אחר כך הגענו לזירה וצרם לנו ההרס שיהיה שם. כל חמשת העמודים נעקרו או נשברו. שנייה לפני כן המחבל התנגש בדליה במהירות רבה. היא עפה על הבטונדה ונפלה כלפי מטה. נעמדה בשביל להציל את עצמה ולהזעיק עזרה", מתארת מיכל. "ראינו כמויות גדולות של עפר שמכסות את הדם. אתה רואה שלא היה לה צל של סיכוי ומשתגע, כי היא הייתה שם. אמרתי לעצמי בלב: כמה פעמים עמדתי בצומת הזה וזה יכול היה לקרות גם לי?"
ההורים, ברנדה ונחום למקוס, עלו לישראל מדרום אפריקה, הוא ב־1979 והיא ב־1984. פרט לדליה ולמיכל לזוג ארבעה ילדים: שושנה (28), נשואה ואם לתינוקת, אליעזר (24), מרים (16) וחגי (13). למקוס למדה באולפנה בקריית־ארבע במגמת אמנות. ציוריה היפים מעטרים את קירות הבית. בני המשפחה מתארים אותה כבחורה צנועה ושקטה אך יודעת לעמוד על שלה, דעתנית וערכית כאחת.
למקוס הייתה בדרך חזרה מעבודתה כמרפאת בעיסוק בקריית־גת אל עבודתה ההתנדבותית הענפה בסניף 'יד שרה' שבתקוע. אפילו הודיעה שתתעכב בכמה דקות. "הייתי בבית של חברה, אמא שלי הייתה בדרך עם אחי לפתוח חשבון בנק", משחזרת מיכל את מה שהתחיל כיום שגרתי. "פתאום סגרו את השערים של היישוב ולא נתנו לצאת. את אמא עצרו בשער ואמרו לה: 'זאת הבת שלך'. עוד קודם לכן, אמא לא הצליחה לתפוס את דליה בטלפון, והתקשרה לומר לי שהיא דואגת.
"כששמעתי שהיה פיגוע, הייתי עם שתי חברות והייתה לי הרגשה שזו היא. אני לא יודעת להסביר למה. כשקראו לי הביתה, רק קיבלתי לכך אישור סופי", מתארת האחות הקטנה מרים. מיכל: "בינתיים אני, בביתה של החברה, מדליקה טלוויזיה ורואה שהיה פיגוע ויש הרוגה בת 25. זה נתן לי תקווה שזו לא דליה בגלל הגיל. פתאום אמא הגיעה לבית של החברה, יצאתי אליה והיא אמרה: זו היא, היא לא איתנו, רצחו אותה".
מכאן המשיכו ברנדה ומיכל כדי להודיע לנחום ולשאר האחים בליווי חברים וצוות מד"א בתקוע, שבו מתנדב נחום כבר שנים כנהג אמבולנס. המשפחה החליטה שהיא רוצה לראות את גופתה של דליה כדי לומר לה שלום אחרון. "השוטר הקהילתי הסכים, אך הזהיר: 'רק שתדעו מראש שמדובר במחבל אחז אמוק שטיפל בה טוב טוב'", נזכרת מיכל.
"נסענו כולנו בטרנזיט. ראשונים נכנסו הוריי. שמענו מהטרנזיט זעקת כאב שאני לא מאחלת לאף אחד בעולם שישמע או קל וחומר יזעק לעולם. שני ההורים שלי זעקו יחד. כשהגיע תורי, נכנסתי ודליה הייתה מכוסה פרוכת כחולה. הפנים שלה היו שלוות כל כך. האמנתי שברגע שנרצחה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהייתה שלווה, אבל ברגעים האחרונים שלה השלווה הייתה נסוכה על פניה וזה משהו בלתי נתפס".
זו לא הפעם הראשונה שדליה מותקפת בתחנת הסעה. בשנת 2006 היא הותקפה בתחנת הסעה סמוכה, בכיוון הנגדי. לא הרחק משם נמצאת גם התחנה שבה עלו על טרמפ המוות שלושת הנערים החטופים.
ב־2006 היה זה מחבל שרדף אחר למקוס ודקר אותה ברגלה. "היא עמדה אז בטרמפיאדה עם חברה ועם עוד אנשים. המחבל התקרב בריצה והם הבחינו שיש לו סכין והתחילו לרוץ לכיוון הכפר אל־ערוב", מתארת מיכל. "המחבל דקר את אחד העומדים בתחנה בבטנו והמשיך לרוץ לכיוון דליה. היא הצליחה לזנק מהעפר לכביש וזה מה שהציל אותה. אלוקים הרים אותה, אין לי צל של ספק שכך קרה. שוטר שהיה בחופשה עבר במקום, פתח באש והצליח לפגוע במחבל. אחר כך דליה הגיע בכוחות עצמה לחיילים שעמדו בצומת, אמרה להם שהיה פיגוע וביקשה סיוע".
המשפחה מספרת שבעצה אחת עם פסיכולוגים וכדי שלא תהיה לה טראומה, חזרה דליה יום אחרי הפיגוע ההוא לתחנה, מלווה באמה ובחברה קרובה. מאז, המשיכה לנסוע בטרמפים, אפילו בתחנה שבה נפגעה ב־2006. "בעקבות הפיגוע, דליה שמרה על עצמה קצת יותר", מוסיף האב נחום, "אבל כבחורה מאוד חזקה היא חזרה למחרת הפיגוע למקום והסתובבה עם אמה והחברה באזור שעה ויותר, וזה החזיר לה את הביטחון בכך שהיא הולכת להמשיך כמו עד אז".
מה היא אמרה לכם בעקבות הפיגוע ההוא? מאין אזרה את האומץ לנסוע בטרמפים בצומת שבו נדקרה?
"התשובה של דליה כתובה בהספד שלי", משיבה מיכל. "היא ענתה לי: 'נראה לך שאני אתן להם לנצח אותי ולגרום להם את האושר הזה בלדעת שאני לא ממשיכה בחיי הקודמים לפני שנדקרתי?'" ולמרות מה שאירע לאחותה, בהספד שנשאה בקול חנוק קראה מיכל למשפחתה ולציבור כולו להמשיך לנסוע בטרמפים, ויהי מה: "אל תיתנו להן את העונג הזה שהם מצליחים לעצור ולמנוע מאיתנו לחיות את חיינו. פשוט אל תעצרו את חייכם".
גם נחום האב תמים דעים עם בתו, למרות נסיבות מותה של דליה. "לי זה קשה (נושא הטרמפים, מ"פ) אבל גם אני נוהג לנסוע בטרמפים, אז קצת קשה לי להגיד לילדיי שלא לעשות את זה. דליה ראתה את הטרמפים כדרך חיים וכך אנחנו נוסעים. כן צריך להיזהר, אבל לא לפסול את הדרך הזו".
גם אחרי מה שקרה?
"החיים מסוכנים. אם את חושבת לעומק, גם תאונות דרכים יכולות לקרות. גם ללא כוונה מישהו יכול היה להיכנס עם רכבו בתחנה. יש פה גם פועלים ערבים שעוסקים בבנייה ביישוב וגם הם אולי סוג של גיס חמישי, רק שיש ביישוב יותר מדי עיניים שמסתכלות עליהם ואם יעזו לעשות משהו יהיה להם פה לינץ' גדול. אני אישית לא הולך לעצור פה את הבנייה על ידם כי אחרת נייקר לעצמנו את המחיה פה ואנחנו צריכים להימצא בתנופת בנייה כדי להתחבר לירושלים כמה שיותר מהר".
"מה שהכי חשוב לי זה שיחלקו לדליה את הכבוד המגיע לה על התושייה שגילתה בפיגוע ב־2006", אומרת מיכל. "החשיבה הזו של 'נדקרתי ומיד הלכתי לקרוא לעזרה בעצמי', 'הייתי בפיגוע ולא נכנסתי לטירוף' היא התנהגות שמגיע לה כבוד רב כמי שידעה שרק אם תעזור לעצמה תינצל".
למקוס אכן זעמה אחרי הפיגוע ההוא והשלכותיו. בטוקבק בתגובה לכתבה שהתפרסמה באתר nrg כחודש לאחר הפציעה, כתבה: “לפני כחודש ב־28.2.2006 עמדתי בצומת גוש עציון כש‘לפתע‘ בא מחבל והחל לדקור את העומדים בטרמפיאדה. אני הייתי בין שני האנשים שנדקרו, בנס לא נפגעתי קשה והפצוע השני ב"ה מחלים. אבל איפה היו נשות מחסום ווטש כדי לצלם את הדקירה? איפה? המחסומים האלו הוצבו בכדי למנוע פיגועים שבאחד מהם נפגעתי אני, כי המחסום שבצומת גוש עציון רחוק מהטרמפיאדה“.
בתגובה נוספת באתר, באוגוסט 2012, כתבה: “בתור מישהי שנדקרה, והייתה במשפט של המחבל, אני יכולה להגיד שזה קו ההגנה המרכזי: ‘אכלו לי, שתו לי, התנכלו לי כי התאהבתי בבת של השכן / כי אני תלמיד גרוע לכן הלכתי לדקור יהודים, לא הייתה לי כוונה לעשות את זה רק רציתי שכל זה ייפסק, רציתי להיתפס ולהגיע לכלא הישראלי‘ - שאגב למחבלים האלה הוא כלא ברמה של מלון. קשר עם המשפחה יש להם (לא כמו לגלעד שליט) לימודים אקדמאים יש. טלוויזיה יש. ספרים יש. הם לא נמצאים בבידוד והתא שלהם מרווח כי יש זכויות למי שדוקר יהודים. העוול זועק לשמיים“.
לפני היציאה חזרה לירושלים קוראת לי מרים הצעירה, ומודה שגם היא נוסעת בטרמפים מכיתה א‘. “היה לה חשוב ממש להמשיך לנסוע בטרמפים למרות המצב הביטחוני וגם אני הולכת להמשיך בכך, כי זה מה שאחותי הייתה רוצה. הרי גם בתל־אביב היה פיגוע, אז מה - אני לא אסע ברכבת?“
בתקופה האחרונה חלקה חדר עם דליה וגם יצאה איתה בבוקר הפיגוע, היא ללימודים ודליה לעבודה. “היא הייתה האחות האחראית הדואגת. דאגה להכול. כשהייתי חולה קילחה אותי. תמיד היינו מדברות בחדר, חולקות בינינו סודות. אני לא זוכרת מה אמרנו אחת לשנייה בבוקר כשיצאנו יחד. בבוקר הרי תמיד ממהרים“.
הצבעים העליזים בבגדיה של תהילה, אחותו הצעירה של סמ"ר אלמוג שילוני ז"ל וחולצת ה'הלו קיטי' שלה, בולטים מאוד על רקע הבגדים השחורים והחולצות שבהן קרעו שאר בני המשפחה קריעה. היא נראית כמו גלידה בתוך ים שחור. צוות בית הספר שבו היא לומדת במודיעין מגיע כדי לתמוך בה, צעירת המשפחה, לחזקה ולשוחח עמה על מה שקרה.
לאחר ההלוויה הוקם אוהל מנחמים גדול בחניה של בית המשפחה ברחוב כרכום, מדרחוב צפוף מכוניות ובתים. כשאני מגיעה לשם, האב יוסף והאח התאום סהר יושבים באוהל, והאם מיכל מקבלת מנחמים בבית המשפחה. האב מספר למנחמים על אלמוג, שהתגייס לצה"ל במרץ 2013 והיה למפקד ב'פלגת הנגב' בכוחות ההגנה הקרקעית של בסיס נבטים.
שילוני הוא בוגר המחזור הראשון של מפקדי כיתות מפרויקט 'נצח יהודה'. הוא אף התראיין סמוך לגיוסו לאתר חיל האוויר והצהיר: "לקראת הגיוס עשיתי אימוני כושר וריצות. התכוננתי לכך הרבה". ביממה שלאחר הרצח ביקרו בביתם גם מפקד חיל האוויר ומפקד בסיס נבטים. "באו לפה חיילים של אלמוג ואמרו שאלמוג היה כמו אבא שלהם. מעיר אותם למסדרים, דורש מהם יותר, עוזר לחיילים בודדים ולחיילים ממשפחות מצוקה, תמיד נותן את הכול", אומר האב יוסף.
אלמוג אף השתתף הקיץ במבצע 'צוק איתן', ועסק באבטחת יישובים בגזרה. למשפחת שילוני חמישה ילדים: לידור (בת 24), אלמוג ז"ל וסהר (20), אוריאל (14) ותהילה (8). שילוני התחנך בחינוך העצמאי ביישוב חשמונאים יחד עם אחיו התאום ובהמשך התפצלו ואלמוג למד בישיבת 'אור ברוך' ובהמשך בישיבת 'ידידיה', בעוד סהר הלך ל'נהורא' ול'מאורות'. בדומה למה שאירע לא אחת ב'צוק איתן', גם יוסף קיבל את הידיעה שבנו נפגע באמצעות שמועות שזרמו בוואטסאפ אל אנשים אחרים: "הייתי בעבודה כמנהל סניף סופר של יוחננוף באשדוד", הוא מספר בקולו השקט.
"בסביבות שתיים בצהריים קיבלתי טלפונים מחברים רבים שמהם לא שמעתי זמן רב. המון 'מה שלומך' ו'מה קורה' וזה נראה לי תמוה. ביקשתי שמישהו יספר לי מה קורה ולבסוף אחד החברים אזר אומץ ואמר שהיה פיגוע דקירה ושהשם של אלמוג פורסם בכל וואטסאפ בעולם. כך נודע לי".
כפי שפורסם, דקות לפני הפיגוע היה שילוני שקוע בשיחה עם חברתו נוי חילו, שאותה עמד לשאת לאישה לאחר השחרור מצה"ל. השיחה הופסקה במפתיע, וחילו, שהייתה אף היא בתל־אביב, הגיעה לתחנת ההגנה ומצאה שם את בן זוגה מתבוסס בדמו, והתעלפה. מיכל, האם: "אמא של נוי התקשרה אליי שלוקחים את נוי באמבולנס לבית חולים ושאלה אם שמעתי משהו. עניתי שלא והיא ניתקה לי את הטלפון. לא ידעתי במה מדובר אבל התקשרתי שוב ושוב לאלמוג והוא לא ענה לי ולא ראיתי את ה'וי' בהודעה. אחר כך הגיע קצין העיר ודפק בדלת. הם אמרו שהוא פצוע אבל לא האמנתי".
שילוני נאבק במחבל, ולא אפשר לו לחטוף את נשקו. כך נמנע פיגוע גדול בהרבה. "בכל השעות האלה בבית החולים הייתה לי קשה ההמתנה וחוסר הוודאות אבל האמנתי שהוא יצא מזה כמו שנלחם במחבל שלא ייקח את הנשק שלו ולא יהרוג עוד אנשים", מודה האח התאום סהר.
"בעשר הדקות האחרונות לחייו הייתי לידו", מספרת האם. "אני לא יודעת אם ראיתי את הנשימות האחרונות שלו או שהייתה זו מכונת ההנשמה. בחוץ הגיעו חברים רבים. ישיבות שלמות עמדו והתפללו. קראתי לו ואמרתי שאני מחכה לו ורוצה אותו פה אבל הוא היה קר כולו וראיתי איך השעון יורד ויורד עד שהספרה אפס הופיעה".
האח סהר אומר בצער כי שלושה שבועות לא התראה עם אחיו, מכיוון שחופשותיהם של האחים לא חפפו. הוא לא הספיק להיפרד כמו שצריך. בתמונה האחרונה ששלח לו אחיו בווטסאפ הוא מרים כוס של בירה בחיוך ענק, וצוחק על אחיו שהוא מבלה ואחיו כרגע עסוק ולא נמצא עמו.
"כמה ימים אחרי זה התחלתי לחלום חלומות על מחבלים ועל רצח, על המולה. חברה שלי ואני התחלנו לדבר על זה ועל הקשר שלי עם אח שלי, ועל איך זה שיש אח תאום ומה תהיה ההרגשה אם יקרה משהו. אבא גם סיפר לי שבשבת האחרונה שאלמוג היה בבית הוא אמר: 'מי שינסה לקחת לי את הנשק לא יצליח בחיים'. והוא צדק. המחבל באמת לא הצליח לחטוף לו את הנשק מהידיים".
"אח שלי נרצח סתם כי הוא חייל. כי הוא יהודי במדינה שלו. זה הזוי. לממשלה יותר חשוב היה להעביר השבוע תקציב מאשר
המשפחה יצרה קשר עם גלעד גולדמן, עובר האורח שהבחין בתגרה בין המחבל לשילוני, יצא מרכבו כדי לסייע, ואף תקף את המחבל במכת אגרוף. סהר: "התקשרתי לדעת אם אלמוג אמר משהו, אבל הוא אמר שאלמוג לא יכול היה לדבר, אבל היה עם עיניים פקוחות וחיוך קטן כמו תמיד. גלעד נפצע ברגל ואמר שיגיע אלינו לבקר. זה עם ישראל. אני בטוח שלכל בנאדם אכפת ואם יראה חייל ברור שינסה לעזור. כולם יודעים שזו המדינה שלנו וזה העם שלנו, שגם במקרים הכי קשים כמו החטיפה של שלושת הנערים מראה כמה הוא חזק, ואני מקווה שלא יקלקלו אותו".
סהר נולד חמש דקות לפני אחיו אלמוג. בחדרם המשותף, שבו נערך הריאיון, שתי המיטות קרובות זו לזו. מעתה רק אחת מהן תהיה מאוישת. בקול חנוק אומר לי סהר: "זה להיות עשרים שנה יחד בהכול. בריבים, בצחוקים שרק אנחנו הבנו. כשגרנו בירושלים אפילו ישנו באותה מיטה. אני סהר, ירח בשמים, והוא אלמוג - הכי עמוק מתחת למים. השלמנו זה את זה ועכשיו אין יותר מי שישלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם