בחירות 2015: הרגעים הגדולים ונקודות השפל

הפספוס של הבית היהודי, הנצחון הקטן בבית הפרטי, וההחלטה שתתקבל רק בדקה התשעים. סיכום ופרידה ממערכת הבחירות הכי מלוכלכת שהייתה לנו - מאז הפעם הקודמת

נדמה לי שהמשפט ששמעתי יותר מכול בחודש האחרון, אחרי "מאמי, מה עם הכלים, הבטחת!", הוא "יאללה, שתיגמר כבר מערכת הבחירות הזו". הזיכרון הוא לא התכונה הכי חזקה שלי (שירן חוקרת אלצהיימר, אני בונה עליה), אבל אני לא זוכר מערכת בחירות מלוכלכת כל כך.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נכון, בכל מערכת בחירות יש איזה נודניק שאומר ש"אנו עומדים בצומת היסטורי", אבל נדמה שהפעם באמת כולם נשכו אחד את השני קצת יותר מדי. אז הנה סיכום קטן שלי למערכת בחירות מטונפת במיוחד.

הזוגיות המנצחת

האמת, בסעיף הזה הייתה לי התלבטות בין בוז'י־ציפי לישי־דרעי. אבל עם כל הכבוד לשאיפות השלטון של הצמד בוז'ני, אין ספק שמערכת היחסים היצרית ביותר היא זו של בית מרן. מה לא היה לנו שם? קלטות, פרישות, חזרה "לא צפויה" מפרישה, הקלטות בסתר. לפני יותר מעשור שלטו בישראל הטלנובלות הספרדיות, והנה הן חזרו ובגדול. עכשיו רק נשאר לקוות שאלי ישי יעבור את אחוז החסימה: אם לא בשביל הגוש, בשביל העלילה.

איור: יבגני זלטופולסקי

הצ'ופר

זוכרים שסיפרתי לכם בתחילת הטור שאשתי חוקרת אלצהיימר? אז היא טסה לכנס נוירוביומשהו בצרפת ביום שני, ולא תהיה כאן ביום הבחירות. בואו נאמר בעדינות שהיא לא בדיוק אשת ארץ ישראל השלמה, אז 1־0 לנו.

המנצחת הגדולה

האחת והיחידה, האישה שיש לה יותר מפלגות ברזומה מאלה שרובנו נצביע להן כל החיים, המנהיגה הדגולה שייתכן מאוד שלא הייתה עוברת את אחוז החסימה אילו המשיכה ברשימה עצמאית, ועכשיו היא עשויה לכהן במשך שנתיים כראשת ממשלה (הראשת הזה ממש מעצבן. אין לי בעיה עם פמיניזם, ההפך, אבל אפשר למצוא משהו קצת יותר מתגלגל?). ציפי לבני, באמת כל הכבוד. היכולת שלך לשבת כמעט בכל ממשלה בעשור האחרון ובכל זאת לשווק את עצמך כמשהו חדש, מופלאה בעיניי. אגב, כשמדברים על אחוז הצבעה נמוך, חשוב לזכור שחלק גדול מאלו שלא הולכים להצביע עושים זאת כי הם לא באמת זוכרים באיזו מפלגה נמצאת ציפי לבני. אז ציפי, שאפו.

הפרופורציות

נו, הדבר הזה שקצת איבדנו במערכת הבחירות הנוכחית. לפעמים נדמה לי שחלק מהפוליטיקאים בטוחים שאחרי הבחירות הצד שמפסיד אורז את חפציו ועוזב את הארץ, ואילו הם, המנצחים, יישארו להנהיג רק את אלו שבחרו בהם.

תגידו איימן לעודה

היה מין קטע כזה במערכת הבחירות הנוכחית לעקוץ את ליברמן על כך שקידם את העלאת אחוז החסימה וגרם לאיחוד המפלגות הערביות. מישהו יכול להסביר לי למה זו בדיוק בעיה? הרי מעולם לא היה באמת הבדל מהותי בין חנין זועבי לאחמד טיבי. נכון, לטיבי "יש הומור" וזועבי "קצת יותר פרובוקטיבית", אבל מה לעשות: במבחן השייכות שניהם לאומנים פלשתינים, ואני מעדיף את כולם יחד. יש אמנם עוד סוגיות מלבד התחומים המדיניים, אבל כשאתאיסטים קומוניסטים ואסלאמיסטים מוצאים את עצמם יחד באותה מפלגה, אתה חייב לשאול את עצמך מה המכנה המשותף.

מדהים לראות באיזו קלות סחף מנהיג המפלגה איימן עודה את אהדת התקשורת. עיתונאים התמוגגו מדמותו הנינוחה והמנומסת, מנחים ריירו על הופעותיו הטלוויזיוניות ועל האופן שבו הוא משתמש במילים כמו "תקווה" ו"שלום", ובדרך קצת שכחו לשאול אותו על הביגמיסטים במפלגה שלו, על היחס לקהילת הלהט"ב שכל כך מעניין כשמדובר בבית היהודי, ועל עמדותיו לגבי גיוס צעירים ערבים לצה"ל ולשירות לאומי. עד שיש ערבי נחמד שאומר "שלום", למה לקלקל עם שאלות קשות.

למה לקלקל עם שאלות קשות? איימן עודה ארכיון

החידוש

במשך שנים התעצלתי לשנות את כתובתי בתעודת הזהות, מה שדרש ממני לקום בכל בוקר של יום בחירות, לעלות על אוטובוס, לנסוע לעפולה עיר הולדתי, לרדת בתחנה הקרובה לקלפי, להצביע ולעלות מיד על אוטובוס בחזרה. הפעם, לראשונה בחיי, אצביע בתל־אביב. אני חייב להגיד שיש משהו מספק בלהצביע למפלגת ימין בתל־אביב.

התחזית

אף פעם לא הייתי חזק בהימורים. כשאנחנו מבקרים בקזינו בחו"ל, זה תמיד אותו טקס: אני ושירן נכנסים בחיל ורעדה, מפסידים איזה עשרה דולרים במכונות, ואז יושבים חצי שעה ומסתכלים על אנשים משחקים בשולחנות. מפחיד אותי כל העסק. לא, אני לא מפחד להפסיד כסף, אלא חושש שאעשה איזו טעות ובאמצע הסיבוב של הרולטה אזיז משהו שיפסול את הסיבוב ויעלה אלף דולר למהמר ליטאי ענק שיושב בכיסא לידי. בקיצור, הבנתם: אני רכיכה לגמרי, ואני לא מתכוון להרוס לעצמי את חוסר המוניטין. לכן, ההימור היחיד שאני מוכן לקחת הוא זה: בבחירות הבאות לא ביבי ולא בוז'י יעמדו בראש הליכוד והעבודה (כן־כן, "המחנה הציוני", אני בטוח שזה יחזיק).

קיצוניים

תגידו, אם הימין כל כך קיצוני והשמאל כל כך קיצוני, איך זה ששתי המפלגות שנחשבות להכי קיצוניות מכל צד - מרצ ויחד - מתנדנדות סביב אחוז החסימה? לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שבאמת קיצוני פה הוא כמות האנשים שמרשים לעצמם לקונן על כמה קיצוניים נהיינו.

התקשורת

ללא ספק ביססה את מעמדה כמפלגה הגדולה בישראל. היא שיחקה את המשחק כמו שהיא יודעת, שזה בעצם אומר לבחור את החייל שיש לו הכי הרבה סיכויים לנפנף את נתניהו, ואותו לדחוף בכל הכוח. ב־2013 זה היה לפיד, ב־2015 זה בוז'י, ואם לא ילך הפעם - לא נורא, תמיד אפשר לחכות ל־7102 ולשלוף את דיסקין.

הפספוס

אלא אם כן יקרה משהו יוצא דופן בקלפי, ההחמצה הגדולה ביותר של מערכת הבחירות הזו מבחינתי היא הבית היהודי. אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, אבל משהו התפספס שם. לא כי חלילה מדובר בכישלון: הסקרים עדיין מראים שהיא שומרת על כוחה. אבל לטעמי, פוטנציאלית, מדובר במפלגה שאמורה להסתובב עכשיו סביב ה־17 מנדטים. למה זה לא קרה? לא חסרות סיבות: הבעיטה בדלי בפרשת אוחנה (בעיטת וולה), מערכת הבחירות ששמה בפרונט את המפלגות "הגדולות", המתקפה הברוטלית של אמצעי התקשורת. כל אלה יחד חברו לסוג של תחושת פספוס.

עושים רוח

אין ספק שהיה כאן קרב צמוד בין אנשי הרוח שלנו. עד לפני שבוע עמוס עוז ידידנו הוביל בבטחה בתחרות, עם טענת "30 אחוזים קוראים ספרים ו־70 אחוזים קוראים ישראל היום" שלו. אבל אז, כשנראה היה שעוז יזכה בתואר "ההתבטאות האומללה של איש הרוח שמותר לו להגיד הכול כי הוא איש רוח ומה אנחנו הבבונים בכלל מבינים ברוח", הגיעה הפגנת השמאל ואיתה נאומו חוצב הקמעות של יאיר גרבוז. בדבריו של האיש עסקו כבר מספיק השבוע, אני רק התאכזבתי קצת מכך שגם אם הייתי רוצה להחרים בתגובה את יצירותיו, לא ממש הייתי יכול לעשות זאת. בכל זאת, פעם נישקתי מזוזה, מה לעזאזל אני מבין בציור.

ההחלטה

בטור הבחירות הראשון שלי כתבתי שכשאדע למי אני מתכוון להצביע, אכתוב זאת. ובכן, אנחנו ארבעה ימים לפני הבחירות ואני משנה את דעתי כל עשר דקות. זה לא שאני מתלבט בין מפלגת זכויות הגבר לעלה ירוק, כן? אני בסך הכול לא מצליח לבחור בין הבית היהודי לליכוד. כל המשלים האלה עם הבקבוקים בלבלו אותי (אגב, זה היה צריך להיות הקמפיין של הירוקים: "כשכולם משחקים בבקבוקים, הצביעו לירוקים"), ובכל פעם שאני חושב שהנה, החלטתי, בא איזה יהושע סובול, משווה את הבית היהודי לנאצים, ומפתה אותי להתחרט. בכל אופן, את ההחלטה שלי אקבל בדקה ה־90, מאחורי הקלפי, כששני הפתקים בידי. ואם יהיה לי ממש קשה לבחור - בקטנה, אשים את שניהם.

נ"ב

האמת, קצת נמאס לי לכתוב על בחירות. אני כבר לא יכול לחכות שכל העסק ייגמר, ואוכל סוף־סוף לכתוב על משא ומתן קואליציוני.