לבטיו של מצביע מהמרכז
נתניהו מחושק, לפיד מאכזב, כחלון לא ברור וליברמן מרתיע. נותרה רק מפלגת העבודה, אבל כניסתה של ציפי לבני מעלה חשד עמוק לגבי העמדה המדינית שתנקוט
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- הרכש של בנט: ינון מגל מצטרף לבית היהודי
- איראן מתחזקת: מדינות המפרץ מחבקות את קטאר
בפועל, נדמה לי שכרגע אין אפשרות להגיע להסדר קבע, ומה שנותר לשאוף אליו הוא הסדרי ביניים שבמסגרתם ראוי להקפיא את הבנייה שמחוץ לגושי היישובים. הדבר דרוש גם כדי לאותת לקהילה הבינלאומית שישראל אכן מוכנה להסדר, אם וכאשר הוא יתאפשר.
כל זה עושה אותי לכאורה לאחד הבוחרים המחוזרים ביותר. מגוון של מפלגות מתיימרות להתמודד על התואר הנחשק "מפלגת מרכז". עם זאת, אני עדיין מתקשה להחליט למען מי אצביע.
יש רגעים שבהם רה"מ בנימין נתניהו משדר שהוא בעצם לא כל כך רחוק מעמדותיי, אבל רוב הזמן הוא נראה מחושק על ידי האגף הימני במפלגתו, שהתהליכים שאירעו בה בוודאי לא מעוררים בי התלהבות להצביע למענה.
יאיר לפיד אכזב אותי, כפי שעשה גם לרבים אחרים: דווקא אהבתי את נכונותו לעזוב קריירה מצליחה כדי להתגייס לטובת המדינה, אבל ההתנהלות שלו בפועל הייתה גחמנית ונגועה עמוקות בחוליי "הפוליטיקה הישנה" - החל מעצם נכונותו לקבל את תפקיד שר האוצר ללא שום ניסיון בתחום, וכלה בהתעקשות על חוק אפס אחוזי המע"מ, כשהלך מול כל המומחים בתחום מתוך אינטרס פוליטי צר.
תקדים לפיד מעורר בי חשד גם בכל הקשור למיתוס של משה כחלון כמושיע החדש, מה גם שבשלב המתקדם הזה עדיין לא ברור מהן עמדותיו ברוב התחומים, וגם את הנבחרת שלו הוא רק החל להציג.
אביגדור ליברמן, הכוכב החדש של "המרכז" הצפוף, בכלל לא מהווה אפשרות מבחינתי – ולא רק בגלל פרשת השחיתות הטרייה במפלגתו: ליברמן אמנם משדר יכולת מנהיגות יותר משאר מנהיגי המרכז, אבל במקרה שלו קיים חשש למשילות יתר. הקלות שבה הוא מנפנף את ערביי ישראל - 20 אחוז מאזרחי המדינה - מעידה על בעיה עמוקה בכיבוד כללי הדמוקרטיה, שעלולה בסופו של דבר לבוא לידי ביטוי גם כלפי מתנגדים פוליטיים יהודים.
כך שנותרה רק מפלגת העבודה, שבאופן עקרוני מהווה בחירה די טובה בשבילי: יש בה התמודדות עם המתח שבין חברה וכלכלה, ובעיקר עמדה מדינית ממורכזת ומאוזנת. לכן אני אפילו מוכן למחול ליצחק (בוז'י) הרצוג על חטאי שותפותו ושתיקתו בפרשת עמותות ברק.
אבל כאן נכנסת לתמונה ציפי לבני, והדילמה שוב מסתבכת. זו גם בעיית ההתנהלות האישית – לא רק ההופעה ב'מצב האומה', אלא גם עצם ההתעקשות הגחמנית על רוטציה. אבל מעבר לכך, יש בי חשד עמוק כלפי עמדתה המדינית. אני חושד שגם היא, כמו שמעון פרס ואחרים לפניה - ובניגוד להרצוג - הייתה לאחת מ"משיחי השלום".
הללו הפכו את השגת ההסדר עם
להבדיל מהמצב בממשלה היוצאת, שבה לבני הייתה כפופה בניהול המשא ומתן לנתניהו, החשש הוא שאם אכן תקבל לידיה את האחריות העליונה בסוגיה היא עלולה להתפתות לוויתורים מוגזמים רק כדי להביא סוף-סוף את ההישג המיוחל. לחלופין, אם תשב באופוזיציה, היא עשויה להתפתות להצטרף למאשימי ישראל באחריות בלעדית או מרכזית בבעיות המשא ומתן.
יתר על כן: ראוי לצפות ממנה ומהרצוג לבדל את עצמם בצורה הרבה יותר חריפה ועקבית מהשמאל הקורא ללחץ בינלאומי על ישראל, קל וחומר מזה הקורא להחרים אותה. לא רק הימין צריך לבדל עצמו מקיצוני המחנה שלו, וכך ראוי שיקרה גם במרכז-שמאל. בהקשר זה, דווקא לבני צריכה במיוחד לזכור את המודל ההיסטורי שהוכיח כי המטרה המדינית לא מצדיקה רדיפת יריבים מבית - הסזון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם