פירצה קוראת לשב"ח: ההפקרות שעולה בחיי אדם
לפני שנתיים נהרג ינון לבנון בתאונת דרכים כשהתנגש בו רכב שהסיע שב"חים בדרום הר חברון וההורים, חווה וחיים, טוענים: "הוא קורבן של הציבור, והאחריות היא של מנהיגי הציבור". הרשויות במדינה חושבות אחרת והזוג יצא למאבק שיוכר כחלל פעולות איבה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמעט שנתיים חלפו מאז מותו של ינון, והכאב מסרב להרפות. "מבחינה פיזית חזרנו לחיים. אנחנו מתפקדים, נוסעים, מארחים ופוגשים את הילדים", אומרת האם חוה. "אבל בפנים, המצב לא פשוט. הוא היה יכול להיות פשוט יותר, אם היו מכירים במאבק שלנו".
המאבק שעליו מדברת חוה נוגע להגדרת נסיבות מותו של בנה. על העובדות אין חולק. כלי רכב ובו ארבעה שוהים בלתי חוקיים, שניסה להימלט מניידת משטרה, דהר בכביש 60 במהירות מופרזת והתנגש חזיתית ברכבו של ינון. המחלוקת נוגעת לסיווג האירוע. מבחינת רשויות המדינה, הייתה זו עוד תאונת דרכים מצערת, אבל הוריו של ינון לא תופסים כך את הדברים. מבחינתם, בנם הוא קורבן של פעולת איבה.
"לא הסכמתי לקבל שמדובר בתאונת דרכים וזהו", מסבירה חוה את המאבק העיקש, כמעט חסר הסיכוי, שמנהלת המשפחה. "הרי הכול היה בסדר בנסיעה שלו. הכביש היה תקין וינון לא היה עייף. העקיפה שביצע הנהג הפוגע, והובילה להתנגשות, נבעה מעברה ביטחונית, ולא פלילית או תעבורתית. זה מה שההיגיון אמר ועדיין אומר לכולנו".
דרישתם של הזוג לבנון כי בנם יוכר כנפגע פעולת איבה, מצטרפת למקרים אחרים שבהם יצאו משפחות שכולות למאבק דומה. מהתקופה האחרונה זכור המקרה של אבי בן־ציון ז"ל, שלפני כחודש נהרג בשומרון במהלך אירוע של שוד רכב. המשטרה והשב"כ קבעו כי מדובר באירוע פלילי ולא ברצח על רקע לאומני, אך המשפחה מסרבת לקבל זאת.
המקרים של בן־ציון ושל לבנון נמצאים באזור האפור של חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, המגדיר מי זכאי לפיצוי על פגיעה שגרמו כוחות האויב. כמה שאלות מהותיות עדיין נתונות במחלוקת. האם כל פגיעה באזרחים ישראלים מצד פלשתינים נחשבת לפעולת איבה? האם יש משמעות לרמת הכוונה שנלוותה לפגיעה? עבור משפחת לבנון, התשובות לשאלות הללו ברורות.
"מותו של נתנאל עראמי ז"ל, שנפל מגובה רב אחרי שחתכו את כבלי הסנפלינג שלו, כבר הוכר כרצח על רקע לאומני", אומרת חוה. "נכון שבמקרים מסוימים אין פרופיל רגיל של מחבל מתאבד או חוליה עם אקדחים שלופים, אבל מתברר שלפיגוע יכולים להיות מופעים שונים - כמו חיתוך חבלים או שוד של רכב. נכון, זה עושה רושם של תאונה, אבל מדובר בפיגוע".
חודשים ארוכים אחרי שיצאו למאבק, בלי כל סיוע או גב ממשי, בני הזוג לבנון עדיין בטוחים בצדקתם - אך למודי אכזבות. הערעור שהגישו על החלטת המוסד לביטוח לאומי מתנהל בימים אלו בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, אך גם אם שם יוחלט להכיר בצדקת טענותיהם, את האמון שהיה להם במערכת כבר יהיה קשה להשיב.
בביתה הנעים של משפחת לבנון, נוכחותו של ינון עדיין מורגשת. מהקירות ניבטות תמונותיו, הגיטרה שלו תלויה על הקיר, והשלט "ברוך הבא" שקידם את פניו כשחזר מהודו עדיין נמצא על דלת חדרו.
הוא נולד בסוסיא בשנת 1984, ילד שני במשפחה שלימים מנתה 12 ילדים. מגיל צעיר התמסר לשתי אהבותיו: נגינה בכינור, כישרון שפיתח במיוחד בשנות לימודיו בישיבה המוזיקלית "כינור דוד" שבבנימין; ובנייה, בעיקר באזור הר חברון, שאליו היה מחובר בכל הווייתו. "ינון היה ילד שמח, מוכשר וכריזמטי", נזכרת האם חוה, מאבחנת דידקטית במקצועה, כשהיא מביטה באלבומים. "הוא כתב יומנים, צייר ובעיקר ניגן. הוא לא הפסיק לנגן. ביומנים שלו גילינו שירים, מחשבות והרבה עומק ורגש. בכל יום אני שומעת מעוד חבר שהוא לא מפסיק לחשוב על ינון".
לאחר שנות התבגרות סוערות, התגייס ינון לגדוד נצח יהודה בנח"ל החרדי, שם הפך למפקד כיתה. לאחר שחרורו למד שנה בישיבת חומש, ואז חזר לסוסיא והתמקד בבנייה. בין היתר הקים במו ידיו בית העשוי מצמיגים. באותה תקופה הכיר את סיון, שהפכה עד מהרה לאשתו. הוא היה אז בן 22, היא בת 16 וחצי בלבד.
"החתונה הייתה צריכה לקבל אישור מבית משפט", משחזרת חוה. "אחרי שנישאו, סיון עשתה בחינות בגרות ושירות לאומי, והם גרו בסוסיא. הרבה זמן היה להם חלום לנסוע להודו. הם חסכו בשביל זה כסף, וינון עבר קורס טפסנות ועבד בקבוצות בנייה קטנות באזור. כשהיו שואלים אותו מה הוא עושה, הוא היה עונה בגאווה 'אני טפסן', ממש כמו שאנשים מצהירים שהם רופאים או פרופסורים", היא נזכרת בחצי חיוך.
אחרי שש שנות נישואין הצליח הזוג הצעיר להגשים את החלום ולטוס להודו, אבל דווקא שם, במזרח, החליטו השניים להתגרש. ינון המשיך את הטיול לבדו. כשחזר לארץ, עבר להתגורר בבית ההורים. כך זכו בני משפחתו לחצי שנה אחרונה, יקרה, בקרבתו.
בראש חודש אדר תשע"ג, פברואר 2013, קרה האסון. ינון היה בדרכו חזרה ממבחן במכללה הטכנולוגית בבאר - שבע, שם למד לתעודת הנדסאי בניין. על כביש 60, מרחק קצר מהפרצה בגדר ההפרדה, התנגש רכבו עם זה של סעיד אלנבארי, תושב המועצה המקומית חורה שליד באר - שבע.
זמן קצר קודם לכן אסף אלנבארי בן ה-18 ארבעה שוהים בלתי חוקיים שעברו דרך פרצה בגדר הביטחון. כל אחד מהם אמור היה לשלם לו 200 שקלים. בנסיעה פרועה ומהירה במיוחד עקף אלנבארי שיירה של כעשרה כלי רכב תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף, וכמעט התנגש בניידת משטרה שנסעה בנתיב הנגדי.
השוטר בלם, הסיט את הניידת לשוליים הימניים, והסתובב כדי ללכוד את הרכב החשוד. אלנבארי ניסה להימלט מהניידת, חצה קו הפרדה רצוף, והתנגש במכונית שבאה מולו. המכונית התהפכה ונשרפה כליל. ינון, שישב בה, נהרג במקום.
שניים מהשב"חים שהיו מעורבים בתאונה סבלו משברים באגן ובגפיים ואושפזו לכמה ימים. אלנבארי עצמו פונה לבית החולים סורוקה, אובחן כסובל משברים בגפיים התחתונות, עבר ניתוחים ואושפז למשך חודש. בכתב האישום שהגישה נגדו פרקליטות מחוז הדרום הוא הואשם בין היתר בהריגה, בחבלה חמורה ובהסעת תושב זר שלא כדין.
"אמרו לנו שהיה מרדף ושינון נהרג מיד", מספר חיים כשדמעות בעיניו. בעצת רבנים החליטו בני המשפחה לחרות על מצבתו של ינון את המילים "ה' ייקום דמו" - מטבע לשון שבו הם משתדלים להשתמש בכל פעם שהם מזכירים את שמו של בנם. מיד כשקמו מהשבעה פנו ההורים למוסד לביטוח לאומי, כשהם משוכנעים שבשל נסיבות המקרה, יוכר בנם כנפגע פעולות איבה.
"כוחות המשטרה נמצאים במקום בגלל החדירות והחשש לפעולות חבלניות, גם אם מתלווה לכך חשש מפעילות עבריינית", הם מסבירים. "הגדר נבנתה כגדר ביטחון, ולא כגדר נגד עבריינים. החודרים אותה והמבריחים דרכה, עיקר עניינם הוא פגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה".
בתום השבעה הגיעו בני המשפחה גם לזירת התאונה. בין חפצים שונים של ינון שעוד נותרו במקום, הם מצאו מסמך מלוכלך בבוץ המוכיח כי רק שלושה שבועות קודם לכן שוחרר אלנבארי בערבות עצמית, לאחר שנעצר בעוון הסעת שב"ח והחזקת תחמושת. ביום האסון, מוסיפים ההורים, התקיימה באזור פעילות משטרתית מוגברת ללכידת שב"חים.
"בננו נקלע לזירת פעילות ביטחונית, שארבעת השב"חים שנסעו ברכב הפוגע היו מושאיה. אין מחלוקת על כך שהתאונה נגרמה בגלל הבריחה הפרועה של הנהג מאזור הגדר ומכוחות הביטחון", הם אומרים.
לשיטת ההורים, התאונה עונה על שני קריטריונים שמציג חוק נפגעי פעולות איבה: סעיף 1 של החוק מכיר גם ב"פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה". סעיף 2 קובע כי "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה - יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". מכאן הסיקו שהמקרה של בנם נכנס תחת כנפי החוק.
אלא שהמסקנות שהיו כה ברורות להם, לא היה ברורות כלל לוועדה המחליטה במוסד לביטוח לאומי. הוועדה אמנם לא חלקה על כך שהפגיעה התרחשה במסגרת ניסיון הימלטות מהמשטרה, אולם בקשת ההורים נדחתה בלקוניות. "מהחומר שהובא בפני הרשות המאשרת עולה כי לא מדובר בפגיעת איבה כמשמעה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. מדובר באירוע פלילי/תאונת דרכים".
ההורים לא התייאשו. הם למדו את הנושא לעומק, קראו חומרים וניסו לגייס לעזרתם גורמים שונים ובאותה הזדמנות להציף את המודעות לסכנות שסביב גדר הביטחון. בין היתר פנו למשטרת ישראל, לצה"ל, למשרד הביטחון ולחברי כנסת, אלא שאיש לא מיהר להירתם לנושא, ולעתים אף זכו בני הזוג לבנון להתעלמות צוננת.
מאכזבת במיוחד לטעמם הייתה התגובה מטעם צה"ל. "יצוין כי התאונה הייתה בשטח באחריות משטרת ישראל ומחוץ לתחומי איו"ש", נכתב שם. "עם זאת, צה"ל פועל במרחב התפר למול תופעת השב"ח ופועל ללא לאות לסכל ולמגר תופעה זו".
"זו תגובה שהיא לעג לאינטליגנציה, וגם הסרת אחריות וזלזול בנו כהורים שכולים", אומרת חוה. "הרי כשהקימו את גדר ההפרדה, הייתה התחייבות כלפי הציבור שהיא לצורכי ביטחון. פתאום לקבל התנערות כל כך מכוערת מצד הצבא, ולשמוע שמה שקורה מהצד השני של הגדר לא נמצא בתחום אחריותם? מהיכן בדיוק הגיעו השב"חים, אם לא משטחי איו"ש? ואיפה היה צה"ל לפני שהם חצו את הגדר? כל תינוק באזור מכיר את הפרצות ואת מערך ההסעות של המבריחים, וכולם יודעים שצה"ל אינו עושה די למגר את התופעה. כל מבוגר פגש את תופעת הנהיגה הפרועה של מבריחים. אבל כל צד זורק לצד השני את האחריות, ולמי אכפת מהאזרח".
אחרי לחצים הצליחו בני המשפחה להיפגש עם מפקד מרחב נגב של המשטרה, אך גם משם יצאו במפח נפש. "זו הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה הסבירה לנו את העובדות לשיטתה", אומר חיים. "ישבו שם כמה קצינים וטענו שבכלל לא היה מרדף, שאין לנו סיכוי להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה לפי החוק היבש, ושמבחינתם זו תאונה לכל דבר. אמרו שאין משמעות לכך שאלנבארי הסתובב חמוש כי 'כל הבדווים ככה', שהברחה של שב"חים נעשית רק למטרות פרנסה ועבודה, ושאין לנו מה לעשות. כאילו כל הטיעונים על נסיבות האירוע לא מתחברים לתמונה אחת".
"הכאב הגדול הוא על ההתעלמות המוחלטת", מוסיפה חוה. "כולם מתייחסים יפה אבל מנפנפים אותך בגסות. אפשר גם לראות מה אומר חוק נפגעי פעולות איבה. אמנם הדורס לא התכוון להרוג, אבל החוק חל גם במקרה של שגגה. ברור לנו שצריך להתייחס להברחות השב"חים כאל עברה ביטחונית, בעוד שהיום מתייחסים למעשה כפלילי בלבד. אז עושים למבריחים 'נו נו נו' ומשחררים אותם".
למה כל כך חשובה לכם ההכרה בבנכם כקורבן פעולת איבה?
"בשבילנו זה לדעת שינון לא נהרג רק לנו, אלא לכל עם ישראל. הוא קורבן של הציבור וגם האחריות היא של מנהיגי הציבור, לא של משפחת לבנון בלבד. אבל לרשויות נוח לא לראות את זה. פוחדים שם מההוצאה שכרוכה בכך וגם מהתקדים. לא חשבנו שנצטרך בכלל להסתייע באנשי ציבור, והאמנו שהמקרה מספיק ברור וישר כדי שיבינו בפשטות. לא היה לנו מושג על הגישה הזאת, על הניכור".
משפטו של אלנבארי עדיין מתנהל, ובני הזוג לבנון מגיעים לכל הדיונים. "חשוב לנו שהשופטת תדע שינון הוא לא סתם שם או מספר תעודת זהות, זה מישהו שיש מאחוריו הורים ומשפחה. יש לזה יותר משמעות מאשר עוד סטטיסטיקה של תאונת דרכים", אומרת חוה. "כרגע מסתמן שהמשפט הולך לקראת עסקת טיעון, והדורס יישב בכלא כשנתיים וחצי. אבל פחות קריטי לנו העונש שייגזר עליו, ויותר חשובה המהות: לאן הולכת המדינה, איך מתייחסים לאזרחים, כמה החוק באמת מגן עלינו ודואג לנו, וכשזה לא מצליח - כמה אחריות לוקחת המדינה על הטעויות שלה".
ערעורם של בני משפחת לבנון הוגש לוועדת הערר לנפגעי פעולות איבה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב, ונמצא בשלב מקדמי. "למשטרה יש כמה אפשרויות לקטלג מקרים מעין אלו, שנכנסים תחת התחום האפור", מסבירה עו"ד לימור בן־חמו, המייצגת את המשפחה. "ידוע לנו גם ממסמכים פנימיים שהוועדה בביטוח לאומי לא רואה את המקרה באופן חד־משמעי. בוודאי שאין להכיר בכל תאונה עם מעורבות שב"חים כפעולת איבה, אך פה יש מקרה של מרדף אחר רכב שבתוכו פלשתינים, ולכן יותר קל להכיר בתאונה ככזו".
ביום שבו אנחנו נוסעים לזירת התאונה, כביש 60 נראה רגוע ושקט. מבט חפוז בגדר המערכת, מרחק דקה נסיעה משם, מלמד ששום דבר לא השתנה. המעבר הצבאי ניכר היטב לעין, וכמוהו גם המעברים האלטרנטיביים בפרצות. גדר התיל הכפולה קרועה ופתוחה לרווחה, ודרכה מתנהלת תעשייה שלמה של שב"חים שמאירה באור מגוחך את גדר ההפרדה, על מיליארדי השקלים שהושקעו בהקמתה.
מדי יום מתנקזים לנקודה הזו, בשיפולי הכפר רמאדין, עשרות מבקשי עבודה מאזור חברון, דורה ודהרייה. לאחר ש"תצפיתן" מטעמם וידא כי השטח נקי, הם מגיעים ברכב לאזור הפרצה, וחוצים את שתי גדרות התיל בריצה מהירה. מהעבר השני ממתינים המסיעים, בדרך כלל בדווים אזרחי ישראל. הנהגים אוספים את השב"חים ועוזבים את המקום בנסיעה מהירה ככל האפשר, על מנת להתרחק מזירת הפשע, וגם כדי להתקדם לקראת סיבוב ההסעות הבא.
כוחות הביטחון מודעים לסכנה הטמונה במערך ההסעות של השב"חים, שהפך זה מכבר לענף כלכלי רווחי ומשגשג. במסמך של השב"כ מאוגוסט 2009, שפורסם ברשת, נכתב כי "השימוש בשב"חים מאפשר לארגוני הטרור להקים בתוך ישראל תשתית קדמית, המעורה בשטח ומסוגלת להיטמע בו בקלות, והוא תורם להגדלת הסיכויים להצלחת הפיגוע, בין היתר בשל קשריהם עם מבריחי גבול וגדר ועם מסיעי שב"חים" .
"מדובר במשחקי חתול ועכבר", אומר חיים לבנון, שמאז מות בנו עוקב אחר התופעה מקרוב. "כשעומדת ניידת מג"ב בפרצה כאן הם נוסעים לפרצה השנייה, ולהפך".
"הבטיחו לי כאזרחית מרחב ביטחוני שלא יאפשר מעבר", אומרת חוה. "בפועל, כבר שנים שיש פה פרצה פתוחה שלא לוקחים אותה ברצינות. כשמתקשרים למשטרה הם אומרים 'כן, בסדר'. לפני שינון נהרג לא שמנו לב להתנהלות הזאת".
קצין מתחנת משטרת עיירות, המופקדת על אזור הנגב המזרחי, מסכים כי אכן קיימת בעיה. לדבריו, כבר לפני כמה שנים נוצרה ההבנה שמדובר בתופעה מסוכנת, והנושא קיבל מקום גבוה בסדר העדיפויות. "אנו פועלים במאמץ משותף עם הצבא משני צדי הגדר כדי למנוע מעבר שב"חים. יש פה תעשייה שלמה שמסיעה ומנסה לא להיתפס. בעיקר בדווים, אבל יש גם נהגי מונית יהודים. הסכנה הביטחונית היא אולי לא מצדו של הנהג שרוצה להרוויח כמה מאות שקלים, ויותר מצדו של שב"ח שיחליט לקום ולעשות מעשה, אבל אנחנו תוקפים את כל התעשייה מסביב. קוראים לזה אצלנו מ"מים: זה שמעסיק, זה שמלין, וזה שמסיע".
לדברי הקצין, המשטרה אינה מקלה ראש בתופעה. "יש כוחות סמויים בשטח, יש לא פעם מרדפים, ובתקופה מסוימת גם עבדנו עם מסוק צמוד. ברגע שתצפית זיהתה קבוצה של אנשים שמתחילים לנסוע, היינו מיד מבצעים מעצרים, מתוך הנחה שאחד מאותם אנשים הוא המחבל הבא. המטרה שלנו היא להקשות על התופעה ולמגר אותה".
עם זאת, גם הוא מצביע על אוזלת יד מסוימת. "היו לנו הרבה ויכוחים עם הצבא בנוגע לפרצות בגדר. ביקשנו שיתקנו מה שצריך, והם אמרו שאם יסגרו את הפרצה היא תיפתח במקום אחר, ולכן יותר נוח שזה תחת שליטה ופיקוח. בפועל, שום דבר לא יעצור את השב"חים. אין להם יותר מדי פחד והם לא מחכים בשטח אלא מתזמנים טלפונית את הפגישה עם המסיע. כל עוד יסתפקו כאן בגדר תיל, הם ימשיכו לעבור".
מדוע שהמשטרה לא תחכה בפתח שבגדר, ותעצור כל מי שעובר?
"אנחנו לא יכולים לחכות ממש על הגדר, כי הכביש עובר בחלקו מחוץ לקו הירוק. יש מקרים שבהם שב"ח נתפס בצד הישראלי לכאורה, ועורך הדין שלו מצליח להוכיח שמדובר בשטחי איו"ש. לכן אנחנו פועלים רק במרחק של קילומטר מהגדר".
הדברים ממש לא מרגיעים את ראש המועצה המקומית מיתר, אבנר בן - גרא, שתושבי המועצה שלו נתקלים מדי יום בעשרות כלי רכב של מבריחים הדוהרים בכבישים.
"אני מתריע על חומרת הבעיה בכל מפגש עם בכירים במערכת הביטחון, אבל לחרדתי התשובות שקיבלתי הן ש'הפרצה מפוקחת ומבוקרת ונוח לנו כך'", אומר בן גרא, "זה היה מצחיק אם זה לא היה מסוכן. אני לא מבין מה הטעם בגדר אם השב"חים מצליחים לעבור דרכה. בתקופה האחרונה יש באזור כוחות בשעות הבוקר והצהריים, ואז אפשר לראות את המסיעים חונים ביערות קק"ל באזור ומחכים שם לשב"חים כדי לא להתגלות. בשש בבוקר כבר ממתינות שם מכוניות, לוקחות וטסות. אני דורש שהפרצה תיסגר לאלתר. זה לא באמת מסובך, אלא תלוי בתקציב".
חיים לבנון אומר לנו כי הוא מתקשה להבין כיצד הגדר פרוצה, ועולם כמנהגו נוהג. "עברו כבר שנתיים מאז שינון נהרג, ושום דבר לא השתנה. המדינה עושה מעצמה צחוק, אנשים נכנסים ויוצאים וזה לא מעניין אף אחד. הטיילת הזאת היא השלטת כאן, ולא צה"ל. אין לדעת מתי זה יתפוצץ לנו בפנים בקלות בלתי נסבלת. אי אפשר לזלזל באזרחים שזכותם המלאה לקבל ביטחון. זה מאבק שלא נוגע רק למקרה הפרטי שלנו".
"למשפחה חשובה ההכרה העקרונית שלא מדובר באירוע אקראי אלא בתופעה באזור הזה", מוסיפה עו"ד בן־חמו. "יש פה אטימות למשפחה שנקלעה למצב קשה. חושבים שמשפחות שכולות נאבקות בשביל כסף, ואכן מדובר בסכומים לא מבוטלים, אבל זה ממש לא העניין במקרה שלהם. מדובר באנשים אידיאליסטים עם אמון במדינה, והיחס שקיבלו הוא סטירת לחי בעבורם. לא הייתה ברירה אלא לפנות לאפיק המשפטי. אני מקווה שבית המשפט יפתח את הראש ואת הלב, כי רק אחד מהשניים לא יספיק".
תגובת המוסד לביטוח לאומי:
"תביעת המשפחה להכיר בבנם זכרו לברכה כנפגע איבה נדחתה על ידי הרשות המאשרת במשרד הביטחון. הביטוח הלאומי משלם תגמולים לנפגעי איבה ובני משפחותיהם רק אם הוכרו על ידי הרשות במשרד הביטחון".
תגובת משרד הביטחון:
"המשרד משתתף בצערה של משפחת לבנון, אך יודגש כי החלטת הרשות המאשרת באירוע הנדון ניתנה על סמך ממצאי חקירת המשטרה. מעבר לכך, אין באפשרותנו להתייחס להליך שתלוי ועומד בבית המשפט".
תגובת דובר צה"ל:
"הפעילות נגד השב"חים מחייבת עיסוק רב־מערכתי מצד כלל הרשויות במדינה. בצה"ל ערים לנזקים בגדר ופועלים באופן גלוי וסמוי למען הגנת תושבי האזור ולמניעת מעבר שוהים בלתי חוקיים. במרחבים שגדר הביטחון ניזוקה בהם פועל צה"ל במישורים רבים, הכוללים בין השאר מעצרים והעמדה לדין".
תגובת משטרת ישראל:
"תופעת מסיעי השב"חים מוכרת למשטרה, ואנו פועלים באופן יומיומי בפעילות נחושה, גלויה וסמויה, נגד מסיעי השב"חים. לצערנו, כל עוד לא יימצא פתרון לפרצות הקיימות בגדר - שאינה נמצאת בתחום האחריות של משטרת ישראל - תימשך תופעת הסעת השב"חים, שיש לה היבטים כלכליים וביטחוניים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם