לוחם המחתרת המנודה שהפך לגיבור לאחר מותו
יוסף לישנסקי, הכבשה השחורה של מחתרת ניל"י, נחשד כי רצח את חברו, אבשלום פיינברג, על רקע רומנטי, וכשהוצא להורג בידי הטורקים, איש לא ניסה להצילו. "סבא היה קורבן לעלילת דם", אומר נכדו, "אבל היום יודעים שהיה גיבור שהקריב את חייו למען המולדת"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בימי חייו הקצרים היה יוסף לישנסקי אחד האנשים השנואים ביותר ביישוב העברי בארץ ישראל. מתנגדי מחתרת ניל"י, שלישנסקי היה מראשיה, רדפו אותו וייחלו למותו. גם בקרב שותפיו לדרך, היו שרצו ברעתו. כשנלכד בידי הטורקים ונשלח לכלא בדמשק, לא נקף היישוב אצבע כדי לעזור לו. לפני 97 שנים בדיוק הוא הוצא להורג – ודמותו הושכחה מלב. דומה שראשי היישוב היהודי בארץ, ולאחר מכן מוסדות המדינה, עשו יד אחת למנוע ממנו את הכבוד הראוי לו. במקום להנציח אותו כלוחם ללא חת, כפי שאכן היה, העדיפו לזכור אותו כרוצח שפל.
אפילו בקרב המשפחה התחמקו מלדבר על דמותו המסתורית של הסב. “סבתי רבקה לא סיפרה לי עליו אף לא מילה“, אומר יוסי לישנסקי (81), נכדו של עולה הגרדום. “גם אבא שלי לא שיתף אותי בשום דבר, כך שלא גדלתי כ‘נכד של מיתוס‘. לאזכרה השנתית שלו, שהתקיימה בראשון־לציון, לא הלכתי - כי איש לא ביקש ממני לעשות זאת. אני רק זוכר שכמעט בכל שנה אחרי האזכרה, היו מדברים אצלנו בבית על כך ששוב ניתצו לו את המצבה“.
כשבבית שתקו, יוסי לישנסקי שמע ממקורות אחרים מהי האשמה הכבדה הנלווית לזכר סבו. הסב, כך סופר, רצח את אבשלום פיינברג, חברו למחתרת. הנכד מעולם לא האמין לטענות האלה, והיה משוכנע בחפותו של האיש שעל שמו הוא קרוי, אך חלפו עוד עשרות שנים בטרם התברר כי צדק. וגם אז, היו מי שלא רצו להעניק ליוסף לישנסקי מעמד של גיבור.
“עצמותיו של סבא ועצמות נעמן בלקינד, חברו למחתרת שנתלה לצדו, הועלו לארץ כשנה אחרי הוצאתם להורג ונקברו בראשון־לציון“, מספר לנו הנכד, בביתו במושב אלמגור שמצפון לכנרת. “רק אחרי שהסתיים עידן מפא“י, ומנחם בגין עלה לשלטון, העלו את עצמותיהם בטקס ממלכתי להר הרצל, והם נקברו בחלקת עולי הגרדום. שנים כה רבות אחרי פרשת ניל“י, עדיין קשה להבין את העוצמה הבלתי נסבלת של הרדיפות נגד סבא“.
יוסף לישנסקי, יליד 1890, היה איש טבע וסייר, רוכב שהסתובב על סוסו ברחבי ארץ ישראל ללא פחד. כילד עלה ארצה מאוקראינה יחד עם אביו, לאחר שאמו ואחיותיו נספו בשרפה. בהמשך נשלח ללמוד בסמינר למורים בירושלים, אך כעבור שנתיים נאלץ להפסיק את לימודיו מכיוון שלא היה יכול לממן אותם. תקופה קצרה עבד במצרים, ואז חזר לארץ ישראל והצטרף למפלגת "פועלי ציון".
על אף שנטל חלק בהגנה על יישובים רבים, לא התקבל לישנסקי לחברות בארגון "השומר" בעל האופי הבררני. הוא נתפס בעיני אנשי הארגון כבן איכרים בורגני, שלא יוכל להצטרף למסדר החשאי המהפכני־סוציאליסטי. לאחר שנדחה על ידם, היה לישנסקי בן ה־25 שותף להקמת ארגון "המגן", ששמר באזורים שבהם "השומר" לא פעל. על ניל"י שמע לראשונה כשביקר בכלא הטורקי, שם פגש את אבשלום פיינברג, שנעצר כשניסה לחצות את הגבול לכיוון מצרים. לישנסקי סייע לשחרורו בעזרת תשלום שוחד, ומשם הדרך לחברות בניל"י הייתה קצרה.
השנים ההן, שנות מלחמת העולם הראשונה, היו לא פשוטות בעבור אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל. הטורקים גירשו יהודים רבים אל מחוץ לגבולות הארץ, ודומה היה כי הישגיה של התנועה הציונית נקטעו באחת. אם לא די בכך, את הארץ פקדה מכת ארבה איומה, שחיסלה את היבולים וגרמה לרעב כבד. רבים מיהודי הארץ, שנדרשו להראות את נאמנותם לשלטון, נאלצו לוותר על אזרחות זרה אם הייתה ברשותם, ולהתגייס לצבא הטורקי. אחרים שילמו “דמי פטור משירות“, או גויסו בכפייה ונשלחו לעבודות מפרכות של הנחת מסילות ברזל ובניית גשרים.
כשהתקרב הצבא הבריטי לשערי הארץ, התקשתה הקהילה היהודית החלשה והפגועה להחליט אם לתמוך בשליטים הוותיקים, או לקוות לכיבוש נוח יותר. כמה אישים בולטים, דוגמת יוסף טרומפלדור וזאב ז‘בוטינסקי, הביעו תמיכה בבריטים. מנגד, רוב מנהיגי היישוב - כמו ארתור רופין, מאיר דיזנגוף ומנחם שינקין - תמכו בטורקים.
הסיבה העיקרית לכך הייתה חשש שגילויי חוסר נאמנות כלפי השלטון הקיים יובילו לפגיעה קשה ואפילו להשמדה של היישוב היהודי בארץ. הנחה זו קיבלה חיזוק כאשר החלו להגיע הידיעות הראשונות על רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים. ניל“י, “נצח ישראל לא ישקר“, היה הארגון הראשון בארץ ישראל שביטא בגלוי שאיפות מדיניות, תוך החלטה להמר על הסוס הבריטי. זאת בתקופה שבה הבריטים עצמם טרם הכריזו בגלוי על כוונתם לכבוש את הארץ.
הרוח החיה של הארגון, שהוקם ב־1915, היה אהרן אהרונסון מזיכרון־יעקב. מלבד בני משפחתו פעלו לצדו כשלושים חברים, רובם בני המושבות, שהשמועה על המחתרת הגיעה אליהם מפה לאוזן. פרופ‘ רן אהרונסון – שסבו, שמואל אהרונסון, היה אחיו של אהרן – מספר כי “התקיימו שלושה מעגלים פוטנציאליים של גיוס לרשת: קרובי משפחה של אהרן, עובדי התחנה הניסיונית החקלאית שהקים, ואנשי המושבות שהוא או אבשלום פיינברג הכירו“. אהרונסון הנכד מספר גם כי בניל“י היו שני חברים ערבים־נוצרים; לפני כשנה הוא פגש את נכדו של אחד מהם, המתגורר בארצות הברית.
המשימות העיקריות שהציבה לעצמה המחתרת היו העברת מידע לכוחות הבריטיים, והפצת סיפור השמדת העם הארמני למדינות העולם החופשי. זאת בהשפעת שרה אהרונסון, שחזרה באותם ימים מאיסטנבול אחרי שראתה את מעשי הטבח במו עיניה. בפועל, מסביר רן אהרונסון, התקשו אנשי ניל“י ליצור קשר עם מפקדת הצבא הבריטי שישבה במצרים.
במסגרת המאמצים הגיעו לקהיר שניים מהאחים לבית אהרונסון, אלכסנדר ורבקה - אך האנגלים לא התייחסו אליהם ברצינות. הזרקור עבר לאבשלום פיינברג וליוסף לישנסקי, שניסו גם הם להגיע אל הכוחות הבריטיים החונים במצרים. המסע הסתיים בצורה טרגית. שני השליחים של ניל“י נרדפו על ידי בדווים וחיילים טורקים, שאחד מהם ירה בפיינברג למוות. לישנסקי חזר לבדו ארצה, ועד מהרה פשטה השמועה כי הוא שרצח את פיינברג.
הרקע לרצח, כך סופר, היה אהבתם המשותפת של לישנסקי ופיינברג לאישה אחת - שרה אהרונסון, אחותו של מייסד המחתרת. לא היה קשה לשכנע את אנשי ניל“י בעלילה הזו, מכיוון שתמיד ראו בלישנסקי נטע זר. בניגוד אליהם, אנשי העלייה הראשונה, הוא היה איש העלייה השנייה - מה שלא סייע לו להשתלב ביניהם. אבל השמועות הזדוניות לא פגעו באמון שנתן בו אהרן אהרונסון: הוא מינה אותו לשותפו הבכיר בארגון, לצדה של אחותו שרה.
“סבא סיפר לו על מה שקרה“, אומר יוסי לישנסקי. “אהרונסון אמר שאסור שיתר החברים יידעו זאת, והורה לו לספר שאבשלום נמצא ב‘קורס מעופפים‘, כלומר לומד טיס באנגליה, ואין לו אפשרות לתקשר משם. ביישוב היו רבים שלא האמינו לו, והעדיפו את עלילת הדמים“.
“היישוב היהודי רדף את לישנסקי“, אומר רן אהרונסון. “היו עוד אנשים שנרדפו, אבל לא בצורה כזו. קשה למצוא משהו שדומה לכך. נכון שהוא היה יהיר, ובכך יצר לעצמו שונאים, אבל הסיבה המרכזית לדעתי היא שפיינברג כבר מת, כמה מהאחים לבית אהרונסון היו במצרים, שרה אהרונסון הייתה בקושטא, ומי שנותר זמין לשנאת היישוב כלפי ניל“י היה לישנסקי“.
דבר קיומה של רשת הריגול היה סוד גלוי ביישוב היהודי, והגיע גם לאוזני טורקים – אך הללו התקשו במשך תקופה ארוכה לאתר בוודאות את פעילי המחתרת. רק בספטמבר 1917, בעקבות תפיסתה של יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרונסון כשהיא נושאת מסר מוצפן, החלה הטבעת להתהדק סביב חברי ניל"י. באותו חודש נתפס נעמן בלקינד במהלך ניסיון להגיע לקווי הבריטים ברפיח, והטורקים שעינו אותו הצליחו להוציא מפיו מידע נוסף. עד מהרה צרו חיילים על זיכרון־יעקב והחלו במצוד אחר חברי הרשת. שרה אהרונסון נאסרה, ואילו לישנסקי הצליח להימלט מהמקום והיה לאיש המבוקש ביותר בארץ ישראל, כשפרס כספי גדול מוצע על ראשו.
“אני כל הזמן משחזר בראש את מה שעבר עליו בזמן שברח מהטורקים“, אומר לישנסקי הנכד, שמעולם לא הכיר את סבו. “במהלך הבריחה, סבא שלי תפס טרמפ בעגלה שבה נסעו ארבעה מאנשי ‘השומר‘. למרבה האירוניה, הם נשאו איתם זהב שהגיע לארץ בזכות הקשרים של ניל“י באנגליה ובארצות הברית. הארבעה ניסו לשכנע את סבא להסגיר את עצמו לטורקים או להתאבד, ואחרי שהבינו שהוא לא מתכוון לבחור באחת מהאפשרויות האלה, הם התלבטו מה לעשות איתו. אחד מהם, חיים שטורמן, ביקש לעזור לו ולהסתיר אותו, כי היה ברור שאם ייפול לידי הטורקים הם יתלו אותו. האחרים – שגם חששו שהנמלט יחשוף פרטים סודיים על ארגון השומר - החליטו להרוג אותו ולדווח על כך לטורקים.
“הם ירו בו וקראו לטורקים לבוא ולקבל גווייה. אבל סבא רק נפצע, והצליח לברוח לבית משפחתו במטולה. הוא המשיך לנדוד ממקום למקום, מדמם וכואב. בכל מקום שאליו הגיע היו אנשים שנתנו לו אוכל וטיפלו בפצעיו, אבל לא הסכימו שילון בביתם, מפחד הטורקים. גם לאחר שנתפס על ידי בדווים והוסגר לשלטונות, ביישוב לא ריחמו עליו. כשסבא ישב בכלא התברר שהסוהרים יאפשרו לו לברוח תמורת שוחד של חמישים לירות, אבל ראשי היישוב לא הסכימו לשלם את הכסף“.
הידיעה על לכידתו של לישנסקי פשטה כאש בשדה קוצים. “במחנה רודפיו – ששון ושמחה“, כותב נדבה. “הפחה הירושלמי בא ברכבת מיוחדת לרמלה וייקחהו אליו ירושלימה. גם במושבות שאפו אוויר לרווחה. נפל משא כבד שלחץ על הלב, כי הרי דברי ג‘מאל פשה היו: ‘אותה המושבה שלישנסקי יימצא בה - תיחרב‘. אבל יחד עם רגש ההקלה, הורגש גם רגש קשה של עלבון ושל יתמות“.
לישנסקי נלקח לכלא בדמשק. זמן קצר לפני שנתלה, כתב לבני משפחתו על הגורל הצפוי לו: “זכרו שיכול מאוד להיות כי ביום מן הימים יעשו את יוספכם בראש יותר קצר. אל תדאגו. רק אחת, זכרוהו לטובה בראש שמחותיכם וזכרו שהיה יוסף וגם הוא לקח חלק קטן בגלגל המסובב במעשה הגדול שנעשה היום“.
ב־16 בדצמבר 1917 הוצא יוסף לישנסקי להורג. במושבות העבריות היו מי שצהלו בשמחה באותו יום. "סבא עלה בראש מורם אל עמוד התלייה, יהודי גאה עד יומו האחרון", אומר יוסי לישנסקי. בקול נרגש הוא קורא את דבריו האחרונים של סבו: "אין אנו בוגדים. לא בגדנו במולדת, שהרי לפני הבגידה מוכרחה להיות אהבה. רק האוהב יכול לבגוד באהובתו, אבל אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה'פאלאקה' וה'בקשישים', המולדת של תלייני העם הארמני. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקודש שלנו, ירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר בלא קרב. טורקיה הבזויה, אף פעם לא היית לנו מולדת, וביום עלותי לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב לבי. מאושר אני לאידך. תהיי מקוללת לעולם ועד".
רבקה, אלמנתו של לישנסקי, נותרה מטופלת בשני ילדים קטנים, ללא אמצעי מחיה. היא נסעה לזמן קצר לארצות הברית, ואחר כך חזרה לארץ ועבדה כמלצרית בתל־אביב. בהמשך הכירה את איש הגדודים העבריים משה ליפשיץ, נישאה לו וילדה עוד שלושה ילדים.
עוד חמישים שנה אחרי מותו נותרה על כנה העלילה המאשימה את לישנסקי ברצח חברו למחתרת. המחזה “שומרים“, שהועלה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1937, תמך בגרסה הזו, ואף נטען בו כי מלבד פיינברג רצח לישנסקי אזרח ערבי. שנים אחדות לאחר מכן כתב הסופר אהרן צייטלין רומאן ביידיש, שגם בו תיאור כזה של השתלשלות המאורעות.
לא רק לישנסקי סבל מתדמית שלילית: ההיסטוריה הרשמית שהציג היישוב היהודי, ואחר כך מדינת ישראל, התעלמה כמעט לחלוטין מאנשי המחתרת האנטי־טורקית, ואפילו בזה להם. המהפך התודעתי התרחש עם צאת ספרה של דבורה עומר “שרה גיבורת ניל“י“. כמה חודשים קודם לכן, בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני, נמצאו באזור רפיח עצמותיו של פיינברג והוכחו נסיבות מותו. ספרה של עומר, שיועד לילדים ולבני נוער, תיאר את פעילות ניל“י מנקודת מבטה של שרה אהרונסון, ושילב בין תיאור העשייה המחתרתית לבין החיים האישיים של הנפשות הפועלות. מהמסופר בו עולה בבירור כי פיינברג נורה על ידי בדווים בדרכו למצרים.
“שרה גיבורת ניל“י“ השפיע רבות על התפיסה ההיסטורית שרווחה בישראל. אנשי המחתרת ההיא, ובתוכם לישנסקי, הפכו למודל לחיקוי ולהערצה. שלושה עשורים מאוחר יותר יצא ספר נוסף שהעמיד במרכזו את אנשי ניל“י, “אות מאבשלום“ מאת נאוה מקמל־עתיר, שתיארה את לישנסקי כמי שפעל ללא לאות כדי להציל את פיינברג, ואף סיכן לשם כך את חייו שלו.
“תמיד ידעתי שסבא שלי לא עשה את המעשה הנורא שניסו לייחס לו“, אומר יוסי לישנסקי. “מה שחשוב זה שבסופו של דבר, כולם ידעו את זה. כולם כבר מבינים שנעשה לו עוול, שהוא היה קורבן לעלילת דם ולשנאת חינם, ושמדובר בגיבור שהקריב את חייו למען העם והמולדת“.
גם לאחר טיהור שמו של לישנסקי וקבלתה של ניל"י לתוך האתוס הציוני, נותרה בעינה השאלה עד כמה תרמה המחתרת הזו לנפילתו של השלטון העות'מאני ולניצחון הבריטים. "זו הייתה קבוצה שולית וקטנה, ולא ברור כמה השפעה הייתה למעשי הריגול שלה", אומר רן אהרונסון. "לחשש של בני היישוב מהפעילות היה בסיס מסוים, כי היא סיכנה את הציבור. מנגד, ניל"י גם חיזקה את היישוב – באמצעות גיוס כספים ויצירת תמיכה פוליטית־מדינית. רק לאחרונה נחשף שאהרן אהרונסון היה מעורב אפילו בהצהרת בלפור".
יוסי לישנסקי מייחס לרשת המחתרתית השפעה רבה יותר. "במבחן ההיסטוריה מתברר שהדו"חות שאנשי ניל"י העבירו לבריטים היו מדויקים, והאנגלים בהחלט נעזרו בהם. הפעילות הזו תרמה רבות ליחסם של הבריטים ליישוב היהודי". על החשש של תושבי הארץ מפני הנזק שייגרם להם בעטייה של ניל"י, אומר לישנסקי ש"בדיעבד אפשר לקבוע שהפחד היה מוגזם. הטורקים לא הרסו אף בית בזיכרון־יעקב בעקבות גילוי המחתרת, ולא הרגו שם איש".
אחרים לא מקלים ראש בפוטנציאל הנזק של ניל“י ליישוב היהודי. “אם הטורקים היו תופסים פעילות ריגול משמעותית יותר, או גרוע מכך - אם הם היו מנצחים במלחמה, זה היה עלול להכניס את
מנגד, ההיסטוריון פרופ‘ גור אלרואי סבור כי גם אם קשה לקבוע מה הייתה מידת השפעתם של אנשי המחתרת על מהלך ההיסטוריה, ההמעטה בערך פעולותיהם אינה במקומה. “הם לא היו מטורפים, בוודאי שלא יותר מאנשי השומר“, הוא אומר. “הם הצטרפו למאמץ המלחמתי ונקטו פעולה אקטיבית. ההחלטה לפעול ולא לשבת על הגדר אינה שונה מהתנהלותם של אנשי הגדודים העבריים, שלחמו לצד בריטניה. היחס המזלזל שליווה אותם במשך השנים הוא חלק מהמאבק של מוסדות היישוב על הזיכרון הקולקטיבי“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם