הימין של בנט לא מאמין בכלכלה אחרת
כשנפתלי בנט מתגאה בהעלאת שכר המינימום ואורי אורבך מודה שמבחינה כלכלית אין הבדל גדול בינו לבין שלי יחימוביץ' – הבוחרים צריכים להבין שאין קשר בין הימין שמוצג להם לבין ימין כלכלי אמיתי
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- משפחת הנהג שהתאבד: יש לבצע חקירה עניינית
- בכיר במשטרת צרפת התאבד לאחר הפיגוע בפריז
"רואה אני המון אין-קץ של אנשים דומים ושווים הסובבים בלי מנוח סביב עצמם כדי לזכות בהנאות קטנות והמוניות שבהן ממלאים הם את נשמתם... מעל לכל אלה מתנשא שלטון אדיר ואפוטרופסי, המקבל עליו להבטיח את הנאותיהם ולהשגיח על גורלם לבדו. זהו שלטון מוחלט, פרטני, סדיר, שקול, מתון ודואג לעתיד. אולי היה דומה לשלטון אבהי אילו שם לו כמוהו למטרה להכשיר את בני האדם לגיל הגברות;
אלא שכל מבוקשו רק להשאירם ילדים לעולם ועד; נעים לו לראות את האזרחים בהנאותיהם, ובלבד שישימו בהן את כל מעייניהם. ברצון הוא פועל למען אושרם, אבל רוצה הוא להיות הגורם היחיד והפוסק היחיד בעניין; הוא דואג לביטחונם, חוזה מראש את צורכיהם ומבטיח את סיפוקם, מקל על תענוגותיהם, מנצח על ענייניהם העיקריים, מנה את תעשייתם, מסדיר את עיזבונותיהם, מחלק את ירושותיהם; וכי לא יוכל לחסוך מהם כליל את טורח החשיבה ואת עמל החיים?"
(הדמוקרטיה באמריקה, תרגום: אהרן אמיר, ירושלים תשס"ח, עמ' 763).
לצורת שלטון מעין זו, שחזה הוגה הדעות הצרפתי המבריק, ושלבסוף אכן באה לידי ביטוי ברוב המדינות הדמוקרטיות בדמות "מדינת הרווחה", ניתן כיאות השם הצרפתי אֶטָטִיזְם (Étatisme, "מדינתיות"). בעיני האטטיסטים, על המדינה לדאוג לאזרח, לכל צרכיו ובכל מצביו. לכל בעיה ותקלה יש לאטטיסטים תשובה: המדינה צריכה לטפל בכך! בין אם זה מחירי הספרים או הלחם, מערכת הצדקה או שכר העובדים, יד המדינה בכול ויד כול בה. ואם מאן דהוא חלילה מסיג את גבול המדינה, כגון נדבנים או ארגוני סיוע, הרי זה פסול בעיניהם - זה תפקיד המדינה, ועצם העובדה שקיימת מצוות צדקה בעולם, לדוגמה, מעיד שהמדינה כושלת בתפקידה.
האטטיזם מניח שזכותה של המדינה, ואף חובתה, להתערב כמה שיותר בחיי אזרחיה; הוא מניח שאנשי המדינה (כלומר נבחרי הציבור והפקידים הממונים) יודעים (יותר טוב מן האזרחים) כיצד לטפל בכל דבר ועניין, שהם באמת מעוניינים בטובת הכלל ואין להם רצונות משל עצמם המתנגשים בה, וכי יש להם הזכות המוסרית לשלול מאזרחי המדינה זכויות מסוימות, לטובתם-הם. כמו אב אל בנו, כפי שציין דה טוקוויל, אלא שדבר זה נמשך מינקות עד זקנה.
כל כך הורגלנו לתפיסה הזו עד שהיא נעשתה למושכל ראשון בעיני אנשים רבים. כאשר הם נתקלים בבעיה כלשהי עם מיד מעלים על הדעת שהמדינה, היא ולא אחרת, יכולה בחכמתה לפתור אותה, ויותר מכך - הם בטוחים שחוק שתחוקק המדינה יביא בוודאי ליותר תועלת מאשר נזק.
שכר המינימום הוא דוגמה טובה לכך: תופעה שמעוררת את כעסנו (אנשים המשתכרים שכר נמוך מאוד) מובילה אותנו לחשוב שחוק ישיר בעניין (איסור להעסיק אנשים בשכר נמוך מאוד) יפתור אותה. לרוב איננו חושבים על ההשלכות (אי העסקת אנשים שאינם עומדים ברף השכר שקבענו) או מניחים שהן תהיינה חמורות פחות מהמצב הקיים, כי לפחות איננו רואים אותן. לזה מצטרפת גם עמדה שלא מאמינה ברצון החופשי של כל אדם ואדם, וסבורה שהעדפת העובד שכר נמוך על פני אבטלה, לדוגמה, אינה ראויה להתחשבות.
היית יכול לצפות שהעמדה הנגדית, השוללת את מעורבות המדינה בחיי האזרח, תהיה פופולרית בימין, ובפרט במפלגה הימנית ביותר בכנסת, הבית היהודי. אז היית מצפה. בפועל, רוב המתמודדים בפריימריז לבית היהודי מגלים סוג כזה או אחר של אטטיזם, בפרט בנושאים הקרובים ללבם.
בשאלון שהעברתי למתמודדים בבית היהודי, וש-15 מהם ענו עליו, עלו הנתונים הבאים:
• כשליש דיברו על רגולציה כמרכיב תקני במדינה, שליש דיברו בשבחה ושליש אמרו שיש למעט בה. אם זוכרים שרגולציה היא אחד הכלים המרכזיים של התערבות המדינה בחיי האזרחים, והחלטות הרגולטור שאינן צפויות מהוות עול כבד על העסקים, זו אינה תמונת מצב מעודדת.
• שכר מינימום: רוב הנשאלים הביעו תמיכה במצב הקיים, ומיעוט גדול הביע תמיכה בהעלאתו. לא היה מי שתמך בהורדת שכר המינימום, דרישה שאינה מצטיירת יפה בציבור אך הולמת כלכלת שוק הסבורה שהדבר יפתח את השוק בפני עובדים נוספים ויעזור (כן, יעזור) לשכבות החלשות.
• איגודי עובדים: רוב הנשאלים סברו שיש לבטל חוקים שנותנים לעובדים כוח לא-מידתי (נקודת אור מסוימת בהקשר שלנו, אך התשובה שבה בחרו הייתה כללית מספיק כדי לא להתחייב לשום מהלך קונקרטי).
• מה באשר לעידוד עסקים קטנים ועסקי היי-טק? רוב מוחץ הסתמן לגישה התומכת בעידוד עסקים כאלה, ולא היה אחד שסבר שעידוד ממשלתי לעסקים יכול להיות מזיק, משום שהוא לא נותן לכוחות הברירה הטבעית הקפיטליסטיים לפעול בצורה טובה, ומבזבז כספי ציבור רבים על עסקים שבסופו של דבר ייכשלו.
• כך גם בנוגע להצלת עסקים כושלים (כבמקרה מפעל פרי גליל) - רוב המתמודדים סברו שבמקרים מסוימים ראוי להציל עסקים כאלה, אם כי הסתייגו מהגישה הסוציאליסטית שלפיה אסור בשום מקרה שעובדים יפוטרו במקום עבודתם.
מקרי המבחן המעניינים ביותר הם בנושאים החשובים אידיאולוגית למתמודדים - תקציבים ייחודיים למוסדות חינוך דתיים ותחבורה ציבורית בשבת. במקרים אלה, כך עולה, אין כמעט מי שתומך בגישה הלא-אטטיסטית, שלפיה אל למדינה להתערב בחיי אזרחיה, אם בתקציבים לחינוך שלדעת נבחריה הוא "טוב יותר", ואם בעניין תחבורה ציבורית בשבת, שבה רוב המתמודדים תומכים בסטטוס קוו ישן או בסטטוס קוו חדש שיגובש.
גם בנושאים אחרים, שלא שאלתי בהם את
אני יודע, להיות מופתע שאנשי הבית היהודי נוטים למעורבות של המדינה דומה להפתעה מכך שהם מתנגדים לנישואי הומוסקסואלים. כשנפתלי בנט מתגאה בהעלאת שכר המינימום ואורי אורבך מודה בפה מלא שמבחינה כלכלית אין הבדל גדול בינו לבין שלי יחימוביץ', אין כאן סודות גדולים. אבל אם אתם רוצים לבחור בח"כ שימשוך קצת את ידי המדינה ממעורבות בכל מקום אפשרי, פשפשו קצת בדברי המועמדים בתקשורת, עיינו בתשובותיהם לשאלון, והחליטו בעצמכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם