הגעתו של נתניהו לפריז - הוכחה למנהיגות
בתקשורת הישראלית לא ניתן היה לקבל דיווח אמת על קבלת הפנים הנלהבת שנתניהו קיבל בבית הכנסת בפריז. חופש העיתונות, כך מתברר, הוא לבודד את ראש הממשלה בכל דרך
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאחר שראיתי את הדיווחים האלה באנגלית, התעוררה אצלי השאלה: איך ידווחו על אירועי פריז ב'הארץ', למשל. שהרי כבר שלשום במהדורות החדשות בקול ישראל אפשר היה לראות לאן נושבת הרוח. במקביל להודעה על נסיעת נתניהו לפריז, פרסמו במקביל את הביקורת של ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג. מאוד מתאים לו, הוא טוב בלהיות אופוזיציה. ובייחוד פרסמו בהבלטה כי יהדות הפיגועים, ארגון נפגעי הטרור, מותח ביקורת על נסיעת נתניהו לעצרת ההזדהות בעוד הממשלה טרם העבירה לארגון מיליון שקל.
אתם מבינים? ביום שבו ישראל והעולם מתאחדים בהזדהות עם צרפת ויהודי צרפת בעקבות מתקפת הטרור האסלאמיסטי, יהדות הפיגועים דואגת לפיגור במילוי החור בתקציב. זה כמובן לא הכול: מי שעקב אחר האירועים בבית הכנסת בפריז בתום נאום נתניהו שם, שם לב ודאי לשירת התקווה בסיום. איפה לא שרו התקווה? נכון, באופרה הישראלית. מנצח יהודי צרפתי רצה שהמופע שלשום יסתיים בשירת התקווה לאות סולידריות והנהלת האופרה הישראלית בחרפתה סירבה לאפשר זאת.
אבל בתקשורת הישראלית לא ניתן היה לקבל דיווח אמת על קבלת הפנים הנלהבת שביבי זכה לה בבית הכנסת. זה חופש העיתונות. במקום זה קיימת טכניקה להפוך את ראש הממשלה לאינקומוניקדו – מבודד תקשורתית. זאת באמצעות דיווחים מלאי חרון ועצבנות על כל מה שמסביב. על איך נדחק ואיך גנב את ההצגה ואיך עשה זה ועשה אחרת. לא רק הנשיא אובמה לא אוהב את זה שנתניהו מרשה לעצמו להתנהג כאילו ישראל היא מעצמה. גם נשיא הרפובליקה לא אוהב את זה, ולכן אסר עליו להגיע לצרפת.
עצם הגעתו של נתניהו הייתה דבר חשוב. וכך גם הצדיק ראש הממשלה את אמרת הכנף של ראובן ריבלין מלפני שנים: "היה היה פיל ושמו ביבי". זה היה אחד המקרים שבהם נתניהו עשה שימוש צודק בכוחו, בתושייתו וביכולותיו. הגיע לצרפת, ונדחק באלגנטיות לשורה הראשונה של המנהיגים.
אבל העיקר הוא המשמעויות ההיסטוריות, שנעלמו מעיני הפרשנים הישראלים, אך לא מעיני הצרפתים. הופעתו של נתניהו בבית הכנסת וההתלהבות שעורר בכניסתו ובהופעתו יכולים להזכיר רק אירוע אחד בתולדות יחסי מדינת ישראל עם יהדות נרדפת: ביקורה של גולדה מאיר בבית הכנסת במוסקבה בראש השנה בשנת 1948, מיד לאחר הקמת המדינה ותוך כדי מלחמת העצמאות. ההמון היהודי חגג סביב גולדה ועורר הלם בהנהגה הסטליניסטית של ברית המועצות.
כך גם ההשוואה של מתקפת הטבח במערכת "שארלי הבדו" עם ה-11 בספטמבר, לא לגמרי מדויקת. דווקא צעידתו של האיש משמאלו של פריזדנט דה-לה-רפובליק, מחמוד עבאס, מזכירה את ההשוואה הנכונה יותר: טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.
11 בספטמבר היה מגה-פיגוע. משמעותו הייתה בעצם התרחשותו בלב ארצות הברית ובכמות הנפגעים חסרת התקדים. הטבח ב"שארלי הבדו" – וכמובן ההקשר היהודי – רצח היהודים במרכול הכשר, הוא התקפה ישירה על מוקד המסמל את ערכי המערב, זו פגיעה נגד מדינה מערבית מרכזית וכוחו לא בהמוני הנפגעים. הטבח במינכן 1972 היה מתקפה בגיבוי של ברית המועצות ומזרח גרמניה, בביצוע פלסטיני ובסיוע של הארגונים החשאיים של הגוש הסובייטי-הקומוניסטי. הכוונה הייתה לערער את היציבות במערב וגם ליצור את הבלבול המוסרי על ידי פגיעה ביהודים. האולימפיאדה גם היא מסמלת את ערכי החופש, השלום, כל מה שהמערב מייצג.
נוכחותו של נתניהו בפריז שלשום לא אפשרה לצרפתים להתחמק מהמשמעויות האמיתיות של מעשי הטרור על אדמתם - העובדה שמדובר במתקפה של האסלאם הפוליטי נגד העולם החופשי המודרני. נתניהו, יחד עם ראש ממשלת קנדה הארפר, היו מהבודדים שאמרו את האמת בנושא. הנשיא הולנד חמק בין הריקושטים.
בישראל מעניקים בולטות לדברי הבל מבית מדרשו של אהוד ברק על כך שלא צריך לדבר, צריך לעשות. דברים מהסוג הזה.
כמו בשני האירועים ההיסטוריים של מוסקבה ב-1948 ומינכן ב-1972, גם מתקפת הטרור בפריז היא רק תחילתה של מתקפה מסלימה. מינכן הייתה מאיץ לשרשרת ניפוץ, שהגיעה לשיאה במלחמת יום כיפור כעבור שנה ולפיגועים נוספים אחריה. ההתלהבות הלאומית של יהודי ברית המועצות הסתיימה במתקפת טרור אנטישמית שהסתיימה רק עם מות סטלין.
אקו"ם