העתיד הוא, בכל זאת, בלייזר
"צוק איתן" היה נקודת ציון בהיסטוריה של מערכת "כיפת ברזל". ולמרות זאת, נראה שהעתיד דווקא כולל מערכות לייזר כאמצעי יירוט עיקרי בעיקר בשל שיקולים תקציביים
מערכת IsraelDefense
אמנם ניסויים בנאוטילוס החלו כבר בשנת 1996 (שירדה מהפרק) ואפילו השנה רפאל הכריזה על מערכת "קרן ברזל" ליירוט איומים בטווחים קצרים ואלביט מערכות השיקה את "מגן רקיע" להגנה על מטוסי נוסעים, אבל מדינת ישראל החליטה להשקיע בשנים האחרונות את מירב המאמץ בכיפת ברזל. השקעה שהסתברה כנכונה מול הרקטות של החמאס בסיבוב הנוכחי. יחד עם זאת, בדיון מקצועי על בניין הכוח, כזה שאינו מתנהל סביב השאלה איזו טכנולוגיה טובה יותר, מתגלים שיקולים מקצועיים שקשורים גם ללוגיסטיקה ותקציב אחזקה.
בסופו של דבר, אם ישראל תצטרך להילחם מול ארגוני טרור בשתיים או שלוש חזיתות בו זמנית, יהיה מדובר בתרחיש מאד יקר וספק אם אפשרי, כאשר הוא מבוסס רק על טילים. כך לפחות חושב האלוף (מיל') דוד עברי, סגן נשיא בואינג העולמית ונשיא בואינג ישראל, והאיש שהגה את פרויקט ה"חץ" באמצע שנות ה-80.
"ראשית, צריך להבין את הרעיון מאחורי הגנה אקטיבית. הדוגמא הטובה ביותר היא מטוס קרב. הוא בא ליירט מישהו שבא להתקיף אותו. זה מטוס הגנה אקטיבית. אנחנו לקחנו את המטוסים הללו כמו הספיטפייר והמוסטנג והסבנו אותם למפציצים. כלומר, פיתחנו מערכות שיאפשרו להם להיות רב שימושיים. עם מטוס כזה, הטייס יכול לעלות למשימת יירוט, ואחרי שעה למשימת הפצצה", מסביר עברי, לשעבר מפקד חיל האוויר, סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי (בין שלל תפקידיו).
"יש גם מקומות שבהם המטוס יקר מידי לעשות הגנה אקטיבית. למשל, אבו רודס בסיני ביום הכיפורים (עיירה על חופו המזרחי של מפרץ סואץ שבה יש שדות נפט רבים. העירייה הייתה בשליטת ישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים). במקום מטוסים, שמנו שם טילי הוק. אתה לוקח סוללות טילי קרקע אוויר חד משימתית והיא משלימה את מטוסי היירוט", אומר עברי.
המחקר בתחום הלייזרים התחיל בארה"ב בשנות ה-60 במימון של ARPA (לימים DARPA, סוכנות המו"פ של צבא ארה"ב) אך המחקר לא הצליח להבשיל למוצרים צבאיים. הקפיצה הגדולה בפיתוח הלייזרים הייתה תודות לתכנית "מלחמת הכוכבים" (SDI) של ממשל רייגן שהתחילה ב-1983. כחלק מתכנית זו, השקיעו האמריקאים גם כסף בישראל ובנחל שורק התנהל מחקר בתחום בכסף אמריקאי (בארץ: פרויקט "כרמל").
"הלייזר הוא רב משימתי - כמו מטוס קרב. אפשר לשים אותו על הקרקע, על מטוס, על ג'יפ או על רק"מ. הוא יכול ליירט מטוסים, טילים, פגזים ומל"טים. יש מקומות שהוא לא יכול לתת תשובה, כמו מטוסי הקרב. למשל, בערפל כאשר יש עננות. אלו מתארים שהקרן מקבלת עיוותים והוא לא אפקטיבי. אלו המקומות שצריך להשלים עם כיפת ברזל. כמו שעשינו עם ההוק. נגיד נתב"ג. אתה לא רוצה בשום פנים ואופן שיפול שם משהו. תיפול רקטה, אף חברת תעופה לא תנחת כאן. זה מקום שאתה שם גם לייזר וגם כיפת ברזל. מבחינת עלויות, טיל של כיפת ברזל עולה בין 70-100 אלף דולרים, לעומת יריית לייזר שעולה 5000 דולרים ומטה".
לצד העלות הישירה של אמצעי ההגנה, יש את הצד הלוגיסטי. בעוד סוגים מסוימים של לייזר דורשים רק מקור חשמל, כיפת ברזל צריכה מעטפת לוגיסטית גדולה. צריך לייצר טילים, לשנע אותם מחו"ל לארץ (חלק גדול מהייצור של המיירטים מתבצע בארה"ב) ובתוך הארץ לכיפות הפרוסות במקומות שונים, צריך מחסנים לטילים וגם בטילים עצמם צריך לטפל. "מכפלות הלוגיסטיקה של כיפת ברזל יקרות מאד. את הלייזר אתה לוקח אתך לכל מקום ומחבר אותו לחשמל. אם אתה צריך להפיל 40,000 טילים, תכפיל את זה ב-100,000 דולרים. זה נורא יקר. הלייזר הרבה יותר זול", מסביר עברי.
אפשר להשתמש בלייזר במצב מוצק או גזים. לייזרים גזיים מתבססים על גזים שונים כמדיום הפעיל. מערכת לייזר באנרגיה גבוהה היא מערכת לייזר קרקעית המורכבת מלייזר כימי דיאוטריום פלואוריד או מימן פלואוריד. דוגמא למערכת כזו היא "נאוטילוס" שנועדה ליירט טילים ורקטות לטווח קצר. לצורך יירוט מסוג זה נדרש הספק של כ-100 קילווט. יש גם גרסאות אחרות של לייזר כימי המותקנות על מטוסים. המערכות הקרקעיות והאוויריות הוכיחו בניסויים בעולם כי הן מסוגלות לטפל ברקטות ופגזים בירי יחיד או מטחים. סוג נוסף של הוא לייזר מוטס למטרת יירוט של טילים בליסטיים (כמו הסקאד) בשלב ההאצה. זהו לייזר מסוג חמצן יוד (COIL) והוא מותקן לרוב על מטוס נוסעים שעבר הסבה. טווח הלייזר מסוג זה הוא כ-400 ק"מ. סוג אחר של לייזר הוא לייזר מוצק המבוסס על גביש, זכוכית או מוצק קרמי. הלייזר המוצק מבוסס על הליך שבו נעשה שימוש בדיודות ששואבות יונים ופולטות אור בצורת קרן לייזר. מדובר בטכנולוגיה שכבר הגיעה לבשלות טכנולוגית. ניתן גם 'לשרשר' מספר לייזרים כאלו לצורך השגת הספקים גדולים יותר.
היתרון של הלייזר המוצק טמון בכך שהוא כמעט ולא צריך לוגיסטיקה כמו הלייזר הכימי, והפעלתו אינו כרוכה בסיכון בטיחותי בגלל הגזים. אחת הדוגמאות לשימוש בלייזר מוצק היא מערכת ה-Avenger של חברת בואינג שמותקנת על ג'יפים ומשמשת כנגד מל"טים. "כדי להפיל קטיושות מטווח של 15-20 ק"מ אתה צריך 100 קילווט. היום עם לייזר מצב מוצק אתה מגיע ל-30-40 , תלוי איזה מדינות. אף אחד לא מצהיר בדיוק מה יש לו, אבל בוודאות כולן הגיעו ל-10-15 קילווואט. כלומר, אתה מחבר כמה כאלו ומגיע להספקים כאלו", אומר עברי.
"הדיוק חשוב. אם אתה רוצה להוריד קטיושה, אתה צריך לחדור את המעטפת שלה. בשביל זה צריך להחזיק את הקרן 2 שניות על אותה נקודה. זה האתגר. זה הוכח בנאוטילוס. כולל על מרגמות ופגזים. אתה מחבר בין מכ"מ למערכת שמכוונת את עצמה ואתה מגיע לתוצאות. אם יש לך 100 קילוואט יש לך פתרון לכל הקטיושות. בארה"ב זה לא בוער להם כי אף אחד לא יורה עליהם קטיושות. אין להם את האיומים שיש על ישראל.
"ב-96 התחלנו לפתח את הנאוטילוס כאב טיפוס. שמנו מערכת בקריית שמונה. זה היה אוסף של רכיבים ממערכות שונות וההישג שלה היה שהיא הצליחה להחזיק את הקרן שתי שניות רצוף על אותה נקודה. המכ"מ היה האב טיפוס של החץ (אורן ירוק). היא לא הייתה מבצעית, אבל הצליחה להוכיח שאפשר. זו הייתה המטרה. אבל החליטו לדחות את הפרויקט. חשבו שיותר זול להפסיק את ירי הרקטות עם שתי אוגדות. במציאות הרקטות לא הפסיקו.
"היה כאן אינטרס ללכת עם כיפת ברזל כדי לשמר את הידע של טילי אוויר-אוויר. מדובר בשוק שנמצא בירידה ואחת המחשבות הייתה לשמר את הידע ברפאל. בצדק בראיה שלהם. אבל הם לא מחליטים, אלא גורם אחר. הרבה דברים מפתחים כאן לא בכסף שלנו, ומי שנותן את הכסף מכתיב לאן הוא רוצה ללכת. הרבה תלוי ביכולת שכנוע שלך. בתקופה שהתחילו לפתח את כיפת ברזל, הלייזר היה מאד מסווג בהרבה מדינות. טילי א"א לשים על קנה יכולת לשווק. כיפת ברזל זה טיל א"א".
אחרי מלחמת לבנון, הסורים עברו ממטוסים לטק"ק. בצה"ל וברפאל אז, כתבו מחקרים שאלו טילים לא מדויקים ולא צריך לפתח אמצעי נגד. ב-1988, לפני מלחמת המפרץ הראשונה, עברי כתב מכתב לצמרת צה"ל ומשרד הביטחון שמדובר באיום שצריך להתכונן אליו. ברקע הייתה מלחמת איראן-עיראק והתברר שהעיראקים תקפו בסקאדים את טהרן, ושהיא חצי ריקה. "זו אחת הסיבות העיקריות להפסקת האש ב-1988. האיראנים הבינו שזה תשלום יקר מידי, בגלל סקאדים. אותם טילים שנפלו עלינו ב-91", אומר עברי. "ב-1986 התחלנו עם החץ. גם לזה הייתה התנגדות. מדובר בטיל חד משימתי, שהוא הולך נגד תפיסת הרב שימושיות של צה"ל. אבל צריך כמויות יותר קטנות. הצבא התנגד לתת תקציב, אז השגתי תקציב מארה"ב. היו דו"חות שהסורים מכינים ראשים כימיים לסקאדים. הם עשו ניסויים. היו להם 18 משגרים של סקאדים. בזמנו היית צריך 6 שעות בין סבבים של ירי - אתה יורה סקאד, וצריך 6 שעות להכין אותו לירי נוסף.
"אמרתי לרבין: אם הם קונים מחר 100 משגרים (זה רק עניין של כסף) ומכוונים אותם ל-10 מטרות בישראל. נניח ש-90 אחוזים מהם יעבדו והם עושים את זה בלילה חשוך בחורף, תגיד לי מה אתה חושב? הם חושבים שאתה לא תצליח לצאת מזה ב-6 שעות עד הסבב הבא. בתרחיש כזה איבדת את ההרתעה שלך. אם אתה שם חץ, מספיק שהוא מיירט 80 אחוזים מהטילים, יש לך כוח שיורי ויש לך הרתעה. פדהצור (ז"ל) יצא נגד החץ כי הוא לא האמין שהוא יכול להתמודד ב-100 אחוזים מול נשק גרעיני. מה זה קשור? החץ לא התחיל כפרויקט נגד נשק גרעיני.
"פעם אחת היה לנו סיכום איתם (עם ארה"ב) לקבל 500 מיליוני דולרים עבור ה'חץ'. כאשר הגעתי לחתום על המימון, הראו לי כתבה בעיתון 'הארץ' שכתוב שחה"א מתנגד. כולם היו עם פנים נפולות. למזלי אישרו לנו 50 מיליון דולרים לשנה להשאיר את הפרויקט בחיים". עברי מסביר כי בתקופת ה-SDI הרעיון היה לשים לייזר על הקרקע ומראות בחלל על לוויינים או על בלון גבוה מאד שינתבו את האנרגיה.
"היות ואין אבק ואוויר אין איבוד אנרגיה, אתה מכוון את הקרן בחלל לאן שאתה רוצה ומשמיד מה שאתה רוצה. אבל זה עלה הרבה כסף והפסיקו את הפרויקט. חלק מהאלמנטים נשארו. משם התחיל הלייזר", מסביר עברי. "מאז התחלנו בפיתוחים שונים של לייזרים טקטיים. הכל היה ניסויים. הלייזר התחיל מזה שצריך הגנה אקטיבית שהיא רב שימושית. תקציבית אתה לא יכול לבסס את ההגנה האקטיבית שלך על אמצעים כמו טילים בלבד שעולה המון כסף לתחזק אותם. אתה צריך את שניהם. תזכור שלכל אחת מהתעשיות יש אינטרס, אבל גיבוש התפיסה היא ברמה של מקבלי החלטות בממשלה. זה לא צריך להגיע מהתעשיות.
"בישראל מתמודדים עם הבעיות באמת, זה יתרון וחסרון. זה כך בכל תחום, גם בלייזר. הפתרון של כיפת ברזל הוא מצוין, אבל הוא צריך להיות משלים ולא עיקרי. מול עשרות אלפי רקטות וטילים, כמה תוכל להחזיק? מדינת ישראל חייבת לתת כסף לפיתוח לייזרים. זה לא הרבה כסף לעומת הצטיידות בטילים. צריך לתת לתעשיות לרוץ עם זה. מהלייזרים של 15-20 קילווואט בארה"ב כבר עושים מערך נ"מ. פיתוחים אחרים הולכים לכיוון קרן מיקרוגל. אתה מחפש נשקי אל-הרג. איך תעצור 100 אלף איש? נשקים כאלו יוצרים הלם או סינוור. גם זה תחום שאליו הולכת התעשייה".
הדיון בטכנולוגיות חדשות כמו לייזר אינו עקר לאור הפער בין מנעד האיומים לטכנולוגיות הקיימת. היום יש יותר עימותים א-סימטריים עם ארגוני טרור מאשר מלחמות בין מדינות וסוג זה של תרחישים דורש הכנה אחרת. אבל למערכת כמו מדינה לוקח זמן להתארגן.
"את החץ התחלנו ב-86 וב-92 קיבלנו אישור ראשון. הצבא התנגד. זה טבעי להתנגד לפיתוחים חדשים. הקצינים צריכים לדאוג שהצבא יהיה מוכן למלחמה, התעשיות דואגות לתזרים ולדו"ח הרבעוני. זה טבעי. אי אפשר להאשים אף אחד. הדרג מעליהם צריך לראות שני צעדים קדימה, ולמצוא איזון בתקציב הקטן שיש. ככה קידמנו את החץ, את הלוויין, את המל"טים ועוד הרבה דברים. זה הכל עניין של סדר עדיפות. צריך להבין שזה ניהול מורכב מאד של צרכים בתוך מארג אינטרסים מנוגדים. לא פשוט בכלל", מסביר עברי.
"אתה גם לא יכול לחכות שיפתחו את זה במקום אחר בעולם ואז לקנות את זה. העולם לא זז בקצב שישראל צריכה, בגלל המצב המיוחד שלנו במזרח התיכון. זה משחק מאוד עדין של ניהול צרכים מול תקציב. אין שחור או לבן. ולכן התעשיות צודקות במבט שלהן. הן לא רואות את גבול הצפון בעוד עשור, הן מוטרדות מהלקוח בהודו כדי שפס הייצור ימשיך לעבוד, ובצדק.
"הצבא רוצה אימונים למילואים, גם בצדק. אבל אין כסף להכול, ומישהו צריך להחליט מה יותר חיוני ונכון לישראל. במקרה של 'כיפת ברזל', אני חושב שהיה נכון להשקיע יותר בלייזר כאמצעי הגנה אקטיבית עיקרית ואת 'כיפת ברזל' כמשלימה".
האם הלייזר יגיע לדרגים הטקטיים?
"בוודאי. כבר היום הוא משמש למדיד? טווח, ציון מטרות ואמצעי סינוור. יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם לייזר".
ומה קורה אם אמצעי לחימה מבוסס לייזר נופל בידי ארגון טרור או מדינה סוררת?
"התחילו כבר היום לפתח אמצעי נגד לייזר. יש כל מיני פיתוחים אם אתה יודע באיזה תדר הוא עובד. זו אופייה של התעשייה הביטחונית. זה משחק אין סופי של חתול ועכבר. אני חושב שמדינת ישראל צריכה לפתח לייזר, ולא רק סוג אחד".
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם