עלייתם ונפילתם של פייגלין ו'מנהיגות יהודית'
הרזומה של "מנהיגות יהודית" ושל פייגלין פשוט ומוכר: כמה התמודדויות כושלות בליכוד, קדנציה קצרצרה בכנסת, ונפילה. אבל מאחורי כל אלה מסתתר סיפור אידיאולוגי מורכב של מורדים שהתכנסו יחד, תפיסות ציונות חדשניות וטרנדים שהקדימו את זמנם
עוד כותרות ב-nrg:
• הרב אריאל: חתונה בגיל 30? "אסון לעם ישראל"
• כחלון הציג כיתה אלמונית שלפתע זכתה בלוטו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הציבור האמוני", כלשונם, זה שהישראליות שלו נגזרת מתודעת ייעוד ולא מאינסטינקט הישרדות, זה שהמקדש שלו הוא בהר הבית ולא ביד ושם, צריך להנהיג את המדינה. באמצע הדיון, שעוד עתיד להשפיע רבות על הפוליטיקה בישראל, הגיעה אליהם ידיעה על מפץ אחר: רבין נרצח. באותו לילה נוסדה "מנהיגות יהודית".
שנות דור של דיבורים בתוך הציונות הדתית על חזון של "עליית קומה" במפעל הציוני, לכיוון של ביסוסו מחדש על המסד העמוק של הזהות היהודית, הייעוד והנבחרות, עברו ברגע אחד מהתרפקות תיאורטית אל שולחן השרטוט הפוליטי. החזון הרחוק הזה הזין כל השנים את הציונות הדתית, אך לא הפריע לה לראות את עצמה ככינור שני למנהיגות החילונית, שנתפסה כמובילה הלגיטימית של מדינת ישראל עד להודעה חדשה. ההודעה החדשה הייתה הסכם אוסלו.
"אוסלו היה שברה של המנהיגות הציונית הוותיקה", מסביר מוטי קרפל, מביתו בבת־עין שבגוש עציון. "זו לא הייתה סתם טעות פוליטית, אלא שבר עמוק הרבה יותר. משהו בתשתית הציונית התערער. זה כבר לא היה עניין של הפגנות. בטווח הארוך, הבנו, הפתרון היחיד הוא שהציבור 'שלנו', המאמין, ינהיג את המדינה".
"אני הגעתי ל'זו ארצנו' כי אוסלו שיגע אותי, הפך לי את העולם", משחזרת ד"ר ניצה כהנא, חוקרת רפואית ב"הדסה" ופעילה מרכזית במנהיגות יהודית. "הוא גרם לי, אישה בהיריון שביעי, לצאת עם הילדים הקטנים פעמיים בשבוע כדי להפגין. אחותי תמר ואני ארגנו הפגנות, תלינו שלטים, עשינו כל מה שאפשר". כשההפגנות דוכאו ואוסלו הפך למציאות מדממת, הבינה גם כהנא שהגיע הזמן לקחת אחריות מסוג אחר. "הגענו למסקנה שצריך להגיע למקום שבו מתקבלות ההחלטות, כלומר למנהיגות הפוליטית".
זו מסקנה טבעית, לא?
"עובדה שזה לא היה פשוט לאף אחד. רק הפעילות האינטלקטואלית שהחלה אחרי 'זו ארצנו' הביאה אותנו למסקנה הזו. כדתיים, גדלנו על תפיסה שמשאירה את ההנהגה לכוחות אחרים".
כמו תמיד בהיסטוריה, גם כאן סוד קסמם של מסרי "מנהיגות" היה היכולת לנסח את מה שכבר רחש ורגש בשטח. עמית הלוי, למשל, מעיד על עצמו שנכבש מיד במסרים היסודיים של מנהיגות – יציאה מהסקטוריאליות ואתגור הנחות היסוד של המשטר הקיים – דווקא בגלל שכבר חשב עליהם קודם לכן. המאמרים של "לכתחילה", הוא אומר, העניקו למחשבות ביטוי קונקרטי ומסגרת ארגונית.
"נגענו במשהו שהיה על סף התודעה של אנשים רבים", אומר מוטי קרפל. לדבריו, הגיליונות הראשונים של "לכתחילה", שראו אור בחורף תשנ"ז, הניבו מיד עשרות פניות של אנשים שהתנדבו להפיץ את העלון ביישוביהם. "התחלנו לבד, עם מימון קטן שהשיגו לי שמואל ומשה, והתגובות היו מדהימות", הוא אומר.
נסיקתה של מפלגת "הבית היהודי", ובעיקר פתיחתה אל מעבר לגבולות המגזר הדתי ושאיפתה להיות מפלגת שלטון, הן במידה רבה פרי מאוחר של תובנות שהבשילו בחוגי מנהיגות יהודית וקיבלו את ניסוחיהן המלוטשים במאמרים ב"לכתחילה" ובבמות דומות. בסרטון שהפיק אדיר זיק עבור מנהיגות יהודית ב־2004 הוצג משדר בחירות פיקטיבי שבו מתברר כי מפלגת־גג בשם "ישראל יהודית" זכתה ברוב סוחף בבחירות לכנסת.
כפי שמדגיש המשדר, מדובר במפלגה שחרתה על דגלה זהות "יהודית" ולא "דתית", ושהמילים דתי וחילוני לא נשמעו כלל בקמפיין הבחירות שלה. "לא עוד מפלגה דתית שפונה רק אל הדתיים", מסביר שם פרשן את מה שכונה על ידו תופעה מרתקת, "אלא מפלגה שפונה אל החילונים והדתיים כאחד". לא צריך הרבה כדי לטוות את החוטים בין החזון ההוא למציאות שהחלה באיילת שקד ומושכת כעת דמויות כמו ינון מגל, רונן שובל או דני דיין.
לא בכדי פנה פייגלין אל פעיליו, בנאום הפרידה שלו מהליכוד, וקבע כי "תופעת הבית היהודי" קיימת בגללם. "בנט הוא מימוש של התודעה שקידמנו במנהיגות יהודית", אומר קרפל, שעזב את התנועה ב־2006 מתוך ביטחון בכך שהליכוד אינו הפלטפורמה הנכונה להמשך קידום רעיונותיה. "הוא לא צריך לדבר על מנהיגות יהודית, הוא משדר את זה בצורה פשוטה".
המסר שלו לא רדוד יותר?
"לא. אני יכול לעבור איתך על הנאומים וההתבטאויות שלו, ולהראות לך אחד לאחד את ההתאמה לחזון המקורי של מנהיגות יהודית. מבחינתי, לראות את הבית היהודי זה לראות את החזון שלנו מתממש".
גם פרופ' אשר כהן, איש מדעי המדינה וחוקר הציונות הדתית שהתמודד השבוע בעצמו בפריימריז של הבית היהודי, סבור שמה שמתרחש במפלגה בהנהגתו של בנט הוא מימוש החזון המקורי של מנהיגות יהודית - אם כי באסטרטגיה הפוכה: "מנהיגות יהודית אמרו – ולדעתי זו הייתה שטות – נצטרף כמיעוט למפלגת השלטון ונשתלט על האג'נדה. כאן זה הפוך: הבסיס הוא במחנה האמוני עצמו, וממנו מרחיבים שורות. זה הרבה יותר הגיוני, וכך גם היה בעבר. "שתי תנועות אידיאולוגיות שלטו עד היום בחברה הישראלית - הציונות הסוציאליסטית ואחריה הציונות הרוויזיוניסטית. כעת מגיע תורה של הציונות הדתית. אבל חשוב להבין שהתנועות הקודמות הגיעו לדומיננטיות רק בעקבות מיתון האידיאולוגיה המקורית ופתיחת השורות. גם הציונות הדתית כנישה לא תצליח להנהיג – אלא אם היא תשכיל להרחיב את השורות ולהכיל שוליים רחבים".
אז אתה חושב שהחזון הוגשם?
"אנחנו עוד ממש לא שם, כי עמוק בפנים אנחנו תקועים. אנחנו מכירים רק סוג אחד של הלכה אורתודוקסית, שלא יודעת איך להסתגל לתפקיד של תורת עם. אולי כעת, עם העוצמה הפוליטית שבנט צובר ועם היכולת להתחבר לציבור לא דתי רחב, הדבר ייתן רוח גבית לרבנים המעטים שמעזים לסלול דרכים שיכולות להוביל אותנו למקום הזה". לא מדובר רק בבנט. בשנים האחרונות אנחנו עדים למספרם הגדל של חברי הכנסת הדתיים במפלגות החילוניות, ח"כים שאינם סבורים כי עליהם לייצג מגזר. תופעה כזו לא יכלה להתרחש כאשר "מנהיגות" החלה את דרכה.
לדברי ניצה כהנא, "אחת הסיבות לכך שנכנסנו לליכוד הייתה שאם פייגלין היה מקים מפלגה חדשה, היא הייתה נתפסת אוטומטית כמפלגה דתית. אלה היו ימים אחרים".
ואכן, בישראל 2015 הרעיון של מנהיגות שבאה מן המגזר הדתי אל הזירה הלאומית לא נראה מופרך בכלל, אבל כשחוזרים עשרים שנה אחורה מגלים מציאות אחרת לחלוטין. עמית סגל עוד לא התגייס לגלי צה"ל, עקיבא וענהאל עוד לא רצו למיליון, ומפגשי ההידברות שלאחר רצח רבין רק החלו. המדרשה בעין־פרת, כמו שאר המכינות המעורבות, טרם נוסדה, וטרנד הכיפות השקופות עוד לא הומצא.
המגזר הדתי היה בעל גבולות ברורים, והאתגר הראשון שהציבה מולו מנהיגות יהודית היה להעז ולדחוף את עצמו להנהגה. אדיר זיק המנוח, שגדל בערוגות האליטה הישנה, קרא למטמורפוזה הזו "לעבור מב' לא'": שהדתיים יפסיקו לראות את עצמם כנספחים, כפי שמשתקף באות המסורתית של פתק ההצבעה למפד"ל (ב), ויתחילו לחשוב כמובילים (א, האות של מפא"י). האתגר השני, התובעני יותר, שהוצב לציבור הדתי, היה לפתוח את הראש ולהבין שניהול המדינה דורש יותר ממה שנדרש בניהול קהילה; להבין שהאנכרוניזם החביב כל כך על השיח ההלכתי המתקיים במחוזות המוגנים של שמירת המצוות, אינו יכול לשמש את החשיבה על מדינה יהודית באמת.
באתגר הראשון, "מנהיגות" הצליחה ללא ספק. אך לא כך באתגר השני: בתנועה הזו, כך אני חשתי, לא הפנימו באמת שכדי להנהיג את עם ישראל צריך להתרומם מהזהות הציונית־דתית ולהכיל הרבה יותר. שמפלגת שלטון אינה יכולה להיות סמן ימני קיצוני, ושהחזון אינו יכול להיות מושתת על בוז לכל מה שעשו ועושים מנהיגי ישראל האחרים. התחושה הזו דחפה אותי, בשלב מסוים, לוויכוחים אידיאולוגיים מרתקים עם משה ועם ניצה, ולפרישה מהתנועה. אינני מאמין במהפכות ובמשיחים.
את קרפל, השאלות הנוגעות לדמותה של המדינה העסיקו שנים רבות לפני הקמת "מנהיגות". באלול תש"מ (1980), כסטודנט חילוני, הוא הגיש עבודה סמינריונית בפילוסופיה, תחת הכותרת "יהדות וציונות חילונית – דיאלקטיקה וסינתזה".
קרפל, בוגר בית הספר הריאלי בחיפה וקצין שריון שחווה את מלחמת יום הכיפורים, היה אז בשלבי התעניינות ראשונים במשנת הרב קוק. מאז הספיק לחזור בתשובה, להפוך לתלמיד קרוב של הרב יצחק גינזבורג, להתיישב בבת־עין שבגוש עציון, וגם להיפגש ביסודיות עם משנתו של שבתי בן־דב, פילוסוף הלח"י הנשכח, דרך יהודה עציון - תלמידו הנאמן ומהדיר כתביו. כאיש "מנהיגות" פרסם קרפל ב־2003 את הספר "המהפכה האמונית", המהווה סוג של תעודת זהות אידיאולוגית.
לפני שנים אחדות, במהלך ניקיונות לקראת פסח, נתקל בעבודה האקדמית הישנה, ונדהם. "מה שכתבתי שם זה ממש 'המהפכה האמונית', כולל משפטים זהים", הוא אומר. בעת כתיבת הספר כלל לא זכר את העבודה ההיא, שאותה חיבר כאשר היה עדיין בזהות אחרת. מתברר שכבר כסטודנט וקצין חש במשבר העמוק של הציונות החילונית הגאה שעליה גדל – והבין שהפתרון מצוי בשיבה אל זהות יהודית, בלי לוותר על היתרונות שהעניקה החילוניות למהפכה הציונית.
אני שואל את קרפל האם מה שהתרחש במנהיגות יהודית הוא מעין מפגש מפרה בין הציונות הדתית מבית המדרש של הרב קוק, שהעלתה על נס את פועלה של התנועה הציונית, ובין משנות רדיקליות יותר כמו אלה של שבתי בן־דב או הרב גינזבורג, שראו בה סוג של תנועת־בוסר מאכזבת, וקיבלו את ביטוין ב"חי וקיים".
"יש קו עמוק שמפריד בין מנהיגות יהודית ובין תנועות כמו 'חי וקיים'", הוא טוען. בעיניו, השורש העמוק והמהותי ביותר לאידיאולוגיה של מנהיגות יהודית הייתה ועודנה דווקא משנת הרב קוק. בשל כך, "'מנהיגות' פעלה מתוך כבוד עמוק למערכת הציונית הממלכתית, וביקשה לבנות מתוכה ועל גבה".
מה אם כן ההבדל בין התנועה הזו לבין גוש אמונים? הרי גם בגוש אמונים דיברו על להפסיק להיות משגיח הכשרות של הרכבת, ולעבור אל הקטר.
"נכון, אבל שם לא הלבישו את זה בכלים פוליטיים. בנוסף, גוש אמונים התחיל מתוך תודעה של אותה ציונות ישנה וטובה שצריך רק לחזק ולרענן – ולא כמהלך חדש לגמרי. הם אמרו: הציונות עייפה, נזריק בה חיים. האמת היא שאנשי גוש אמונים אכן באו אל הסיפור הישראלי ממקום אחר, מהמקום שלנו, אבל הם לא היו מודעים לפער הזה. אלמלא 'שלום עכשיו', שהחצינה את התודעה הישראלית האחרת, הם בכלל לא היו יודעים שיש חידוש במה שהם אומרים ביחס להנהגה הישראלית. ארבעים השנים של גוש אמונים הן ארבעים שנות עיבור, היריון ארוך שמוליד את המהלך הגדול. התודעה פשוט עדיין לא הייתה בשלה".
יהודה עציון, שהיה שותפו של קרפל ב"חי וקיים", מסביר שגוש אמונים מעולם לא היה תנועה מהפכנית באמת. "הם רק ניערו אבק מערכים שכבר התקדשו בציונות הקלאסית, כמו עלייה והתיישבות. אנחנו ביקשנו ללכת לתכנים שגוש אמונים לא נגע בהם אף פעם, כמו סנהדרין, מקדש ועיצוב מדינת ישראל על פי התורה. כחבר מזכירות גוש אמונים ניסיתי לא פעם להעלות דברים כאלה, אבל זה לא התקבל. חנן פורת והרב משה לוינגר די התנערו מעיסוק כזה".
עציון היה גם הוא שותף לדיונים שהולידו את מנהיגות יהודית, אך נותר בחוץ כשהבין שהתנועה מבקשת לקדם את ערכיה דרך המערכת הפוליטית הקיימת. בכל זאת, כאשר משה פייגלין הגיע לתת חוג בית בעפרה, היה זה עציון שהשמיע דברי הקדמה – ובין השאר ציין כי הוא עצמו אינו משתתף בבחירות לכנסת, כי אינו מאמין בשיטה.
אני, כחבר "מנהיגות" שהוא גם ציוני אדוק, הרחתי משהו לא טוב. במהלך הדיון שאלתי את פייגלין מה מבדיל בינו ובין עציון. ציפיתי לשמוע על תהום אידיאולוגית, על הערכה עמוקה להישגיה של מדינת ישראל ועל מחויבות לאופייה הדמוקרטי – ובמקום זה שמעתי תשובה מגומגמת משהו, שמציגה את ההבדל כטקטי בלבד.
כשאני מספר על כך היום לאנשי מנהיגות יהודית, הם מזדרזים להרגיע אותי ולומר שהעמימות הזו נעלמה מזמן, ושיחסה החיובי של התנועה למפעל הציוני, על הישגיו ה"חילוניים", אינו מוטל בספק. אבל לא כולם קונים את זה: במאמר מאלף שפרסם בשבוע שעבר רן ברץ באתר "מידה", תחת הכותרת "המסע שלי עם פייגלין", הוא לא שוכח את "המצע המזעזע שכתב להם הלל וייס, שלאורו הטענה שפייגלין לא רוצה מדינת הלכה נשמעת כמו בדיחה".אכן, דברים רבים השתנו מאז שווייס היה בשר מבשרה של מנהיגות יהודית, אבל בסיס התודעה נותר כזה שיש בו מתח, בלתי פתור, בין מהפכנות להמשכיות.
התמהיל האנושי המיוחד של אנשי מנהיגות יהודית ניכר לעין גם בכנסים הראשונים שקיימה התנועה, וגם ביום שני שעבר, שעה שפייגלין כינס את נאמניו בבנייני האומה כדי להודיע על המשך דרכו. ברגע הראשון בולטים החרדים והחילונים, אבל רגע אחר כך אתה נזכר שבעצם כולם אותו דבר. כולם אינדיבידואליסטים, אנשים שהולכים נגד הזרם, דעתנים ואידיאליסטים ועקשנים.
המבטא הרוסי, שאי אפשר שלא לשמוע באולם, העיר בי מיד את האסוציאציה המדויקת ביותר: דיסידנטים. כולם כאן דיסידנטים, מתנגדי משטר בעברית. אנשים שיש להם אמונה, והיא אינה המובן מאליו. כאלה שחושבים לבד והולכים עם האמת שלהם מול המערכת. קו האופי הזה מסביר גם את ההרכב האנושי. כך למשל אצל ניצה כהנא, שאמנם האשימה את תהליך אוסלו בפעילות האינטנסיבית שלה במנהיגות יהודית, אך חושפת גם מרכיב אישיותי פרטי. היא גדלה במושב שלווה שבדרום, במשפחה תוניסאית מרובת ילדים, שלדבריה ניהלה אורח חיים שונה מאוד מזה של הסביבה. "אנחנו גדלנו בצורה עצמאית, ואצלנו לחץ חברתי לא היה פקטור", היא מספרת.
ה"אנחנו" כולל את אחותה רונית, גם היא פעילה במנהיגות יהודית. בעלה של רונית הוא הרב אורי שרקי ממכון מאיר, דמות רבנית מעניינת שמלווה את "מנהיגות" כבר שנים ארוכות. דמות מרכזית נוספת, שניהלה למעשה כל השנים את פעילות "מנהיגות" בליכוד, היא זו של מיכאל פואה – גם הוא מופת של עקשנות ואינדיבידואליזם. בניגוד לאחרים, פואה לא היה ב"זו ארצנו" ולא ב"חי וקיים". כשהם ניסו לחסום את המדינה, הוא, מחנך מהגליל, נטל חופשה ללא תשלום מעבודתו ועמד שבועות ארוכים בהפגנת יחיד מול הכנסת, כשרובה מקרטון נעוץ בו.הוא ביקש למנוע את מסירת הרובים לרשות הפלסטינית, ואת הפקרת חייהם של המתיישבים.
ניצה עצמה, כאחת שלא חוששת ממה יאמרו, נישאה לברוך כהנא - בנו של הרב מאיר כהנא, ובעצמו רב וד"ר למשפטים העוסק בחקר ההלכה. במסגרת פעילותה בתנועה, כהנא היא המארגנת של מפגשי "מנהיגות יהודית צעירה" בירושלים.
לפני כשנה הוזמנתי לדבר שם על תפיסותיי הדתיות והלאומיות, ומצאתי חבורה נדירה של צעירים וצעירות צמאי דעת ופתוחים למחשבה. גם כאן, אגב, היו כמה בלבוש חרדי וכמה גלויי ראש לצד בנות אולפנה ובחורי ישיבות לאומיות. השבוע סיפרה לי כהנא שכל החבורה הזו התגבשה מאנשים שהגיעו אחד־אחד. "אף אחד לא הגיע לכאן כחלק מקבוצה. כל אחד בנה בעצמו איזה מסלול, שהביא אותו בסוף אלינו". וכמובן, איש לא העלה על דעתו שאולי לא כדאי להזמין להרצאה את מי שפרש מהתנועה שנים קודם לכן על רקע אידיאולוגי. עיתונאי שהרצה לפני כמה חודשים בפני חוג דומה בתל־אביב, שרטט בפניי גם הוא תמונה של חבורה אינטלקטואלית ועצמאית, מגוונת מאוד מבחינת קהילות המוצא שלה. "אבל זו גם הבעיה של פייגלין", אמר לי. "הוא מדבר אל האינטלקטואלים, ושם זה נשאר. יש לו מסרים מורכבים ואמיצים, אבל זו לא סחורה פופולרית".
ב"בית מנהיגות יהודית" בירושלים, החלל הסגפני באזור התעשייה גבעת־שאול שבו הרציתי בפני הצעירים, מתקיימות שלל פעילויות רעיוניות. לאחרונה מארח המקום אחת לשבועיים מפגש בהנחיית אוהד קמין, אחת מהדמויות הוותיקות של "מנהיגות", פילוסוף ואמן תל־אביבי שקשה לתייג במגזר כלשהו.
אחת השיחות האחרונות שם עסקה ב"בחירה חופשית, שיפוט ורוח האדם", זו שאחריה היא על "לוגיקה, הוכחה וקיום", וכולן מבוססות "על פרקים מחוכמתה של הפילוסופית היהודייה הגדולה", הנקראת כאן "עליזה רוזנבאום". בסוגריים מוסיפים את שמה המוכר יותר: איין ראנד. קמין, מעריץ מושבע של ראנד, הוא שריד אופייני מהסיפור הגדול יותר של מנהיגות יהודית, לפני שנכנסה לקלחת הדילים במרכזי הליכוד. קמין היה מהדמויות המרכזיות של "מקימי", פורום הגותי שביקש לפתח את חזון המדינה היהודית האידיאלית. בהערת אגב חשוב לציין שדבר לא יצא מ"מקימי": בדחף המציאות הפוליטית הישראלית החליטו במנהיגות יהודית שהתשובה כבר מצויה בכיסם, והיא תלויה כולה בדבר אחד - הבאתה של דמות "אמונית" לתפקיד ראש ממשלת ישראל.
בגיליונות מסוימים של לכתחילה אף טיפחו פינה פנטסטית שבה מובאות חדשות מהעידן שאחרי בחירתו של ראש ממשלה כזה; ז'אנר תמוה, כי הוא הניח שהכול תלוי בראש הממשלה. מישהו שכח, או אולי מעולם לא ידע, שמנהיג בדמוקרטיה סבוכה כמו ישראל נהנה ממרחב תמרון זעיר ביותר. מישהו גם שכח שהתורה אינה מספקת נוסחאות קסם מדיניות או כלכליות, וגם אם כן - אנחנו לא כל כך יודעים מה הן. אבל למה להתעסק בזוטות.
עם או בלי קשר לאיין ראנד, ובמחווה מובהקת לאופי האנרכיסטי של רבים מחברי "מנהיגות", האידיאולוגיה האמונית המקורית פינתה עוד ועוד מקום לאג'נדה ליברטריאנית. ההצטרפות החיננית והסקסית של פייגלין לקמפיין הלגליזציה של סמים קלים, הסימפטיה הבסיסית של "מנהיגות" לשוק חופשי אמיתי, והתמיכה במעבר לצבא מקצועי־התנדבותי קטן – שיקפו חלק מהותי מהדגל של התנועה.
מי שייכנס כיום לאתר של מנהיגות יהודית, יגלה שהמרכיב הראשון בחזון איננו "מקדש" או "ארץ ישראל", אלא "חירות". זה לא תמיד היה כך, ממש לא, אבל החירות היא פתרון נפלא לסתירה שבין חזון מדינת התורה ובין הסלידה מכפייה דתית: אם המדינה תתנהל לפי התורה, אבל תהיה "קטנה" מבחינת האזרח, ממילא לא תהיה כפייה.
בדגל החירות יש גם התרסה כנגד המאפיינים הכמעט־פאשיסטיים שאפיינו את הקומה "הקודמת" של הציונות, מהממלכתיות המשיחית של בן־גוריון ועד לממלכתיות המלעילית של גוש אמונים.
לא כולם קונים את המהפכה החירותית שעברה על מנהיגות יהודית. "בעיניי זה ניסיון של פייגלין להעשיר את עצמו ואת המסר שלו בתכנים שאינם אותנטיים לגמרי", מסתייג עציון. מן העבר השני מחזיק אחריו ברץ, דובר מובהק של המחנה הליברטריאני־חילוני: "הרבה צעירים שהכירו רק את פייגלין החדש, הליברטריאן, כמעט לא מכירים את 'מנהיגות יהודית'... התנועה הזו היא מעיקרה משיחית־גאולית־חרד"לית. הליברטריאנים לא יכולים להחליף את בסיס התמיכה הזה. גם פייגלין החדש לא החליף את הגאוליות המשיחית הישנה, הוא רק הסתיר אותה". ובכל זאת, החירות הייתה שם תמיד.
זו לא רק הרוח של הדיסידנטים, אלא גם רעיון המרי האזרחי הבלתי־אלים שהובילה תנועת זו ארצנו. הרעיון הזה היה טבעי למי שגדל על אתוס אמריקני של דמוקרטיה מגנת־חירות, ולא במקרה היו גם בזו ארצנו וגם במנהיגות יהודית לא מעט עולים מארצות המערב: אנשים שהמשחק הדמוקרטי נתפס בעיניהם ככזה שיש לכולם זכות לשחק בו, אנשים שמאמינים בחירות האזרחית להתייצב כנגד השלטון, אנשים שהאמונה הציונית שלהם לא תועלה עדיין למסלולים המגזריים שכבר התקבעו בציונות הדתית הבורגנית. יהודים דתיים שאין להם זיכרונות מהגרעין בבני עקיבא, שמעולם לא גידלו שפם, ושלא היה להם רב שאומר מה לעשות.
הגרעין החירותי אם כן היה שם, אבל ללא ספק הוא קיבל מעמד מועצם הרבה יותר בשנים האחרונות. אולי זה תכסיס, אבל סביר יותר שמדובר בשינויים שעברו על משה פייגלין האיש, מי שהתנועה כבר מזמן הפכה להיות שיקוף שלו. פייגלין נכבש באמת בקסמי הליברטריאניזם, וכעת הוא עסוק בלשכנע את עצמו ואותנו שמסר החירות כמעט זהה למסר האמונה. בדף הפייסבוק שלו הופיעה השבוע תמונת נושא חדשה: פייגלין יושב כשמאחוריו קיר לבנים עם כתובת גרפיטי: "יהדות = חירות". זה כנראה יהיה גם הנושא שעליו תרוץ המפלגה החדשה שהוא מבקש להקים אחרי הכישלון המהדהד בליכוד, ושתפנה בעיקר לצעירים. עניין נוסף שנעשה מרכזי במסרי "מנהיגות" לאחרונה הוא הר הבית.
"ביסודו פייגלין היה בחור מאוד פרגמטי, לא קנאי דתי", אומר פרופ' משה קופל. "העניין של בית המקדש בכלל לא היה במוקד בעבר, אבל מכיוון שפייגלין היה הכי ימני והכי מעניין במפה הפוליטית, הוא מִגנט אליו את כל הקיצונים – ובסופו של דבר גם נמשך אחריהם". "ההרפתקה בליכוד הייתה בזבוז של שנים ארוכות", אומר כיום יהודה עציון. "היא לקחה המון אנרגיה והרבה כסף של אנשים טובים ואידיאליסטים שיכלו לעשות את זה אחרת. זו פארסה".
ועכשיו, כשפייגלין מדבר על תנועה חדשה וטהורה, כמו שאתה ביקשת שיעשה מהתחלה, יש סיכוי למהלך?
"אני חושש שזה מאוחר מדי, לפחות לפייגלין כמנהיג. המומנטום אבד, ויהיה קשה מאד לשקם את האמון".
גם עמית הלוי, שהאמין בהשתלבות בליכוד ודווקא ביקר את פייגלין על דבקותו במהפכנות סרק, אינו רואה בפרק המפלגה החדשה המתרקם כעת אלא את הפרק הבא בטרגדיה. "הניסיון להשתלט על הליכוד היה הטעות הראשונה; המעבר למסלול של השתלבות וריצה לכנסת, בלי לשנות בהתאם את הרטוריקה והחזון, היה הטעות השנייה; והאשליה שיקבל תמיכה רחבה כמפלגה עצמאית היא הטעות הבאה". לדבריו, "הסוף הפוליטי של פייגלין בליכוד היה צפוי. מקומם הטבעי של מהפכנים שאינם יודעים לתרגם את החזון המהפכני להתפתחות הדרגתית הצומחת מבפנים, הוא מחוץ למערכת".
קופל טוען שבמנהיגות יהודית היו גם החזון הנשגב וגם הנכונות להתלכלך בעשייה הפוליטית - שתי תכונות חיוניות לכל תנועה שחותרת להשפעה - אבל לא היה חיבור טבעי בין השניים. "בשורה של דילים הם תמכו באנשים שלא הייתה שום הצדקה לתמוך בהם", הוא אומר. "הם פגעו במי שהיו בעלי ברית טבעיים, וחזרו על הטעויות הפוליטיות פעם אחר פעם".
במנהיגות יהודית, לעומת זאת, מתייחסים לפיאסקו הליכודי במה שנראה כשוויון נפש. מסבירים את התבוסה ברשימות חיסול, ובשוליים מכירים בכך שיציאת "הבית היהודי" מהמחבוא המגזרי אל יומרות שלטוניות, משכה אל מחוץ לליכוד חלק ניכר מהקהל הטבעי של פייגלין.
הרטוריקה המהפכנית המקורית, אגב, נותרה בעינה. בראיון לרינה מצליח במוצאי השבת האחרונה, גילה פייגלין מה אמר לראש הממשלה בשעה שחש שחלה ביניהם התקרבות. "כדי לנהל את מלחמת המאסף של התודעה הציונית הקיימת, אין טוב ממך", אמר לנתניהו, "אבל כשהתודעה תבשיל ותתחיל להתחלף, תגיע שעתי". לדבריו, נתניהו לא יכול היה להכיל את האמירה הזו. אבל זה לא רק נתניהו: כמה מהאנשים ששוחחתי עמם השבוע, אנשי "מנהיגות" מן השורה, מעידים שכבר אינם יכולים לשאת את מה שנתפס באוזניהם כיוהרה, אולי אפילו ילדותית.
כמו אנשי מנהיגות יהודית, גם שלמה בן־צבי, ששוהה כעת בשנת לימודים בחו"ל לאחר קריסת אימפריית התקשורת שבנה, אינו מתרגש מאיבוד הפלטפורמה הליכודית. "ממילא לליכוד אין עתיד", הוא אומר. ועם כל הכבוד לבנט, בן־צבי אינו סבור שמה שמתרחש במפלגת הבית היהודי הוא תחליף לחזון הפוליטי של פייגלין.
כשאני שואל את בן־צבי האם מנהיגות יהודית השפיעה עליו או הוא עליה, התשובה היא שגם וגם. "כולנו הגענו אל החבורה הזו כשכבר בוער בנו דחף גדול לעשות. היינו קרובים מאוד אמונית, וכמעט לא היו ויכוחים אידיאולוגיים. כולנו היום עוד באמצע החיים. נטלנו על עצמנו אתגרים לא פשוטים, ויש עליות וירידות. צריך לחפש ולמצוא דרכים חדשות בכל החזיתות. אני משוכנע שמשה לא התייאש מהפוליטיקה, ומוטי לא מהחזון, ואני לא מהמדיה. נעשה אתחול מחדש".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם